ברצוני להתייחס לכותרת "על סף הנעורים" שהלן דלטומב העניקה למקרה שהציגה. ניתן לזהות בו שני זמנים: הזמן של הטראומה, "מבועתת מהג'וק". את התרחשותו של הזמן השני קשה יותר לדייק, אך הוא קשור לאחיה הדוחק בה לקראת בגרות מינית שטרם התרחשה. מדובר בילדה רוקסאן, בת עשר הסובלת מהרטבת לילה מגיל 4. בזמנו, היא הרטיבה את עצמה כשהייתה בידיים של אמה אשר הרימה אותה כשזו הגיבה באימה מול ג'וק שהופיע בשירותים. למרות שההרטבה עברה למיטה, הילדה נשארה "דבוקה" לאמה.

"על סף הנעורים" מציין את הרגע בו הטיפול הגיע לסיום, כפי שמתואר בויניאטה. הוא גם מצביע על סף, וככזה היא יכולה היתה שלא להגיע אליו כלל, כפי שהלן דלטומב מראה לנו תוך הצבעה על נקודות ההבנייה של מהלך הריפוי. מצד אחד, ההדבקות ההזדהותית של רוקסאן לאמה ומצד שני, הטינה שלה כלפיה על כך שהביאה עוד ילדה לעולם שלהרגשתה מועדפת על פניה ואף היא קצת קורבן לדרישותיה.

סדרת התערבויות ב"דבק" הזה וב-"הידבקויות התענגותיות" אחרות, אפשרה את הופעתה של האימה האמיתית: האיום של הגבר בדמות של אחיה, אשר מגלם את האחד האבסולוטי בגלל אופן אמונתו בקוראן ואופן הקיום של מצוותיו.

לכודה בין אידאלים מנוגדים, נותר לה נתיב הסימפטום.

רק בחירת הסובייקט מאפשרת לה "לחקור את מסתורי הנשיות בכדי להכפיף את גורלה לאיווי שלה, במקום להישאר במבוי הסתום של הסימפטום שלה או במה שכופה הדת." 

"על סף הנעורים" הינו סף שעל הסובייקט לבחור להגיע אליו ולחצות אותו.