להלן התייחסות של זיו נוימן למפגש שהתקיים בשישי האחרון;
המפגש האחרון של סמינר המקום, מעבר לכך שהתעצבנתי,
המפגש האחרון של סמינר המקום, מעבר לכך שהתעצבנתי,
שבכך יש לפחות הנאה מסויימת, הטריד אותי.
מהו המקום הזה של סמינר המקום? לכך כמובן כל אחד יענה עם האיווי שלו,
הפנטזיות שלו וההזדהויות שלו. אולם אפשר לומר שזהו מפגש המנסה, תחת הטראנספרנס, לדבר/לעשות
את השיח של הפסיכואנליזה.
השיח של הפסיכואנליזה, זה חמקמק, לא שמים לב ונמצאים במקום אחר.
בעמוד 321 בגרסה הצרפתית של "הכתבים" כותב לאקאן:
"מי שלא יכול להתחבר לאופק של הסובייקטיביות של תקופתו מוותר על הפרקטיקה שלו"
מה זה אומר להתחבר לאופק של הסובייקטיביות של התקופה?
ראשית מדובר באופק, כלומר לא להיות דבוקים לתקופה אלא היכולת לומר משהו עליה.
מחד גיסא להיות סובייקט של התקופה (שזה דבר נתון , אין לנו בחירה בעניין) מאידך גיסא להיות מי שמפרק את הסובייקטיביות הזו באופן דיאלקטי.
לכל תקופה יש את המעטפת הפורמאלית של הסימפטום- בתקופתנו זו הסובייקטיביות הליברלית , של זכויות האדם
העולם הטוב הוא זה שכל אחד יתענג על פי ראות עיניו מבלי ששום אלימות תופעל עליו עקב התענגות זו.
זו האוטופיה המודרנית.
אבל זו מעטפת פורמאלית , הסימפטום עצמו לא ניתן לרדוקציה לסובייקט של התקופה אלא הוא סינגולרי.
אם כך, מהי העמדה של הפרקטיקן, של האנליטיקאי מול הדיסקורס של האדון?
זה אפשר לומר להיות באופק של הידע , אם יש הופעה של הסובייקט זה ביחס לידע, זה היכן שהידע כושל.
עבור לאקאן הסובייקט הוא החל מהנסיון של האיווי , כלומר האמת של חסר מסויים.
ומה בעניין המיניות? הנושא שלנו השנה בסמינר.
פרויד היה מוטרד מכך גם כן , מהסובייקטיביות של התקופה.
עבור פרויד כמו גם עבור לאקאן הסקסואליות , המיניות היא מהעניין של הפסיכואנליזה ,
אולם הפרקטיקה של היחסים המיניים איננה מהעניין של הפסיכואנליזה. הפרקטיקה היא הנורמה של האדם בתקופה שבו הוא חי.
כפי שכותב פוקו, יש היסטוריה של המיניות , כלומר שהיא ניתנת להיסטוריה (וגם כפי שראינו בשיעור אתמול למיפוי ודיגול) אם היא ניתנת להיסטוריה אז זו עובדה של שפה.
פרויד ב"אנליזה פראית" כותב: "הרופא רואה את החיים המיניים במובן הפופולרי " האנליזה הפראית זה המובן הפופולרי של התקופה, במידה שהוא מתיישב עם הדיסקורס השלט של הסובייקטיביות של התקופה שלו.
להיות באופק זהו עול , של כל מי שנושא על כתפיו את הטרנספרנס לפסיכואנליזה עצמה.
זיו נוימן