הודעת שגיאה

  • Warning: Invalid argument supplied for foreach() ב-mailchimp_lists_auth_newsletter_form() (שורה 492 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/sites/all/modules/mailchimp/modules/mailchimp_lists/mailchimp_lists.module).
  • Warning: Invalid argument supplied for foreach() ב-mailchimp_lists_auth_newsletter_form() (שורה 492 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/sites/all/modules/mailchimp/modules/mailchimp_lists/mailchimp_lists.module).

לקראת כנס NLS - הרהורים 8

מאת: 
דומיניק הולבוט, תרגום: קלאודיה אידן

לקרוא סימפטום

 

 

הרהורים 8

"...הסימפטום, הצורה שבה כל אחד מתענג מהלא מודע כפי שהלא מודע קובע זאת"

ז'.לאקאן, RSI , שיעור מה- 18-2-75

דומיניק הולבוט

 

 

 

הנה משפט בהצטלבות מילים, המתחיל באמירה שמתענגים מהלא מודע, לאחר מכן בהצעה רטרואקטיבית שאנו נקבעים על ידיו ושהדבר הוא ביחס לאותה קביעה שאנו מתענגים. אותה קביעה של התענגות מהווה את הסימפטום.

אך מהי אותה קביעה בעבור הלא מודע, אותו רישום של גורלו של כל אחד שמשרטט את דרך הסימפטום כדרך של התענגות? משפט זה מלקט בנוסחה אחת את תנועתה של ההוראה האחרונה ביותר של לאקאן. העובדה שהלא מודע יהיה במקומה של הסיבה אינה באה להפתיע אותנו, אך הסיבתיות הופכת כאן לסיבתיות של התענגות. עצם מעמדה של הקביעה המסמנת הוא שמיטלטל.

הוראתו של ז'.א.מילר מחשלת אותנו לקרוא לאקאן לפי התקופות שבהתפתחות הגותו, שאותן מילר חילץ בעבורינו בפרדיגמות שונות. מאז ידוע לנו שהלא מודע אצל לאקאן הוא תחילה לא מודע-אמת ב"פונקציה ושדה של השפה...", אחר כך הוא הופך ללא מודע-ידע עם הסובייקט האמור לדעת Sujet Supposé Savoir]]; ולבסוף לא מודע ממשי, כאשר לאקאן הופך את הסיבתיות ומתייחס למסמן החל מהממשי. אם מילר הציע ללמוד את הסימפטום כְּמה ש-"יש לקרוא", הרי זה בהתאם להוראה האחרונה ביותר של לאקאן שהוא ממקם עצמו בה - כמו הסמינר RSI שממנו לקוח הציטוט.

נדרש לנו זמן כדי לתפוס במה כרוך שינוי פרספקטיבה זה בהתנסות האנליטית, שהרי כמובן אם השינוי קובע את הפורמליזציה שלו בהליך פס, עליו להצביע על נגיעתו בכל רמות הפרקטיקה. זהו ההימור שב"לקרוא סימפטום" שז'.א.מילר הציע לנו בלונדון.

אם כך, הלא מודע "זה מדבר", לאקאן כבר הכריז על כך בסוגיה מקדימה כך שהוא הפך אפילו את המתמה של הדחף לארטיקולציה של הסובייקט אל התביעה של האחר. זה מדבר, זה תובע, זה רוצה. אך בפרספקטיבה של הלא מודע כסובייקט האמור לדעת, רצונו של האחר מתבטא כאיסור על ההתענגות - ההתענגות היא אסורה למי שמדבר ככזה[1]. בהיפוך, הצעד שנחצה ב-RSI הוא באמירה שאם זה מדבר, זה מתענג. היפוך זה בפרספקטיבה, הוא זה שעלינו להכניס לעבודה כדי שניתן יהיה ללכוד בכך את האמצעים בפרקטיקה שלנו. שהרי מנקודת מבט זו הסימפטום הופך לסטיגמה של אותה נגיעה של התענגות שהמסמן יוצר על הגוף. הסימפטום מהווה בזאת קשר של מסמנים, אומר לאקאן בטלוויזיה, כשמדייק שאין להתייחס למונח של קשר כאל מטאפורה אלא בעצם כאל בנייה ממשית העשויה מהחומר המסמן[2]. החומר המסמן הוא קודם כל המסמן ככזה המהדהד בללשון lalangue]], אך גם המסמן ככזה ההופך לחומר באות.

אם כן, יש בהוראתו האחרונה של לאקאן פעולה הממזערת את כוחות הדיבור לטובת הנגיעה של המסמן בחומריותו. לכן מדובר בפעולה על הסימפטום, ולא עוד כתצורה של הלא מודע שיש לפרשה, אלא כהדהוד [percussion] של המסמן בגוף הדורש יותר תרגיל של פיענוח, כלומר של קריאה.

העובדה היחידה שניתנת לקריאה מצריכה שהסימפטום יעבור ארטיקולציה בתהליך של כתיבה[3].

מונח זה של כתיבה - מילר הבליט אותו כבר ב-1987 - הופיע בכתיבתו של לאקאן מאז 1950 . לכן נדרשת הליכה בדרך ארוכה כדי להגיע לסימפטום ככזה שיש לקראו, כלומר הכרוך ברישום ובהתענגות כלולה, יהיה זה הצפנה הקוראת לפיענוח - מונח שונה מזה של פירוש שמצרף מובן ופועל במובן. רק בסופה של דרך ארוכה ז'.א.מילר חילץ בעבורנו את הראיה שלאקאן יכול לכתוב את הסימפטום דרך האוטומטיזם של החזרה. זה מה שמעניק את ההגדרה של הסימפטום כאופן של התענגות של הלא מודע כפי שאנו מוצאים אותה ב- RSI . הקביעה של הלא מודע היא אותו רישום של המסמן כסימן [marque ], כ-S1 , כסימן שממנו כל אחד יוצר את אופן התענגותו, סימפטומטי אשר בו עליו להכיר את עצמו בסוף האנליזה.

כל העניין שמכוון את הכנת הכנס שלנו בתל אביב נשען על האופן שיש לחשוב על אותה כתיבה של ההתענגות בסימפטום ומשם כיצד לגלם פרקטיקה שבה הממשי הוא הפועל ומתיר?

 

תרגום: קלאודיה אידן




[1] ז'.לאקאן, « Subversion du sujet et dialectique du désir », Ecrits, Paris, Seuil, 1966, p. 821

[2] ז'. לאקאן, « Télévision », Autres Ecrits, Paris, Seuil, 2001, pp. 516-517

[3] ז'.א.מילר , , « Le sinthome, un mixte de symptôme et fantasme », extrait du cours du 11 mars 1987, publié dans La Cause freudienne 39.