להלן התייחסות של זיו נוימן למפגש שהתקיים בשישי האחרון;
המפגש האחרון של סמינר המקום, מעבר לכך שהתעצבנתי,
המפגש האחרון של סמינר המקום, מעבר לכך שהתעצבנתי,
שבכך יש לפחות הנאה מסויימת, הטריד אותי.
מהו המקום הזה של סמינר המקום? לכך כמובן כל אחד יענה עם האיווי שלו,
הפנטזיות שלו וההזדהויות שלו. אולם אפשר לומר שזהו מפגש המנסה, תחת הטראנספרנס, לדבר/לעשות
את השיח של הפסיכואנליזה.
השיח של הפסיכואנליזה, זה חמקמק, לא שמים לב ונמצאים במקום אחר.
בעמוד 321 בגרסה הצרפתית של "הכתבים" כותב לאקאן:
"מי שלא יכול להתחבר לאופק של הסובייקטיביות של תקופתו מוותר על הפרקטיקה שלו"
מה זה אומר להתחבר לאופק של הסובייקטיביות של התקופה?
ראשית מדובר באופק, כלומר לא להיות דבוקים לתקופה אלא היכולת לומר משהו עליה.
מחד גיסא להיות סובייקט של התקופה (שזה דבר נתון , אין לנו בחירה בעניין) מאידך גיסא להיות מי שמפרק את הסובייקטיביות הזו באופן דיאלקטי.
לכל תקופה יש את המעטפת הפורמאלית של הסימפטום- בתקופתנו זו הסובייקטיביות הליברלית , של זכויות האדם
העולם הטוב הוא זה שכל אחד יתענג על פי ראות עיניו מבלי ששום אלימות תופעל עליו עקב התענגות זו.
זו האוטופיה המודרנית.
אבל זו מעטפת פורמאלית , הסימפטום עצמו לא ניתן לרדוקציה לסובייקט של התקופה אלא הוא סינגולרי.
אם כך, מהי העמדה של הפרקטיקן, של האנליטיקאי מול הדיסקורס של האדון?
זה אפשר לומר להיות באופק של הידע , אם יש הופעה של הסובייקט זה ביחס לידע, זה היכן שהידע כושל.
עבור לאקאן הסובייקט הוא החל מהנסיון של האיווי , כלומר האמת של חסר מסויים.
ומה בעניין המיניות? הנושא שלנו השנה בסמינר.
פרויד היה מוטרד מכך גם כן , מהסובייקטיביות של התקופה.
עבור פרויד כמו גם עבור לאקאן הסקסואליות , המיניות היא מהעניין של הפסיכואנליזה ,
אולם הפרקטיקה של היחסים המיניים איננה מהעניין של הפסיכואנליזה. הפרקטיקה היא הנורמה של האדם בתקופה שבו הוא חי.
כפי שכותב פוקו, יש היסטוריה של המיניות , כלומר שהיא ניתנת להיסטוריה (וגם כפי שראינו בשיעור אתמול למיפוי ודיגול) אם היא ניתנת להיסטוריה אז זו עובדה של שפה.
פרויד ב"אנליזה פראית" כותב: "הרופא רואה את החיים המיניים במובן הפופולרי " האנליזה הפראית זה המובן הפופולרי של התקופה, במידה שהוא מתיישב עם הדיסקורס השלט של הסובייקטיביות של התקופה שלו.
להיות באופק זהו עול , של כל מי שנושא על כתפיו את הטרנספרנס לפסיכואנליזה עצמה.
זיו נוימן
א-מיניות. זה התחיל במה שניתן לו לכאורה "חמש דקות" ונמשך אל תוך הפורום הזה. מה יש בו/בה ב א-מיניות שאינו מסתפק?
אמינות. האפשרות להאמין לדבר כלשהו. האם ה 'א-מיני' קורא ל'מיני' להאמין לו? או אולי ה 'א-מיני' מנסה ליצור את האמונה בדבר עצמו? אם כך האם מדובר בכינון אדון חדש או באדון המכייל את עצמו כחדש?
במאמר של פרויד משנת 1925 אודות ההתנגדויות לפסיכואנליזה, הוא כותב על 'החדש', על 'התנגדות' ועל 'אמונה'. "הפסיכואנליזה שהתחילה כשיטת טיפול גרידא, העמידה את תפיסתנו בדבר חיי הנפש על בסיס חדש וכך התחילה לשאול את עצמה, מה טבעם של אותם תהליכים נפשיים.." זה 'הנפשי' הזה שהפסיכואנליזה מתעניינת בו, זה 'הנפשי' הזה שמולו מתגלות צורות שונות של התנגדות. זה אותו 'נפשי' שמולו הפסיכואנליטיקאי עומד באמונתו וחג מסביבו ולעיתים נופל.
כך כשגבריאל קרא "אל מי אני מדבר כאן?" הוא נשא את עולה הטרנספריאלי של האמונה. האמונה של הפסיכואנליטיקאי אודות 'הנפשי'. אז מה זה שהיה בשיעור האחרון ב'סמינר' שנותן 'מקום' מפגש לפסיכואנליזה עם הפילוסופיה? לדידו של פרויד, היה זה "מן הראוי" שהפסיכואנליזה תתקבל ע"י הפילוסופים, אולם "אירעה תקלה" ו'הנפשי' של הפילוסופיה לא היה 'הנפשי' של הפסיכואנליזה. "רובם המכריע של הפילוסופים מכנים "נפשי" רק מה שהוא תופעה של התודעה. עולם המודע חופף לדעתם את היקפו של הנפשי". לעומתם, עבור הפסיכואנליזה, "הנפשי כשלעצמו הוא לא מודע". 'לא מודע' אותו יש לקרוא ושעליו מוטל העול של האמינות. במובן הזה מפגש האימה של היחיד עם הקבוצה מזכיר את יחסו של 'האני' המודע אל ה'הלא מודע' ואם לצטט את פרויד "פירושה-פגיעה קשה באהבת עצמו של האדם". אם כך, לא פלא שהצטרף היחיד לקבוצה ועשה לו דגל ושם לו/לה טבעת. טבעת ל 'א-מיניות'. כחותם, כסמל, כמה שסוגר ותוחם את גבולה - שלא תהיה פרא כמו 'המיניות'. הקבוצה פורעת לכאורה את חובו של היחיד מבדידותו והאנליטיקאי שעמד בשיעור ולא הרפה, היה אולי בבחינת הפונקציה 'א-'.
"אולי גם לא מקרה הוא, שנציגה הראשון של הפסיכואנליזה היה יהודי. כדי להכריז על האמונה בה נצרכה מידה ניכרת של נכונות ליטול על עצמו את גורל הבדידות שבאופוזיציה, גורל שהיהודי מנוסה בו יותר מאדם אחר".
ט.ש
אם ה'נפשי' של הפסיכואנליזה היה דבר כל כך רחוק מן ה'נפשי' של הפילוסופיה או הפוליטיקה לא היה ניצת הוויכוח שהתעצבנו ממנו, כל אחד על פי דרכו במפגש האחרון. אני חושבת שבגלל שהנפשי נמצא בכל מקום, גם כשקוראים לו תודעה פוליטית, הכרה היסטורית או מודעות, הניסיונות להדוף אותו או להתכחש לו במקומות שנתקלים בו – זה מעצבן וגם מייאש לפעמים.
אמונה בלא מודע היא לא מספיקה כדי לקיים את סמינר המקום שבוחן את שאלת המיניות וגם את השאלות של התרבות ושל הדיסקורסים בכלל מן המקום של הפסיכואנליזה. האמונה היא לא משהו שבאים אתו מהבית במקרה הזה אלא משהו שמחייב אותנו לעמוד מול מה שלא נוח לנו, הביזאריות שלנו, המיניות.
ז'יז'ק כתב באחד מהמאמרים המוקדמים שלו על זה שהפנטזמה תמיד מצועפת ומה ששולח את לוחם זכויות האדם לתוככי אפריקה יכולה להיות פנטזמה משוכללת על הכאת אפריקאים שמעוררת אותו מינית. הפנטזמה היא ידע זר מבחינת הסובייקט, לא משהו שאפשר להזדהות אתו מפני שהפנטזמה מראה שכל פעולה היא פעולה בשם הביזאר ושגם הפעולה הפוליטית או האידיאולוגית יכולה להיות צורה להביא את הזרות הזו למקום המבטחים של הקולקטיב, של הקבוצה.
לכן השאלה היא לאן מביאים את הביזאר. והעובדה שהכוח הפוליטי שקבוצות רוכשות לעצמן על ידי שהן נעשות קבוצות ולא פועלות כיחידים עדיין אין בו כדי להסביר מה גורם לאדם להביא את הביזאר שלו תחת המכבש הבנלי (לא כי הפוליטי יותר בנלי מדברים אחרים, אלא בגלל שהדחף תמיד בנלי, כמו שכבר פרויד הראה) של השיח הקבוצתי, של השיח על הזכויות. לדבר מן המקום של הפסיכואנליזה, גם בלי להיות פסיכואנליטיקאי, זה עניין של אוריינטציה בעולם, אוריינטציה שלא מוקיעה את מה שלא נוח לנו אתו. והאנליטיקאי לא יכול להיות היחיד שנושא בעול.
בעקבות יום שישי
מעניין לראות כיצד קבוצה שמציבה את האנטי-סיפוק ביסוד ההקשרות החברתית במקום את אובייקט הסיפוק, בין אם הוא האובייקט של ההטרו, ההומו או אחר, מצליחה לבלבל. נדמה לנו שהקרקע הפסיכואנליטית נשמטת תחת רגלינו שהרי זהו פרויד שהגדיר את היחסים בין הפרט לקבוצה כיחסים שביסודם איזושהי הסדרה של המציאות הדחפית, התאגדות לשם מיקום של הביזריות של המיני. ואילו הנה סוף סוף פגשנו קבוצה שמציבה אופוזיציה רדיקלית לעמדה זו, נדמה כי היא מרוקנת אותה מתוכן. הנה נתקלה הפסיכואנליזה בעורב לבן, זה שסותר את האונברסליות של הטענה "כל העורבים שחורים". שכן אצל הא-מיניים, הקבוצה אינה מתארגנת סביב בחירת אובייקט אלא סביב הריק, או ההעדר, הדחיה, של אובייקט סיפוק ודחיה של הדחף ביסודו. הנה, אפשר להצביע ולומר, זו קבוצה שהפסיכואנליזה אינה יכולה לדעת עליה דבר. שכן הלא מודע שלה הוא לא מיני, אלא א-מיני.
מפתה לחשוב שהקבוצה של האי מיניים היא הקבוצה הפוליטית בטהרתה. מטרת ההתאגדות אין לה דבר עם ההסדרה של המציאות הדחפית, אין לה דבר עם הנפשי, אלא היא כל כולה התאגדות פוליטית טהורה, דחיה מוחלטת של הפאתולוגי הפרטיקולרי למען האידאל. אם הפסיכואנליזה חושפת את האופן שבו ההקשרות בין הפרט לקבוצה היא מהסדר של הדחף גם אם היא מופיעה תחת כסות אחרת, הרי שאין מקום טוב יותר מהא-מיניות כדי לבחון שאלה זו. שכן קבוצה זו מציגה מקרה קיצון פרדיגמטי שכל כולו מכריז על כך שהוא אינו נכלל תחת היחסים בין היחיד לקבוצה הפסיכואנליטית, אנחנו איננו כאן בשירות הדחף, כמו שאר הקבוצות, ההטרו, ההומו ואחרים. שכן נדמה שזו קבוצה שמתארגנת סביב הסילוק של האובייקט הביזרי, ולא סביב בחירת אובייקט משותפת, זו קבוצה שהרציונל של הקמתה הוא האנטי-סיפוק. לכן יש משהו מתעתע בקבוצה זו שהרציונל של עצם התאגדותה עומד בניגוד למחשבה הפסיכואנליטית על הקשר בין הנפשי לפוליטי. בהיותה התארגנות שהיא מחוץ לכל סיפוק נדמה שהיא חושפת באופן מובהק את הממד הפוליטי של ההתאגדות, כלומר מראה לנו שאפשר להתגבר על הנפשי כדי להיות לגמרי פוליטיים. על כן נדמה שהיא מחוץ לתחום השיפוט של הפסיכואנליזה שכן הלא מודע שלה אינו מיני. הוא א-מיני. למעשה זו קבוצה ללא נפש. על כן כדי להתייחס אליה אנחנו צריכים לפנות לתיאוריה הפוליטית ולא אל הנפשי.
מאז ומעולם ביקר השיח הפוליטי את העמדה הפסיכואנליטית, בין אם זו ביקורת כלפי האדנות של פרויד באנליזה של דורה או בין אם זו ביקורת פוסט מרקסיסטית בנוגע לדכאנות המבנית שהפסיכואנליזה מייצרת עם אי הנחת בתרבות. ביסוד כל ההתקלויות האלו ההנחה שהאמת של הפסיכואנליזה או מה שמניע אותה עומד בסתירה לתודעה הפוליטית, ומעבר להכל עומד מושג הטרנספרנס כאימת התודעה הפוליטית. הסובייקט של הטרנספרנס כל כולו מחוץ למשחק הפוליטי, המיז-אן-אקט של הלא מודע כמיני הופך את הסובייקט לרצפטיבי, פסיבי, מהופנט. השיח הפוליטי חשדן ביחס לטרנספרס מאחר וכפי שמראה אווה אילוז הסובייקט עשוי לחשוב שאי הנחת הוא תוצר של סיבה נפשית וכך להתעלם מאי הנחת כנגזרת של המצב הפוליטי. תפיסה זו מניחה שיש נתק בין המציאות הנפשית לבין המציאות החברתית-פוליטית ועל כן מדובר בשני שיחים שונים או בשתי זירות שונות של קיום. הסובייקט הוא נפשי בקליניקה, ואילו בקהילה הוא פוליטי. על כן כדי להיות פוליטי יש להתגבר על הנפשי. נדמה שחלק מהתגובות שעלו ביום שישי הן בהלימה עם העמדה הזו. ולדעתי הדבר נעוץ דווקא בייחודיות המתעתעת של אובייקט השיח, הא-מיני.
אלא שהא-מיני כמו ההיסטרית רוצה לבלבל את האדון. והשאלה היא אם אנחנו בוחרים להאמין.
"אל מי אני מדבר?"
שאל גבריאל. האם אל הפסיכואנליטיקאים, אל חבר הנאמנים או אגודת ידידי הפסיכואנליזה, אל עדת מאמינים, אל שוחרי תרבות וידע, אורחים לרגע או של קבע, או אולי אל הקירות שהדהדו את האמירה הזאת בחלל החדר.
ואם כך, מיהו פסיכואנליטיקאי?
בתחילת דרכה של הפסיכואנליזה כל מי שעסק בטיפול היה רופא, אי אפשר היה להיות פסיכואנליטיקאי ולא רופא, היה רק מסלול אחד. במשך הזמן נוספו עוד מסלולים כמו זה המוסדי: תואר רופא או תואר שני קליני, לימודים בבי"ס לפסיכותרפיה ולאחר מכן אנליזה דידקטית של 5 שנים ובמקביל אליה טיפול פסיכואנליטי ב- 3 מטופלים וקבלת תעודה של המכון הפסיכואנליטי. יש את הגישה האחרת לפיה הפסיכואנליטיקאי הוא תוצר של האנליזה לבדה, הממשי של האנליזה. עבור לאקאן אין אנליטיקאי לפני תחילת האנליזה, ועם המצאת ה"פאס" גם אין אנליטיקאי בסופה ללא מתן עדות . מכאן, האם מי שהכריז על סוף האנליזה שלו ולא נתן עדות יכול לקרוא לעצמו בשם? והלאה, האם רק פרקטיקן של הפסיכואנליזה הוא אנליטיקאי, והאם אפשר להסתפק ב- ד' אמותיה של הקליניקה או שלהיות פסיכואנליטיקאי זאת הוויה, עמדה מחייבת בעולם. האם ניתן בתהליך של צמצום להגיע ל"עיקרי האמונה" של הפסיכואנליזה ומהם לגזור מיהו הפסיכואנליטיקאי, בדומה לצמצום שהעמיד את עיקרי האמונה היהודית בגולה על המילה האחרונה שבפסוק האחד שבתנ"ך: "שמע ישראל", על ה"אחד" שעליו הוסכם להעמיד את קבלת עול מלכות-שמיים ואף להסתפק בצמצום רב יותר שאין אחריו ולא כלום, הכפירה בעבודה זרה: "כל הכופר בע"ז כאילו מודה בכל התורה כולה. ואם כך, מהו ה"אחד" הזה, האם האמונה בלא-מודע? ומהי העבודה הזרה, האם היא למשל האמונה בפתרון הקולקטיבי לסימפטום כפי שעלה בדיון על הקבוצה של הא-מיניים.
אני רוצה להציע פרספקטיבה אחרת. פרספקטיבה שאינה עוסקת בהגדרות הנ"ל ואינה רואה בפסיכואנליזה קניין מתוך עמדה של אדון: "לי היא ולא לך", אלא מתייחסת להכרעה הסובייקטיבית שבעצם המפגש עם הפסיכואנליזה. לשם כך אביא משהו ממחשבתו של הפילוסוף הצרפתי אלן באדיו שעיסוקו בפילוסופיה של ההוויה, האירוע והאמת. באדיו הוא בן דורו של אלן מילר, חברו למערכת של "מחברות הפסיכואנליזה" ושותפו לפעילות בחוגים הרדיקליים של השמאל הצרפתי בקבוצה המאואיסטית, בתקופה שאחרי מהפכת הסטודנטים במאי 68.
באדיו טוען כי הסובייקט אינו נתון מלכתחילה, זוהי משימה המוטלת על האדם, להיעשות לסובייקט. כיצד זה נעשה? על ידי התנתקות "ממה שישנו", יציאה מהעולם המוגדר היטב שבו "הכל מוכר", שבו אנו חיים את חיינו "באופן טבעי". הסובייקטיביות יכולה להופיע כל אימת שמזדמן דבר מה בלתי צפוי בעולם, כשהאדם מסוגל לזהות את חידושו הגמור מבלי לנסות למקמו בסדר הישן אשר אליו הוא מורגל. המוכנות להתמודד עם אותה הפתעה גמורה, החריגה מהמצב, היא זאת שהופכת את האדם לסובייקט. את התוספת (יתר) למצב הקיים מכנה באדיו "אירוע". האירוע הוא זה המאלץ אותנו להכריע ביחס לאופן חדש של הוויה, אופן היותנו בעולם. הוא מזמין אותנו לראות את המצב לא עוד מנקודת המבט של מה שישנו אלא מנקודת ראות חדשה המתחייבת מהתוספת. באדיו קורא להיענות להזמנה הזאת "נאמנות לאירוע". להיות נאמן לאירוע משמעו להתייחס לסינגולריות של המצבים, להתנתק ממה שהניע אותך עד עכשיו ולהיפתח לבלתי צפוי. זהו השבר האימננטי המתרחש באירוע והחושף את הריק המחורר את הישות. במונחיו של לאקאן נוכל לומר שאותה תוספת המאפיינת את האירוע איננה ניתנת לרישום, היא מהווה את הממשי של המצב. הנאמנות לאירוע היא אתיקה. זאת אינה האתיקה של חיי היומיום או זאת של המובן המשותף, וגם לא האתיקה שבבסיסה המאבק בין טוב ורע, האתיקה של זכויות האדם הנשענת על האפריוריות של הרוע המוטעית לתפיסתו של באדיו. האתיקה של הנאמנות לאירוע מהווה מהלך הרותם את האדם אל האמת, כלומר אל ההוויה המהווה ריק בישות. באדיו יתאר את הסובייקט כמי שמהווה את מערך הפעולות הכולל של הנאמנות לאירוע: אירוע-פעולה-הוויה, קומפוזיציה של סובייקט. "אנו מכנים סובייקט את זה המספק מצע נאמנות לאירוע, כלומר את זה הנושא תהליך של אמת."
על פי באדיו ההגחה של האמת מתרחשת בארבעה שדות פעולה אנושיים: המתמה (מדע), הפואטיקה (אמנות), הפוליטיקה (מהפכה), האהבה (המפגש של השניים). בשדות אלה הממשי אינו נתון לתכנון ממצה או להמשגה מוחלטת. בכל אחד מהם האפשרויות העתידיות הן לא צפויות, תמיד יכול להגיח בהם דבר-מה חדש, תוספת (יתר) למצב הקיים, כלומר יכול להתרחש בהם אירוע. התיאוריה הפסיכואנליטית של לאקאן מופיעה פעמים רבות בכתביו של באדיו ומוצגת כ- ה-אירוע של ההוויה המודרנית בכל מה שקשור להגדרת הסובייקט ולאהבה. באדיו אינו מייחד לה שדה נפרד. האם ניתן למקם אותה בשדה של האהבה, במפגש של השניים הייחודי לפסיכואנליזה? לפילוסופיה מעמד מיוחד שכן בעוד שהאתיקה נאמנה תמיד לאמת אחת, ייחודית וחד-פעמית הרי שעל הפילוסופיה מוטל העול של הנשיאה בתוצאות של אפשרותן המשותפת של מספר אמיתות, לייצר את המרחב המאפשר את הקשר ביניהן. "ראייה משותפת" של אמיתות שמקבלת את מושאיה משדה הפרקסיס האתי.
בנאמנות לאירוע יש גם רגעי משבר. אלה אותם רגעים של מועקה, עייפות, עקרות, ערפול ואפילו ייאוש, שמקורם בהתמודדות עם המפגש בהוויית הריק והקושי לפעול במסירות ובהתמדה מתוך נאמנות לחדש שהתגלה באירוע. הדרישה היא להמשיך, "להמשיך! גם אם איבדנו את העקבות, כאשר איננו מרגישים עוד נחוצים ע"י התהליך, כשהאירוע עצמו התעמעם, כאשר שמו אבד..." האתיקה היא בהמשך של הפעולה עצמה, בחתירה המתמדת. המשבר חושף את הסובייקט לאפשרות של בגידה באמת. בגידה ולא וויתור. לא ניתן פשוט לוותר על אמת. מכיוון שתהליך של אמת הוא שבר אימננטי אינך יכול פשוט לעזוב אותו, ובניסוח של לאקאן: להחזירו "לשירות הטובין". זה מחייב.
חשבתי שמעניין לגלות מה אמר באדיו ביחס ל"נטישה" של מילר את הפעילות הפוליטית הרדיקלית לטובת המפעל הענק של עיסוקו בפסיכואנליזה ובהוצאה לאור של כתבי לאקאן. מצאתי ראיון שנערך אתו באוקטובר 2008 ובו הוא נשאל על התופעה של "העריקות" הפוליטית בשמאל הצרפתי. באדיו אמר בתשובה שקיימות מספר דרכים להבין את התופעה. הראשונה בהן מתייחסת לכך שלדעתו מספר רב של פעילים פוליטיים נתחו באופן שגוי את המצב באותה תקופה- השנים 1966-73. הם טעו לחשוב שהמצב היה באמת מהפכני במובן המיידי. באדיו מתייחס לאנשי שמאל שונים וביניהם לאלן מילר ולאחיו ז'רארד מילר. לדבריו הם נשרו בפתאומיות, בבת אחת. בשנת 1978 באדיו שאל אותם: "מדוע פרשתם כך?" הוא אומר שתשובותיהם היו תמציתיות. אלן מילר אמר "מכיוון שהבנתי ביום אחד שהארץ נהייתה שקטה". ז'רארד מילר אמר "מכיוון שהבנו שלא יהיה לנו כוח פוליטי". לדברי באדיו תשובות קצרות אלה מצביעות על כך שהם ואחרים שפעלו בשמאל הרדיקלי, לא ראו את מה שלקחו על עצמם כתחילתו של מסע ארוך אלא כדרך המלך המובילה לכוח. הבנה שגויה של הנסיבות הובילה אותם או לאמביציה חסומה או להבנה שיידרשו למאמץ רב ועבודה קשה במצב שאינו כה מבטיח. באדיו אומר שניתן להסתכל עליהם כגיבורים של בלזאק. כאנשים צעירים ושאפתניים שדמינו כיצד הם הולכים לכבוש את פריז בלהט מהפכני בסיבוב אחד, אבל אז הגיעו להבנה שהעניינים מעט יותר מסובכים. ההוכחה לכך היא שמספר רב של פעילים מצאו עמדות כוח במקומות אחרים: בפסיכואנליזה, במדיה, באקדמיה ועוד. היו ביניהם גם כאלה שעברו לפעול בשמאל הממסדי. ההצהרה המחודשת שלהם הייתה בקו של: "זה לא היה הקלף הנכון אז אני אשחק עם קלף אחר". עמדתו של באדיו כפי שהיא באה לידי ביטוי בראיון הזה מעוררת שאלות רבות. האם אפשרי שאירוע חדש יוביל "לנטישה" של תהליך של אמת ולנאמנות לתהליך חדש. האם ניתן להיות נאמנים בו-זמנית ו-או באותה מידה לאירועים של אמת בשדות שונים של הפעילות האנושית, האם הם יכולים להימצא בסתירה או בהירארכיה ומה זה אומר בכלל לגבי ה"אמת". זה מצביע על בעיות שעולות מתוך החשיבה עצמה ויחד עם זה על הנאמנות חסרת הפשרות של באדיו לאתיקה שלו עצמו. פרשנותו את המצב, את העובדות המונחות לפניו, לא ניתנת להפרדה משדה הפעולה שעליו הוא מדבר בראיון. באדיו כמו לאקאן מדגיש את ההתאמה הייחודית של האתיקה לשדה עשייה מסוים. "ידע עשות" שמטבעו ממוקם על התפר שבין הפרקטיקה לתאוריה. זהו ידע תהליכי שלא ניתן להקיש ממנו באופן ישיר מהאתיקה של שדה אחד לאתיקה של שדה שני, מהפסיכואנליזה אל המעשה הפוליטי, למשל. זה מזכיר את דבריה של רותי על דרכו של לאקאן להקפיד להשתמש בדבריו על הפילוסופיה במושגים של הפילוסופיה עצמה.
לאקאן המאוחר דיבר על האנליזה כ"הונאה" הסובייקט נכנס לאנליזה בדר"כ כשהוא מבקש להפחית מסבלו. האנליטיקאי בעקבות האנליזה שלו מכיר את "סוד" הפעולה של האנליזה, הוא יודע שעל התלונה להפוך קודם כל לשאלה שהסובייקט שואל על עצמו, ויודע גם על התוספת, על הבלתי-צפוי, על המפגש עם הווית הריק שהאנליזה דרך ההתקלות בדיבור ובאמצעות אהבת ההעברה יכולה לזמן עבור האנליזנט. ניתן אם כך לחשוב על האנליזה כאופרציה מיוחדת במינה שבמהותה מקיימת את התנאי-אפשרות למפגש הנדיר הזה אותו מכנה באדיו "אירוע". זה אינו מתקיים עבור כולם. יש כאלה שברגע מסוים האנליזה הופכת עבורם לאירוע של אמת. מהו הרגע הזה? אפשר לתאר אותו בדרכים אין ספור, כל סובייקט והדרך שלו, כל פסיכואנליטיקאי והעדות שלו. אם נחזור לסיפור של חוליו קורטאסר, אולי זהו הרגע שבו נתקלים בנמר ובכל זאת חוזרים. זהו רגע מטלטל וגם רגע של הכרעה: האם להמשיך בהכחשה או לאשר אותו. או כפי שגבריאל ניסח זאת: "האם להאמין במה שאנחנו יודעים", להסכים ולהיות נאמנים לאירוע. בסמינר 1 מדבר לאקאן על "המפגש של השניים האלה" המתרחש באנאליזה ואומר שבסופו אחד מהשניים יצא שונה. אולי נכון לומר שהשניים יצאו שונים, שהרי גם עבור האנליטיקאי המפגש עם כל אנליזנט מזמן משהו חדש, חד-פעמי ובלתי צפוי, שיכול לייצר קריאה חדשה, רישום חדש.
עבור רבים מאנשי סמינר המקום, יהיו אשר יהיו, המפגש עם הפסיכואנליזה הוא בגדר אירוע. נאמנותם לסמינר, שנה אחר שנה, מצביעה על כך. זהו אתגר מיוחד עבור אלה שאינם פרקטיקנים של הפסיכואנליזה ומקיימים בפועלם "מצע של נאמנות" לפרקטיקות אחרות ויחד עם זה "נושאים את התהליך של האמת" שבמפגשם עם הפסיכואנליזה. זה ייחודו של הסמינר, אלה האוזניים ששומעות את מה שנאמר.