בין עבדי השם לבין עבדי הזמן

טביעת חותם בין עבדי השם לבין עבדי הזמן.

בעקבות הסרט של הדר פרידליך

 'עבדי השם'*

פתיח:

מדי שנה, החפיפה בזמן בין מועד פסטיבל הקולנוע 'נשים בתמונה'* לבין ראשית שנת העבודה הקלינית של סמינר מקום, מזמן טבילה מחודשת במימיה העכורים של הביצה הרובצת בין הפסיכואנליזה לבין המגדריות כשדה של תורה ומעשה.

את עיונה המרתק של הדר פרידליך (במאית הסרט)בשאלת כפיית החזרה, אותה היא אורגת בדיוק רב, (כך עבורי כצופה), במרקמו העדין של צעיף האמונה והאל (החוק, הדת, האב), בכוונתי להטיל כאבן לאותה ביצה על מנת שתייצר גלים. על גבי גלים אלו אנסה לנוע סביב עין המערבולת שבטבורה אפשר שנמקם את השאלה מהיכן באה אלינו כפיית החזרה, ככל שהיא מושג ייסוד של הפסיכואנליזה.

בשאלה זו הופך לאקאן בסמינר XI, 'ארבעת מושגי הייסוד', אותו ניתן לקרוא כנקודת חתך בהוראתו. מדומיננטיות של המשלב הסמלי המבוסס על הקביעה שהלא מודע מובנה כשפה, מבצע לאקאן בסמינר זה חציה מסחררת וחדה אל עבר הלא מודע אותו הוא מנסח, הפעם, החל מהממשי של כפיית החזרה. השימוש שעושה לאקאן במונחים 'טיכה' ו'אוטומטון' (גורל ומזל) אותם הוא שואל מאריסטו, מביאים אותו ללב ליבו של הממשי. "בפסיכואנליזה מדובר במפגש חוזר ונשנה עם ממשי שחומק מאיתנו. הממשי נמצא מעבר לאוטומטון, מעבר לחזרה ולהעמדה של המסמנים. הממשי הוא מה שמסתתר מאחורי האוטומטון".

מדי שנה, זה כבר כמעט עשור, משמש לי סמינר מקום כרפסודה יציבה שמאפשרת לצאת בבטחה לטבול עמוק בביצה העכורה. שוב ושוב מופיע הבלתי אפשרי כהיתקלות מחודשת כמו בכפיית החזרה, משרטט את קו החתך היסודי בין עמדת הפסיכואנליזה בשאלת המגדר לבין שאלת המגדר כפי שהיא מתנסחת מהנשים בתמונה.

בשדה של הפסיכואנליזה הסקסואצייה אינה שום דבר נוסף משם של פעולה (שם פועל) ועל כן היא אינה גוזרת דבר אל השדה של המה (המהויות). כי אם זו פעולת המיון, ההתמיינות עצמה, היא ולא אחרת, שמשמשת לפסיכואנליזה כנקודת המוצא. לא כך היא נקודת המבט של הנשים בתמונה המאמצות מבט שחותך עצמו כנשי במהותו. זו התגדרות הלוכדת את האישה בפרוורסיה של 'סאד עם קאנט'(לאקאן). בחסות המבט החתוך מגדרית, מדי שנה מחדש מצטלמת הכפייה כחוזרת מחוץ לאישה עצמה ונדמה כי אין אנו עדים ליותר מהמצאות הזמן החדש של אותה הדרמה הפנטזמטית הסאדו-מזוכיסטית הרפטטיבית (חזרתית) בייסודה. בשל כך מנקודת מבט של מי שנקבעת ע"י ההתענגות כזרה, הגדר לעולם תסתיר את מקורה של פעולת הגידור כשלעצמה. אין זו טענה של היושבת על הגדר, כי אם דווקא של זו שהשאילה את ראשה שישמש כמושב לנשים המצטלמות מזו התמונה.

כלל ידוע הוא לכולם כי מייד כשמדובר בראש וכל שכן ביושב ראש, אפשר לצפות כי העריפה היא רק עניין של זמן. מעל ראשו של הראש, האדון, האב ואפילו האל מרחפת תמיד האפשרות של המוות או הרצח. גם הרושם שהותירה ההכרזה God is dead על התרבות בת זמננו, לא מחקה את הרלוונטיות של ההבניה ההגליאנית עבד-אדון, בעוד היא עדיו זו המכוננת את היסודות של החברתי.

ההזמנה של נטלי בראון, המנהלת האומנותית של הפסטיבל, לתת את הדעת על הסרט עבדי השם, נענתה בחשק רב לאחר הצפייה בו. עבדי השם, כפי שאני צופה בו, הוא בבחינת מעשה של קריאה. בהערה צידית אזכיר כי לאקאן מגיע למסקנה כי "היהודי הוא זה היודע לקרוא". השורות שמונחות לפנינו לפענוח, לקריאה כמקדמות לסרט, לקוחות מדיני עבד עברי. מדובר בשורות שהן כמו פיוט על הנפש האנושית המתנסחת במונחים של מקום (השם) וזמן, של עבדות וחופש.

"עבדי הזמן עבדי עבדים, עבד השם הוא לבדו חופשי. על כן מבקש כל אנוש חלקו. חלקי השם אומרה נפשי".

בין המקום לבין הזמן מניח היהודי את הדיון בעבדות, כך שבו זמנית דן גם במבנה של החופש. בין הזמן לבין המקום ערב החוק לחירותו של היהודי. העיון המרתק של הדר פרידליך בשאלת כפיית החזרה, דווקא על רקע כניסה למצוות - כהתרחשות מכוננת בחברה הדתית, מאפשרת, בדיוק רב, לבודד את המשתנה של האל/השם (המקום) ואת המשתנה של הזמן ביחס לרצחנות של כפיית החזרה .

מה שלכאורה מופיע כמוות שנקבע כל כולו כתוצאה מהיחס הרודפני בין בת המצווה לאל, למקום, כקושי של נערה מתבגרת להסדיר את מאווייה עם נוקשות החוק של משפחה וחברה דתית- חרדית, מחדד דווקא את האפשרות שהמוות, על אף שהוא אינו בלתי קשור לפרובלמאטיקה של האדון, שוכן הרבה יותר בסדר של הזמן משעונה לסדר של המקום.

התמרון שעושה הבמאית מחדד את המקום של האל, האדון, דווקא כפונקציה שתפקידה, עבור היהודי, היא בראש ובראשונה להגביל ולהסדיר את הכפיפות. חרות כזו מובטחת למאמינים בעלי האפשרות להשתמש בשם "עבד השם הוא לבדו חופשי".  לעומתם עבדי הזמן הם "עבדי עבדים". הסרט 'עבדי השם', באופן שהוא מניח את התופעות הטמפורליות הנפשיות, כפי שהן באות לידי ביטוי אצל נערה שהיא אטאיסטית מוחלטת, כך שהזמן עושה בה כבשלו, חושף עבורי את הזמן כאדון הצרוף של המוות (וגם של החיים). בעוד האדון, הראש, מתגלה כנשא של טפיל. המוות דבוק לאדון משני צדדיו, לרקתו מוצמד האקדח בעוד הוא עצמו לבוש כרוצח.

המושגים של המקום והזמן, הם המושגים "הקובעים את הממשות של כל פרקטיקה על פי מה שהיא מניחה ביחס אליהם הפרקטיקה הפסיכואנליטית, שבבסיסה גילוי הלא מודע על ידי פרויד, יצרה שינוי מהותי ביחס למושגי המקום והזמן והביאה בעקבותיה שורה של מושגים, אופני מחשבה ומעשה, שהתגלגלו בתוך הפסיכואנליזה ומחוצה לה.(גבריאל דהאן)

המעשה הפסיכואנליטי עם שאלות הזמן והמקום, ככל שהן באות לידי ביטוי בקליניקה, מוביל אותי לקרוא את הסרט 'עבדי השם' עם המסקנה של לאקאן:

"for the true formula of atheism is not God is dead- even by basing the orign of the function upon the father upon his murder, Freud protects the father- the true formula of atheism is God is unconscious".  לאקאן סמינר XI

עבדי השם -עבדי הזמן

הכפלתה של תמר, אם ניתן לומר זאת ככה, הכפלתה באופן שהיא מונחת גם כמקרה ממשי וגם כשם הנושא את הדמות שאת גורלה הקטסטרופאלי מגלגל הסיפור, ההכפלה הזו היא זו שדוחפת את הצופה אל עבר דמותה של תמר המקראית.

תמר אשת ער בנו בכורו של יהודה, אלמנתו של אונן אחיו של ער וזונתו של יהודה אביהם, אם שושלת מלכות יהודה. בנה, פרץ, הראשון לשאת בשם של שושלת רבת דורות המוליכה מיהודה לדוד המלך.

תמר הייתה כידוע לכם גם בתו של שם‏,שעליו נאמר שהיה כהן. וידוע הוא כי דינה של בת כהן המזנה, הוא מוות בשריפה‏‏^,

כמי שלא הלכה שולל אחר הבטחותיו של אב (חמה) שאינו עומד במילתו– כלומר זה שסרב להשיא את בנו השלישי הצעיר לתמר ובכך למלא אחר חובת הייבום –  כאשר זנתה תמר ליהודה בעורמה, היא אינה הסתפקה במילתו של יהודה בדבר הגדיים שחב לה. כנגד הגדי, כנגד החוב, היא נוטלת מיהודה כעירבון את חותמו, את פתילו ואת מטהו.  העורמה היא מעשה חושב.

כאשר הובא לידיעתו של יהודה כי כלתו הרה לזנונים, פסק מייד "הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף" . וְהִיא, תמר,  שָׁלְחָה אֶל-חָמִיהָ לֵאמֹר, לְאִישׁ אֲשֶׁר-אֵלֶּה לּוֹ, אָנֹכִי הָרָה; וַתֹּאמֶר, הַכֶּר-נָא--לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה, הָאֵלֶּה" (בראשית לח (פס' כה/ .

הַכֶּר-נָא--לְמִי ויכר יהודה

ההכרה

זו ההכרה בסמל שדנה את תמר לחיים. מעמדם החברתי, הפוליטי, התרבותי של החותם והמטה קשורים קשר הדוק לגורלה הפרטי של תמר ועד לייסוד של ממלכת דוד. ההכרה הבלתי נמנעת של יהודה בחותמו ומטהו אינה עניין של מה בכך.

מעמדה השפל ורפיון כוחה של המילה, של החותם, בתרבות בת זמננו מאפשרת לתהות על היחס הנחרץ הזה בין הסמל למטביעו, בין המטבע לבעליו. יחס כזה של הכרה בין יהודה לחתימתו, בימנו, היה מעניק לו הוקרה כאציל נפש השמורה רק למקרים נדירים כל כך בהם אדם נושא באחריות לשמו בכל מובן המילה.

במקרה של ממלכת יהודה, בין המסמן למסומן מתקיים קשר, יחס הכרחי המבוסס על הסכמה, לא שגורה דיו בזמן הזה שלנו. הסכמה ששקולה במעמדה לאמונה, אמונה באל כשם של מה שהיא בעצם האמונה בהכרחיות היחס. האמונה באלהים=אמונה ביחס בין המסמן למסומן בין הייצוג למיוצג. (היכן שבאופן יסודי אין יחס).

החותם, שהרי מה הוא ? הוא סימן, סמל  אשר מוטבע, מודפס, מובלט או מצורף למסמך כתחליף או תוספת לחתימה (או כל חפץ אחר). ייצוג מוסכם לנוכחות ונשיאה באחריות של בעליו על נכסיו או פעולותיו שלו, הסמל או הצורה עימה הוא מזוהה.

והמטה: ההיסטוריון היווני בן המאה ה-5 לפני הספירה, הירודוטוס,  מתאר כי כל אדם בבלי החזיק חותם ומטה אישי, מעשה עבודת יד, עם סימון ייחודי לו,  טוטם של חיה, צמח . המיתוסים והאומנויות של המזרח הקדום מלמדים כי מרבית האלים והמלכים החזיקו בידם מטה כסמל לשלטונם. אותם הפיקדו במקדש האל או בראש הצבא. לעיתים למטה אף היה כוח משלו לחולל ניסים. כמו באחת הסברות על עונשו של משה "ויכה בסלע- חטאו של משה בזה שהעניק למטה חיים משל עצמו חופשים מאחריות אדוניו. המטה אם כך אינו אחר מהצלם, תו של צלם ככל שהיהדות מותירה.

אפשר שנחשוב, לאור זאת, שהתרבות המקראית מתארגנת סביב ההסכמה והכרה בכוחו של הסימן, הסמל (יהא זה החותם או המטה)להכריע בין חיים ומוות ולקבוע אתיקה ואמות מידה. 

תמר המקראית היא מקרה פרדיגמאטי של אישה היודעת לעשות עם הסמל ועם החוק. את המעשה של תמר, המעשה החושב שלה אפשר לאפיין כחתרנות טהורה. כלומר פעולה שחורגת מהחוק תוך כדי שהיא כפופה לו, לחוק, אבל רק עד המידה שהיא עושה בו שימוש. זה הגבול של העבדות שלה, בדיוק היכן שזה התנאי של השחרור שלה. אפשר לומר שהחתרנות מאפשרת לה חציה מעבדות לשם לעבודת (השם) השם. במילים פשוטות היא עבדה עליו.

ההימור של תמר על החותם והמטה, שהם מהסדר של הסמל, של השם, ששקול כמובן היה להימור על חייה, יכול היה להתרחש רק על גבי האמונה באל , ככל שהאל הוא השם של הפער היסודי, הפער, החור בין המסמן למסומן, בין הדבר עצמו לבין הייצוג שלו. כמו שבו בזמן הוא השם של ההסכמה , הערבות על הכרחיות של יחס כלשהו בניהם.

זה אותו האל, זו אותה הסכמה בדיוק שהייתה ביסוד ההכרה של יהודה בחותם שלו, במטבע שלו, ההכרה שחילצה את תמר מהאש והעניקה לה מעמד נצח כאם לראשון בשושלת דוד.

תמר, זו ששם המקרה שלה, אם יורשה לי, עבד השם, אם כי עבדותה היא לזמן, משרטטת מבנה שונה בתכלית (ורדיקאלי)מזה של תמר המקראית ככל שזה נוגע ביחס שלהן אל הסימן, אל החותם. הצבתן המתבקשת של זו מול זו חושפת ביתר שאת את טבורו של הסרט עבדי השם, ככל שאני תופסת אותו.

בין דין השרפה של תמר המקראית לבין הטביעה הטרגית של תמר הנוכחית, עומד ככל הנראה לא יותר מהיחס אל מה שהיא ההטבעה, טביעת החותם. בין השתיים מזדקר ההבדל הרדיקאלי באופן שכל אחת מהן נתקלת עם השפה עם החוק, והיחס שהיא מייצרת עקב כך עם הסמל עם הסימן.

הסרט עבדי השם, כפי שאני צופה בו, הוא בבחינת מעשה של קריאה, קריאה בחותם עצמו, כמו ניסיון לקרוא במה/את מה שרושם, את מה שטבוע בנו. המיתה של תמר בטביעה, מונחת בדיוק יוצא דופן, כתוצאה של התקלות קטלנית עם השפה, כמו סוג של דיסלקציה(קשיים בקריאה), כפתרון בלתי נמנע של ההיתקלות של תמר עם הפרדוקסים שהעמידה עבורה החוקיות של השפה ערב כניסתה למצוות. מבלי אפשרות לדיאלקטיקה, המובן חומק, כך שהיא נופלת מהסדר של המשמעות ובו זמנית היא נלכדת למערבולת זמן. ספירתה הכפייתית נענית לאופיו הויראלי של המסמן, הולכת ומתרבה כמו דוהרת על הווקטור של האינסוף. מבלי הקונספט של הסופיות לא ניתן לספור. מבלי האחד, של האב, האל, החוק, השם, היא נדחפת בסופו של דבר אל מותה שלה כחפץ שהאחד לא סופר אותו, כעבד שהאל עשה בו שימוש.

את ראשית נשירתה של תמר ניתן למקם ברגע בו מופנית לעברה השאלה של המחנכת -מה הכוונה השם נמצא בתוכנו?. זהו רגע של בריחת המובן עבורה. ברגע זה, אין בידה האפשרות ללכד יחדיו, בכפיפות לחוקי השפה את מה שבפשט מובנו סותר , ללכד לכדי דבר מה  שייצר משמעות עבורה ויתווה כיוון.

גם הקריאה החוזרת ונשנית של תמר בשורות אלו, אינה יוצקת להן משמעות עבורה. הכשל היסודי שלה ביחס לשפה הודף אותה אל פתרון שלא מהסדר של הפקת המובן כי אם מהסדר המצמית של הזמן.

מפגש טראומטי זה של תמר עומד בפתח סדרה ארוכה של היתקלויות בפרדוקסים אותם היא אינה מסוגלת ליישב. שאלת ההסתרה , הצנעה, רודפת אותה למשל כך שאין היא יכולה ליישב בין מצוות הטהרה (המבט במקווה) לאיסור על העירום.

כמי שאינה מכפיפה את עצמה לחוקיות המסמן, לחלקיות הכרחית של הייצוג, היא למעשה מסרבת לחור, לחלל שכרוך בסמל. היא אינה מסכימה לאותו רווח הכרחי, לחור שהוא תנאי מקדים לפעולת השם. תמר של 'עבדי השם' מופיעה כמקרה של סרוב לשם, לסמל, סרוב למטאפורה - שהיא המשלב שבלעדיו בלתי אפשרי שהתקיים תוקף לחותם. פעולתו של החותם אפשרית אך ורק על יסוד ההסכמה כי קיים יחס בלתי ניתן להפרדה בין מה שהוא האדם לסימן עימו הוא מזוהה, בין המסמן למסומן. על כן אפשר שמתחייב שבין האנוש לסמל לייצוג זה תמיד עניין של אמונה.

זה האל של היהודים ששמות רבים לו, והוא מצטלם כלא יותר מהחור שנקבע במרכזו של הגרוש.  הסירוב של תמר לסדר של המטבע, לרבות מטבע הלשון, שקול לסירוב לפעולת המחיקה הכרוכה בכל רישום.

תמר אינה מוצאת ערבות באל. בניגוד לכפיפות המוסכמת של תמר המקראית , עובדת השם, לחוק כך שהסימן עומד עבורה בשרות החיים. על החופש של תמר מהכפיפות לשם היא משלמת במטבע של עבדות לזמן. הכפלה , החזרה הקומפולסיבית, מצטיירת אז כניסיון למחוק את העקבות, כמו ניסיון אבוד לטפל באיוורסאביליות של הזמן. ללא ערבות האל, השם , כמו בפיוט עבד הזמן שבוי בלוגיקה של ההכפלה שהרי נאמר עבדי הזמן עבדי עבדים. תחת שלטונו העריץ של הזמן פועל עיקרון הריבוי על הבסיס של הציווי על כפיית החזרה על וקטור רצחני של האינסוף.

את עין המערבולת שלוכדת וסוחפת יתר ויותר את תמר ניתן למקם בציווי רודפני שמופיע כקול ממשי ומצווה עליה את הבלתי אפשרי. "די . תשתקי אני אומרת לך תשתקי, כמו שתמיד אמרתי וזה כמו נדר אז שתקי, אני אומרת לך שתקי".

ההטבעה העצמית, המוטליזם הוא המוצא המפלט היחיד שיכול לשמש מעצור. עבור תמר, ללא תיווך של המטאפורה, ללא ההסכמה לייצוג, ההטבעה העצמית היא החזרה בממשי של סירובה היסודי של תמר למטבע, מה שנדחה מהסמלי שב כממשות. בעוד את המישור המרחבי ניתן לצמצם עד כדי ביטולו לא כך זה כשמדובר במישור של הזמן. היא טובלת ואינה משלימה את הספירה השלישית, כך מטביעה עצמה בעוד שיחד עם חתימת חייה היא נתחמת לנצח כצלם חשוף וקפוא בזמן. גלויה לעין כל גם מותה של תמר לא משמש לה מסתור.