הודעת שגיאה

  • Warning: Invalid argument supplied for foreach() ב-mailchimp_lists_auth_newsletter_form() (שורה 492 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/sites/all/modules/mailchimp/modules/mailchimp_lists/mailchimp_lists.module).
  • Warning: Invalid argument supplied for foreach() ב-mailchimp_lists_auth_newsletter_form() (שורה 492 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/sites/all/modules/mailchimp/modules/mailchimp_lists/mailchimp_lists.module).

לקרא כנס NLS - הרהורים 10

מאת: 
ז'אנוש קוטרה, תרגום: נחמה גסר

 

 

                                                                          

 

"...הסתכלות מקרית גרמה לנו לבחון מזה שנים צורות וסימפטומים מגוונים של ההיסטריה, בנסיון למצוא את סיבתם..."

                                               ז. פרויד, על המנגנון הנפשי של התופעות ההיסטריות, 1892

 

סיבת  הסימפטום

ז'אנוש קוטרה*

 

 

החל מן המשפט הראשון של חקירות על ההיסטריה,  הדבר ברור לפרויד: יש לסימפטום את סיבתו. מעמדה של סיבה זו, נתיבי ההגעה אליה ועד להיווצרות הסימפטום היו מושאי החשיבה של פרויד במהלך עבודתו הפסיכואנליטית למעלה מארבעים שנה.

בהרהור שלי, אציין שלוש תפניות בגישה הפרוידיאנית לשאלה.

 

  1. 1892 – על המנגנון הנפשי של התופעות ההיסטריות (טקסט הקדמה ב חקירות על ההיסטריה).

 

המסקנה העיקרית של פרויד היא הבאה: היחס בין הסימפטום (הקונברסיה ההיסטרית) וסיבתו אינו ידוע לפציינט. על סיבת הסימפטום עצמה יאמר פרויד שהיא קשורה לאירוע טראומתי שהתרחש באמת בהיסטוריה של הפציינט, שהיא נוגעת לתקופת הילדות, שיש לה ייצוג נפשי בצורת מרכיב אפקטיבי ומרכיב Vorstellung של התסביך הנפשי, ולבסוף שהיא אינה יכולה להיות מוטמעת בשאר החיים הנפשיים.

על פי גישה זו, סיבת הסימפטום היא סיבה חיצונית. הסימפטום עצמו צריך, בכלכלה הסובייקטיבית, להגן על הפציינט בפני התעמתות עם החצייה הסובייקטיבית שלו (Spaltung) המתקיימת באמצעות הקונפליקט בין שתי נטיות שאחת מהן קשורה לחיים המיניים.

 

  1. 1917 – ההרצאה העשרים ושלוש, נתיבי היווצרות הסימפטום.

 

פרויד שואל את עצמו כאן שאלה יסודית: האם ההתנסות הטראומטית כסיבת הסימפטום אכן התרחשה בהיסטורי של הפציינט או שמא היא "פנטזיה הכרחית" על מנת לקיים את האמת של הווייתו? האם היא אמיתית או שיקרית? ממשית או פנטזמטית? פרויד אינו נופל ברשתן של הנגדות אלה. מסקנתו היא הבאה: המציאות הנפשית שהפציינט מציג  בדיבורו, באנליזה,היא היחידה שקובעת.

פרויד מחלץ ממציאות נפשית זו שלושה סוגים של סצנות טראומטיות – אותן הוא קושר אל הפרה-היסטוריה, אל בית האב ה פילוגנטי (כפי שהוא מתבטא) של כל אדם ושאותה צריך הליבידו לעבור במסלולו בנתיב היווצרות הסימפטום – משמע: הסצנה של הסירוס, הסצנה של הפיתוי והסצנה של היחס המיני של הזוג ההורי.

על פי גישה זו, סיבת הסימפטום היא סיבה פנימית. הסימפטום עצמו מצא את פיתוחו הטופי, הדינאמי והכלכלי במסגרת המטה-פסיכולוגיה הפרוידיאנית וההמשגה שפותחו קודם לכן: היא פשרה "קבועה מראש" הנובעת מן הקונפליקט הראשוני ושמבטיחה את מימוש הסיפוק הדחפי באמצעות דרכים צדדיות.

 

  1. ההרצאה השלושים ושתיים, המועקה והחיים הדחפיים

 

פרויד כבר בנה את הטופיקה השנייה שלו ושינה באופן יסודי את התיאוריה שלו על הדחפים ואת זו על המועקה. הרצאה זו היא למעשה פעולת הפיכה חדשה שפרויד משיק נגד הדוקטרינה שלו עצמו.

נקודת המוצא היא "הקשר היסודי בין התפתחות מצב החרדה והיווצרות הסימפטום. [...] נראה שייצור המועקה קדם להיווצרות הסימפטום, הסימפטומים כמו נוצרו על מנת למנוע את הופעת מצב החרדה".

למצב החרדה עצמו, בו רואה פרויד את הפונקציה של גורם טראומטי שכל פעם מחדש מהווה את "הסיבה החדשה" של הסימפטום, יש את סיבתו שהיא התעוררות הליבידו – האובייקט היחיד של המועקה. מסיבות גלויות לעין, יש למקם אובייקט זה מהצד של הסיבתיות הפנימית, כי הוא מופיע ללא כל יחס עם מצב כלשהו של איום חיצוני. אבל הוא מובחן לחלוטין משני הפיתוחים הקודמים של הטראומטיזם כסיבה בשל העובדה שבטמפורליות שלו הוא פועל ישירות על ה אני של השלב הקודם להתנעה של פונקצית ההדחקה. יתר על כן, אובייקט זה אינו יכול להיות מיוצג כלל במציאות הנפשית, היות שהוא חומק מן הפעולה של עיקרון ההנאה: באין מציאה  של רישומו, הוא 'א-היסטורי' במהותו.

הדקות של הפיתוח הפרוידיאני אינה נעצרת כאן, היות שהסימפטום הוא אמצעי לא מספיק על מנת להגן על האני [das Ich] נגד ההתעמתות עם הליבידו. יש לו בן ברית, כי "האני צופה ומקדים את הסיפוק הדחפי שיוצר איום ומאפשר לו לשחזר את תחושות החסר בהתענגות החל מתחילת מצב האיום". ארטיקולציה זו של הסימפטום ושל ייצור החסר בסיפוק דחפי – בו ניתן לשער שפרויד צפה והקדים את הפונקציה ואת כח הפעולה של הפנטזמה – פותחת בפני הפסיכואנליזה אופק של "קליניקה ללא קונפליקט" בו הסימפטום ו"ייצור החסר בסיפוק" מדמים קלף  כתוב שכתבו עליו מחדש על הממשי של הדחף והמוצא לאני מקלו מן ההתעמתות עם המועקה.

 

אם שני הפיתוחים הראשונים מאפשרים לראות בסימפטום אפקט סופי של סיבה, הפיתוח הפרוידיאני השלישי מתאים למסקנה הבאה של לאקאן בסמינר שלו המועקה (עמ' 329): ...הסיבה המשתמעת בשאלה של הסימפטום היא, אם תרצו, שאלה, אך כזו שהסימפטום אינו האפקט שלה. הוא תוצאתה, האפקט הוא האיווי".

 

 

* חבר בחוג של ורשה-NLS

 

תרגום: נחמה גסר