גאולת הספר - הערות של קריאה ב"גאולת הנפש"

      
 א. אקדים ואומר שמצאתי מספר טעמים לכותרת שהענקתי לאוסף ההערות שלי ביחס לספרה של מחברת הספר פרופ' אווה אילוז. ראשית אין ההתכנסות לרגל הוצאתו לאור של ספר, כל ספר, כי אם תמיד מעשה של גאולה, שכן כל ספר משעה שגאל את נפש כותבו, נזקק הוא עצמו לקולו של קורא שיגאל אותו מן הדממה הגמורה שמאיימת לכלותו, עתה משנדם השאון של כתיבתו, ויעניק לו לכתוב את מה שנוכל לכנות 'קול דממה דקה' - שכן הקריאה הרמה בפרהסיה, זה מכבר גלתה מן העולם; ואל תטעו בעניין זה שכן 'קול דממה דקה' הינו עניין בלתי נסבל על הסוציוס של זמננו שלא מפסיק להטעות ולעטות על עצמו מיני ארשת של התעניינויות בעודו משקע אותה, את הדממה הדקה, בתוך רעש טכנולוגי שגובר והולך מקצה העולם ועד קצהו והודף טיפין-טיפין את הקריאה אל מחוזות נדחים יותר ויותר. לכן הרשו לי להניח לרגע שאנו כאן אסיפה של קוראי דממה דקה.

ב. עוד טעם אחד עימי לכותרת והוא שלמעשה מנקודת מבטה של הפסיכואנליזה לא יהא זה מופרך להניח שקילות בין הספר כאתר של כתיבה לבין הנפש כְּמָה שכותב ונכתב – הכתיבה היא זו המעניקה את המימד הממשי לנפשי כפי שהאות מעניקה זאת למילה ולמשפט. זה שם שהחלה הפסיכואנליזה את דרכה, משם היא סטתה, ולשם היא חזרה. היא החלה את דרכה עם מה שנכתב על גופה של ההיסטרית, ועם תשבץ המילים של סיפור החלום, משם היא סטתה לאמריקה, שבמחוזות מסוימים שלה מוצאת המחברת את המשען הנחוץ לדבריה, בכיוונים של הפדגוגיה, הפסיכולוגיה, וההסתגלות, ולשם היא שבה, הפסיכואנליזה אך לא מחברת הגאולה, אחרי לאקאן עם הסימפטום כרישום בגוף של התענגותה של ההוויה המדברת והכותבת ספרים גם כן.

ג. לכן, עבור הפסיכואנליזה, הנפש היא לכול היותר, הסכום המשוער של כל פונקציות הגוף, הסובייקט של הלא מודע זה אשר חשוף לפירוש, נמצא במגע עם הנפש רק דרך הגוף, על ידי הכנסת מחשבה לגוף, לכן האדם אינו חושב עם הנפש כפי שמדמים זאת הפילוסופים, ונראה שאף הסוציולוגים, כי אם כתוצאה מכך שהמבנה של השפה ,ככזה שאין לו קשר עם האנטומיה של הרפואה, הוא שחותך ומגלף את גופו.

ד. על גבי הטעם הזה אני בונה טעם נוסף לכותרת והוא קשור לבקשה האחרונה ממש, בגוף הספר. אני אומר "אחרונה ממש" משום שמדובר ממש במשפט האחרון של הספר. אחרי סדרה של אמירות ביחס לפסיכולוגיה הקלינית ולשיח הטיפולי בכללו שמהן נובע ששיח זה ניחן בכוח להפוך את ההוויה האנושית לבנאלית, להשליכה לתוך 'האפלה מילולית', ותוך שהוא מציע מרפא לנפש הסובלת שהוא עצמו המציא הוא מרבה את הסבל וממציא לו את הצדקתו-משמעותו במונחיה של אותה נפש חולה שהוא ממציא מחדש – אחרי כל אלה מגיע המשפט הקורא לגאולה, למעשה גאולה מן המשפטים שקדמו:

"...באתוס הטיפולי אין כלל סבל וכאוס חסרי משמעות; ומטעם זה בסופו של חשבון, מן הראוי שהשפעתו התרבותית של אתוס זה תעורר בנו דאגה". כך מסתיים הספר, במילה האחרונה "דאגה", בקריאה לדאוג שאינה בלתי קשורה למילה הראשונה, "גאולה", שעל הכריכה. ובכן, לקחתי על עצמי תיכף ומיד לדאוג יחד עם הספר כלומר, לגלות מה יכולה להיות בשורת הגאולה שלו, שהרי יחד עם כך שישנה במשפט האחרון קריאה לגאולה שנמצאת מחוץ לספר, אין ספק שמשפט אחרון זה מפנה אותנו חזרה אל הספר כדי להבין שמשהו מן הגאולה כבר כתוב בו – במקרה והחמצנו זאת.

ה. אם גזרתי שקילות מסוימת של נפש וספר כי אז הקריאה לגאולת הנפש הינה בחלקה גם קריאה לגאולת הספר. ואת הגאולה הכפולה הזו מצאתי בסופו של דבר בסופו של הספר, במשפט הזה, הפרדוכסאלי אשר חותם את פרק הסיכום ואת הספר כולו. בזכותה של הפרדוכסאליות הופך פרק הסיכום למה שמציל את הספר מעצמו בעצמו. מדוע מדובר במשפט פרדוכסאלי? משום שמקופלים בו יחדיו הסכנה כמו גם מעשה ההצלה. להצליח לחלץ את הפרדוכס הינו מעשה של גאולה של הספר הזה ממה שנכתב בו על אודות הנפש ובמיוחד על אודות הפסיכואנליזה של פרויד שנכרכה בכריכה אחת עם הפסיכולוגיה האמריקאית.

ו. אני רוצה שתשמעו את הפרדוכסאליות המעניינת של משפט זה שמזהיר מפני הענקה גורפת של משמעות לסבל ולכאוס – שהיא כאמור קנוניית הפסיכולוגיה. אין כמו דאגה, לציין את מה שחוברים בו, בדיוק רב, הסבל, המשמעות, והיעדר המשמעות גם יחד. כך כאשר אנו נקראים לדאוג, אנו למעשה נקראים להעניק משמעות לסבלו של הספר, קרי דאגתו. ומהי דאגתו? השתלטותו של ההליך הפסיכולוגי של הענקת משמעות לסבלה של הנפש הסובלת. אז לכו עכשיו ותנסו לציית למשפט הזה – מיד מופיע בפנינו במלוא הדרו המימד של הבלתי אפשרי כמודוס אופרנטי.

ז. זוהי הדאגה, בה בעת היא קודמת לכול משמעות, מחוץ לכול משמעות, וגם תולדה מובהקת של משמעות אשר הוענקה למתרחש. מצד אחד, הנִיתָנוּת לדאגה שהינה גילוי מובהק של מה שהינו אנושי, ושהינה מחוץ לכול הליך של מתן משמעות, אך מצד שני, הביטוי שלה, הקונקרטי, נכרך תמיד במתן משמעות למצב של עניינים, לאירוע, וכו', שאף הוא הינו גילוי מובהק של האנושי.

ח. כלומר, תהיה זו טעות מצדנו להניח שמה שמוטל עלינו לעשות, כדי לדאוג על פי מצוות המשפט הפרדוכסאלי, הוא להתמחות בהבחנה נאותה בין סבל שנושא משמעות לבין זה שהינו מחוץ למשמעות, שמכונה מזל טוב או מזל רע. שכן אז יעלה הצורך בהמצאה של מומחה מסוג חדש, בעל היכולת הזו להבחין בין מה שהוא מן המזל, מן הקונטינגנטי, לבין מה שנושא על גבו מסר או משמעות, ומי יודע אם גם במקרה הזה לא יהיו אלה שוב הפסיכולוגים שישתלטו גם על המומחיות הזו, שהיא מומחיות שבאופן מסורתי הייתה שמורה לאל, ונמצאנו מזיקים עוד יותר תחת שנהיה גואלים.

ט. תחת זאת עלינו להכיר במספר עניינים: ראשית, ללא המובן והמשמעות, קרי ללא פיקציה כלשהי לא יתקיים שום מבנה חברתי, דהיינו כל מבנה חברתי נשען על תיאודיציה זו או אחרת, כפי שהספר מכנה זאת, או "האפלה מילולית", בין אם זה על גבי המיתולוגיה, האידיאולוגיה שתמיד תהיה לכודה כ-"לשונית", קרי דיסקורסיבית, על גבי מה שמכונה בספר "הדרכים האינטואיטיביות, קרי מעשיות" שאף הן להווה ידוע תמיד לשוניות, הדת, או הפיקציות הממשיות – כל אלה הנן צורות אתן העניק מתמיד האדם משמעות לסבל והפך אותו לאנושי ולאופרטיבי, אין זו המצאה של הפסיכולוגיה. ובשדה של המצאת משמעויות, כמו גם ההמצאה של ספר זה, לא יכולה להיאמר המילה האחרונה - מה שאני עושה ברגע זה הינו ראיה לכך.

י. זה בדיוק גם מה שמאפשר לפנות מקום של קבע במבנה החברתי לאותם שחולמים על עולם כעולמו של הילד של בגדי המלך החדשים, גיבור סוציולוגי מפורסם, זה אשר מרשה לעצמו להצביע על האמת החברתית-מדעית-אמפירית, ה-כביכול נקייה מכול פיקציה, קרי על העירום של המלך, כי לעומת כל האחרים אין לו מה להפסיד, הוא בחוץ, כך כתוב בסיפור. יכול להיות שגם לסוציולוגים אין מה להפסיד, שכן המעשיוּת שלהם גלומה בייעוד ביקורתי, כמו הילד בסיפור, והאיווי שלהם הוא להצביע על כך שאין בגד כלל היכן שכל אלה שיש להם מה להפסיד מסכימים להאמין שיש, בעוד הפסיכואנליטיקאים, איוויים כרוך בעירום שהינו תמיד לבוש, שישנו תמיד מתחת לבגד גם כשהבגד הוא העירום עצמו, אלא שלא ניתן להצביע עליו.

יא. ומהו העירום הזה שאליו מכוונת הפסיכואנליזה? מה שהינו בגדר של מה שהינו מחוץ למובן, הוא מה שנותר אחרי ודרך התנועה של המובן והמשמעות, שהינו כפי שהינו כי ככה זה – נקודת עצירה, ללא משמעות, אידיוטיות אם תרצו, שפועלת כקבוע, כנקודה ארכימדית, אקראית וסינגולארית, מחוץ למבנה, וגם מחוץ לקונצנזוס, בלתי נסבלת בדרך כלל, שהרי לא בכדי הומצאו המובן והמשמעות כדי לרכך אותה. אתם יכולים להבחין בכך שבמובן זה הפסיכואנליזה נעה על גבי פעולת ריקון שנושאית דמיון לפעולת הריקון הקרטזיאנית, ריקון ממשמעות, מידע. אלא שעבור הפסיכואנליזה בנקודה הזאת של הריקון מה שאנו פוגשים כבר איננו דאגה כי אם מועקה, דהיינו, סבלו של האדם איננו רק פיקציה סוציולוגית-פסיכולוגית, יש בו גם ממשי.

יב. המעניין הוא שכוהני המשמעות, המובן והדטרמיניזם המבני, כוהני התיאודיציה בהקשר זה, הינם הסוציולוגים לא פחות מאותם פסיכולוגים, או אנתרופולוגים שנעצרים בנקודה של ה"אידיאולוגיה לשונית ...[כ]מערכת של רעיונות ומטרות מובנים מאליהם שבהם מחזיקה קבוצה...וכו'"(244). ההסתייגות של הספר הנוכחי בנקודה זו נעה בכיוון של ההסתייגות, וההתקוממות כנגד חלקה של המילוליות באינטראקציה החברתית עם הצעה להעדיף את מה שהוא מכנה "דרכי תפקוד לא מילוליות", או "אינטואיציה", או "תובנה" – שלהערכתו הינם מחוץ למערכת המילולית. האמנם?

יג. את הכפילות הזאת של משמעות ורִקוּנָה חשפה הפרקטיקה הפסיכואנליטית עם פרויד די מהר וביתר שאת עם לאקאן סביב מה שהינו הסימפטום, זה שהומצא כבר על ידי מרקס. הסימפטום נושא מובן, ועבודת הפירוש כוונה לחשיפתו, אלא שכבר פרויד גילה שלא על המובן מונחת תהילת הסימפטום. הגרעין הקשה של הסימפטום הינו מחוץ למובן. הגרעין הקשה של הסימפטום לא מתכווץ לנוכח הנטייה של פסיכולוגים מסוימים לפרשן ולהעניק משמעויות, להיפך הוא רווה מכך נחת, תופח ומשמין.

יד. יכולתי כמובן לספר לכם את כל הדברים הללו במתכונת דומה לזו של שיחות על האהבה לאברבנאל בין פילו לסופיה, שכן השאלה היסודית בדבר סבלה של ההוויה  המדברת לא פסחה כידוע על חיי האהבה והתשוקה. אבל את כל הדברים האלה מצאתי במשפט הפרדוכסאלי המסיים של הספר שפתח בפני פתח לקרוא אותו לאחור אחרת. המשפט הזכיר לי משפט אחר מפורסם של לאקאן אשר פנה אל תלמידיו ביחס להוראתו באומרו: " אני מציע לכם לסרב להצעתי מכיוון שזה לא זה": אם אמנם יסרבו כי אז קבלו את הצעתו, ואם יקבלו ימצאו עצמם מסרבים בהכרח.

טו. ומאחר שכך יכולתי ביתר קלות להצליח לקרוא תוך שאני מניח לספר הזה ידע. זו כמובן איננה ההמלצה האקדמית לקריאה ביקורתית. אני אף יכול לומר, שעל אף שהחיבור הזה עטוף היטב כנאה וכיאה בשמלותיה של גברת אקדמיה עם שפע של הפניות כנדרש, הוא נראה לי לאמתו של דבר כמסה שמתחילתה ועד סופה נדחפת באופן אינטנסיבי על גבי להט לומר את דברה, להט שבברור איננו מן הסדר של מה שיכול להרשות לעצמו הז'רגון האקדמי. במובן זה הספר כולו איננו כי אם מחווה אקדמית נדיבה, של הסכמה סבלנית לדחות את הסיכום לסוף שכן בו מצויה סיבת הספר.

טז. מצאתי את זאת מאוד מעודד, כאשר שיח מתארח בנדיבות שכזו בתוך שיח זר לו ולאו דווקא מתוך בורות גמורה של הפונדקאי. מעין גרסא בת זמננו של האירוע הטרויאני, אלא שהפעם הסוס מוכנס אל תוככי העיר כדי אולי לגאול אותה ולו במעט מעצמה, שכן אל לנו להתעלם מכך שהפסיכולוגיה שמעניינת את הספר הזה הינה הפסיכולוגיה של האקדמיה. מה לפרויד ולפסיכולוגיה הזו? לאלוהים הפתרונים. בכל אופן זה מחולל פיתול מעניין לאמירה של פרויד עם הגעתו לניו-יורק בחברת יונג ופרנזי, לסדרת הרצאות באוניברסיטת קלארק, שעל פי הכתוב בספר שלפנינו היו אלה הרצאות שהחדירו את הפסיכואנליזה לארה"ב. מדובר באמירה שסופרה על ידי יונג, "הם לא יודעים שאני מביא להם את הדֶבֶר" – כך אמר פרויד לנוכח פסל החירות והלפיד, הנה פרויד כסוס טרויאני מוזר. את מה שארה"ב עשתה לפסיכואנליזה אפשר להחשיב כעונש על ההיבריס הזה של פרויד, ועוד בעזרתה הנדיבה של בתו.

יז. את הידע שהצלחתי להניח לספר פגשתי מנוסח לא מעט תחת מודוס של שלילה. השלילה הראשונה מכריזה על עצמה כבר על גבי הכריכה הקדמית של הספר, באותיות הקטנות: " אני אינני שואלת האם הצו הטיפולי...וכו'" . אבל כן עניינה אותי דוגמא אחרת של שלילה: "...פחות משמעניינת אותי החשיבה הפרוידיאנית....מעניינים אותי המודלים התרבותיים של העצמי הנכללים בהרצאות " (עמ' 44). לכאורה משפט שגור ומובן. אבל אני נפלתי בפח של היותר והפחות ושברתי את הראש בניסיון להבינו במיוחד לנוכח מה שהיה עשוי להיות ההבדל בינו לבין משפט כמו: ...יותר משמעניינת אותי החשיבה הפרוידיאנית מעניינים אותי המודלים התרבותיים ". מה שהופך את הדבר למעניין עוד יותר הוא שאחרי המשפט הזה מופיע ניסיון מעניין לא פחות לאפיין לא פחות ולא יותר מאשר את החשיבה הפרוידיאנית. האם החשיבה הפרוידיאנית מעניינת את המשפט הזה יותר או פחות מן המודלים התרבותיים? הנה שם בדו-משמעות הזו חבוי ידע, ידע שלא שייך לשום ציטוט אקדמי. האם ייתכן שהמשפט הזה מסגיר את מה שלא נאמר כי אם על דרך ההיפוך? סיפור של אהבה-שנאה בת זמננו עם החשיבה הפרוידיאנית?

יח. מהו הפסיכולוגי בפסיכולוגיה? אהיה האחרון להגן על הפסי של הפסיכולוגי. בהקשר הנוכחי, זה מה שבפועל הספר הזה כותב מבלי שאומר זאת, הפסיכולוגי הוא מה  שמתייצב כשפת-על, שפת השפות כולן, הידע לחיות עבור כולם, בדיוק ידע שלא מפסיק מלא להיכתב, שכן אין בנמצא ה-לחיות הזה שייכתב כידע: להראות מה פסיכולוגי בפוליטי, או פוליטי בפסיכולוגי, מה רוחני בפסיכולוגי, או פילוסופי בסקס, או דתי בכלכלי, או סוציולוגי בפסיכואנליטי, או מדעי ברוחני - כל זה פסיכולוגי, זהו המהלך של הפסיכולוגי שנמצא בכול הפסיכולוגיות, בין אם זוהי פסיכולוגיה שמתחפשת למדע בחסות האקדמיה והסטטיסטיקה, ובין אם היא מופיעה במסגרת התרפיות, היא תמיד טעות בפרספקטיבה, במובן של התייצבותה של שפה כלשהי כשפת העל של שפה אחרת, אין שפת על, לכן גם הספר שלפנינו כלול במה שהיא אמירתו. זאת על אף שבהאג נוסדה האפשרות למשפט על. לכן, מה שמכונה בספר ההצלחה של השיח הטיפולי, איננו כי אם השגשוג של מפעל הזנה כללי לרעב לאותה שפת על, רעב שבעבר הוּשְׂבָּע על ידי הדתות, או האידיאולוגיות הגדולות. מדובר תמיד באינדוקציה של מסמני אדון אוניברסאליים מסמני-המסמנים אשר יאפשרו למסגר את המציאות. 

יט. מה תהא אם כך הנפש אותה יש לגאול. את הנפש של הפסיכולוגי הזה אין מה להציל יש מי שדואג לה היטב. אבהיר זאת: הנפש המתוארת בספר היא כולה המצאה של השיח הפסיכולוגי-סוציולוגי. היא איננה מהות שקיימת לפני הפסיכולוגי שאותה יש להציל מאחיזתו- היא לא הפסיכה של אריסטו, גם לא הנפש של פרשני המקרא אף לא זאת של הפסיכואנליזה. היא קרובת משפחה, מקרבה ראשונה, לנפש של מכון הכושר, של ה"רוּחְניים", המתקשרים, המגשרים, של מה שמכונה המדעים הקוגניטיביים, של יועצי התדמית, של הפוליטיקאים, של המראיינים, של החוגים לקרמיקה, של סדנאות ההיטהרות, של מחלקות משאבי אנוש בארגונים, של הבייבי-סיטרים, של המאמנים האישיים, של ההורוסקופים, וכו', בקיצור היא ההמון. הנפש הזו, וזה אולי יפתיע את הספר, איננה בבעלות הבלעדית של מה שמוכר כפסיכולוג הקליני, הארגוני, התעשייתי, החינוכי, המשפחתי, וכו'ה, רשימה מתארכת והולכת שהספר חולף על פניה. בימינו הוא בבעלות של כל מה שיכונה "התרפיה שלי".

כ. "התרפיה שלי" של ימינו מצויה בכל פינה – הנפש הזו היא הפסיכולוגי, "התרפיה שלי" היא אות ההיכר של ההמון של ימינו, הכול מוכנס אליה, איש-איש על פי חפצו. לכו לראות את הסרט שעלה זה מקרוב על האקרנים 'נצוד' – ראו כיצד הפסיכולוג והפסיכולוגי ממלאים את התפקיד המכריע, אם כי על תקן שפל של סוכן נעלם, vanishing mediator, בהענקת הגושפנקא הקריטית לפריצה שלוחת הרסן של הפסיכולוגיה של ההמון וזאת עוד על גבי הסטנדרטים בני זמננו של התקינות הפוליטית. פסיכולוגיה שהיא ביסודה מאז ומתמיד הפסיכולוגיה של הלינץ' : בין אם היא מכוונת כלפי האישה, החוטא, הזר, הפגוע בנפשו, הלוקה בגופו, וכו'. תחת שיתייצב מנגד להמון הופך הפסיכולוגי והנפש שלו לסוכנו הנאמן של ההמון. השקר של העמדה הזו קשה לאיתור, אך הסרט מצליח ללכוד אותו, אולי אף מבלי שכיוון לכך. "אנו מאמינים לכך שהילד דובר אמת" – קלישאה שיש לה על מה לסמוך, אלא וזה מה שהולם בנו עד כדי שאיננו מבחינים בכך – כל המהלך כולו מתאפשר בדיוק משום שבשום רגע אין מאמינים לילד. כלומר, בחסות של טקסט שאומר את הדבר מתרחשת פרקטיקה אשר כותבת בדיוק את היפוכו.

כא. לכן, לכל זה אין כל קשר לפסיכואנליזה.