הודעת שגיאה

  • Warning: Invalid argument supplied for foreach() ב-mailchimp_lists_auth_newsletter_form() (שורה 492 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/sites/all/modules/mailchimp/modules/mailchimp_lists/mailchimp_lists.module).
  • Warning: Invalid argument supplied for foreach() ב-mailchimp_lists_auth_newsletter_form() (שורה 492 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/sites/all/modules/mailchimp/modules/mailchimp_lists/mailchimp_lists.module).

לקראת כנס NLS - הרהורים 9

מאת: 
רנה רסמוסן, תרגום: שירלי שרון - זיסר

לקראת כנס  NLS

לקרא סימפטום

הרהורים 9

 

                                                                                                   

"מדוע ג'ויס בלתי קריא עד כדי כך? עליכם לעבוד על מנת לדמיין מדוע. אולי זה משום שהוא אינו מעורר בנו כל סימפטיה. אך האם נוכל להציע ... שיש לו אגו שטבעו שונה למדי?" (לאקאן, הסינטום, עמ' 151 [אנגלית]).

על הסינטום של ג'ויס

 

רנה רסמוסן*

 

הערותיו של לאקאן מצביעות על יחס מסוים בין הטקסטים הבלתי קריאים של ג'ויס לבין האגו שלו. אולם כיצד עלינו להבין יחס זה? אחת מן התזות המרכזיות של לאקאן ביחס לג'ויס היא כי עבודתו [הספרותית] מהווה אגו מסוים או סימפטום מסוים: הסינטום. ג'ויס הסינטום, שהוא גם האגו שלו (לאקאן, הסינטום).  נראה כי אחת המסקנות מן התזה של לאקאן אודות הסינטום וייצוב [אפשרי] היא כי מה שפציינט פסיכוטי יכול לצפות מטיפול פסיכואנליטי הוא ייצוב מסוים הודות לטיפול בסימפטום. מכך נובע, כך נראה, כי סימפטום זה הוא אופן טיפול בפסיכוזה, אך סימפטום זה שונה מן הסימפטום הפרוידיאני, המתפרק לכאורה.

במקרה של נוירוזה, הפסיכואנליזה מתחילה ברגע בו מתקיימת פגישה בין פציינט לפסיכואנליטיקאי, פגישה בה מתחיל הפציינט להתלונן על הסימפטומים שלו. חלק ניכר מן האנליזה מוקדש לפענוח הסימפטומים. פענוח זה כורך את האחר, המשלב בו לעיתים קרובות ממוקם האנליטיקאי.  הנוירוטי מאמין כי לסימפטומים שלו יש מובן, ומובן זה מוקיע את קיומו של האחר.  מטרת אנליזה של סובייקט נוירוטי היא כמובן לא לרפא את הסובייקט מן הסימפטומים שלו או לתת להם מובן, אלא לעבוד עם המבנה. עם זאת, לעיתים קרובות ישנם סימפטומים הנעלמים.  בסוף הטיפול, מתיימרת האנליזה להיות מי שעברה דרך הפנטזמה שתמכה בסימפטומים מסוימים ולהגיע אל הדחפים הממוקמים בלב ההתענגות שבסימפטומים. 

אין כך עבור הסובייקט הפסיכוטי, לפחות לא עבור ג'ויס. ג'ויס עצמו הגיע עד כדי להוכיח דבר מה לגבי ההתענגות בסימפטומים (קרא: בסינטום) שלו, מבלי שהיה לו צורך לעבור דרך אנליזה. ג'ויס הוא לגמרי בודד עם הסינטום שלו. סינטום זה אינו מכוון אל האחר; הוא מכוון לעצמו, או למה שלאקאן מכנה האחד.  מי שמשחק תפקיד חשוב בסינטום אינו האחר אלא האחד,  שהוא בודד לחלוטין, מחוץ להקשר ומחוץ לשיח.  במובן זה, ג'ויס ביטל את המנוי שלו ללא מודע, שפירושו בהקשר זה הסצנה של האחר. האחד הוא בודד ואינו תר אחר מובן או משמעות, S1,  כפי שעושה הנוירוטי; הוא שובר משמעות. באופן זה, לא אנו ולא S1  הם  מעניינו של הסינטום של ג'ויס. הוא בודד בהתענגותו. היכן מחפש ג'ויס אחר הממשי הכרוך בהתענגות זו? באותיות של הספרות שלו. אותיות אלו אינן מכוונות כל כך אל הצד הסמלי, אל הצד של המשמעות, אל משחק המסמנים, אל נרטיביות ספרותית או אל פרשנויות חשובות כלשהן.

זה משום כך שכל ניסיון לפרש את  Finnegans Wake (FW) יתקל במוקדם או במאוחר באי האפשרות להבין את הממשי של הטקסט. דבר זה מודגש ב-FW  באמצעות האות עצמה, או כמאמר הטקסט עצמו: ”The letter! The litter!”,  ("האות! השארית"). כאשר הטקסט מנסה לצמצם את האות למעין שארית, או לעצם האותיות שאינן ניתנות לפירוש, כאינדקס לממשי, הופך הטקסט לבלתי קריא יותר מכפי שהוא ניתן לפענוח. לאקאן הציע להתייחס ל-FW   כאל שפה יסודית שאינה אומרת דבר ולא תאמר דבר. היא איננה מדברת. אין מסמן אדון של ממש שיארגן אותה.

ג'ויס יצר אגו בכתיבה. עבודתו היא שתומכת באגו זה, והיא זו שהקנתה לו חיי נצח. ג'ויס התכוון לכך שעבודה זו תעסיק את האוניברסיטאות לפחות 300 שנה, ואת הקורא היחיד – במעין חוסר שינה – למשך שארית חייו.

כאשר לאקאן מדבר על ג'ויס בהקשר זה, הוא אינו אומר le moi '  ("האני") אלא  "l'ego"  ("האגו"). סיבה אחת לכך היא שה"אני" נוצר במראה, בעוד שהאגו של ג'ויס נוצר כתחליף לשם האב, שבנוירוזה תומך ביחס בין  הסמלי, הדמיוני, והממשי. סיבה נוספת, אירונית יותר, היא שבהשתמשו במילה "אגו" לאקאן מראה את האמת של מה שפסיכולוגיית האגו והפסיכואנליזה מבית מדרשו של ה-IPA  מחפשים אחריו: אגו חזק. אגו כזה  אינו יותר מן האגו הנתמך על ידי הפסיכוזה המיוצבת של ג'ויס. בנוסף, ניתן לציין כי אגו  זה מבטיח את האניגמות של הטקסט של ג'ויס.

באמצעות עבודתו, יוצר ג'ויס בעצמו את מה שמונע את חוליו. הוא מונע מן הפסיכוזה שלו לפרוץ. מקומו העדין של מסמן האדון בספרות של ג'ויס מדגיש זאת. התוצאה היא שג'ויס האמין כי הוא האדון בעיר המסמנים.

 

*  NLS -קופנהגן

 

תרגום: שירלי שרון-זיסר