הודעת שגיאה

  • Warning: Invalid argument supplied for foreach() ב-mailchimp_lists_auth_newsletter_form() (שורה 492 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/sites/all/modules/mailchimp/modules/mailchimp_lists/mailchimp_lists.module).
  • Warning: Invalid argument supplied for foreach() ב-mailchimp_lists_auth_newsletter_form() (שורה 492 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/sites/all/modules/mailchimp/modules/mailchimp_lists/mailchimp_lists.module).

השפה כמקום

מאת: 
זיו נוימן

הרצאה שניתנה במסגרת כנס שנערך במכללת בית ברל "בין שני עולמות - התבגרות בני עולים בישראל".

השפה כמקום: דיאלקטיקה של התמקמות, ניכור והפרדה בקרב הנוער הצרפתי בנתניה

פרויקט "נערי הגן" במסגרת ניידת הידידות עלם, נתניה, המכוון לנוער הצרפתי בעיר פועל מזה שנה.  במסגרת הפרויקט, יצרנו וביססנו קשר עם כ100 בני נוער ממוצא צרפתי, רובם ככולם עולים, אשר עלו בתווך של שש השנים האחרונות. מדובר אם כן, בעבודה עם נוער שהוא דור עולה ולא דור שני לעולים. ניתן לחשוב בקלות וביתר שאת בכנס העוסק ברב-תרבותיות, שהנה דוגמה פרדיגמאטית לעבודה רב תרבותית, אך במה מדובר?  אני יכול לפרוס את הפנומנולוגיה של העלייה הזו בעיר נתניה עם כול מאפייניה ואכן אעשה זאת בקצרה אולם אין לפנומנולוגיה זאת דבר עם העבודה, עבודת הנוער "רב-תרבותית" או לא. תחילה אדון בקצרה במושג "תרבות", גורלותיה של התרבות בתהליך כינונו של הסובייקט ואבחין בין שני מושגים: השפה הסמלית, כלומר עברית, צרפתית, ערבית וכיוצא בזה. ושפת האם, השפה הקשורה בכול יחיד ויחיד לסימני ההתענגות שלו בגוף, כלומר שפה שאינה שווה עבור כול אחד, אשר תמיד חורגת מהשפה הסמלית. מה שאנו מכנים "קליטה" , "הסתגלות" וכו.. היא איננה אלא הדיאלקטיקה שבין שתי השפות. במסגרת הדיון הנוכחי, אנסה להראות כיצד עבודת הנוער, עם נוער זה,נעה בקו התפר שבין השפה הפרטית לסמלית אשר מטרתה ליצור מרחב להתמקמות.

ראשית כמה נתונים: משנת 2004 עד שנת 2010 עלו לנתניה מצרפת כ1500 נפשות, מתוכם כ800 עד גיל 18. מאפייני העלייה מבחינת רקע סוציו-אקונומי השתנה במהלך השנים. בשנת 2005 הגיעו לארץ משפחות ממצב סוציו אקונומי נמוך יחסית, משכונות פריפריה של פריז עם ילדים בוגרים יחסית, ללא מקצוע מוגדר כאשר רוב הבעלים המשיכו לנסוע לצרפת על מנת לפרנס את המשפחה או לחליפין נטשו את המשפחה והאמהות מתפקדות כחד-הוריות. בשנים שלאחר מיכן הרמה הסוציו-אקונומית עלתה, אך עדיין ישנם מספר משפחות בהן האב עוזב את המשפחה לטובת פרנסה בצרפת.                                                                                                                                   

רוב המשפחות מסורתיות/דתיות אשר הגיעו לארץ גם מטעמי אידיאולוגיה ודת. רבים מהנפשות המפרנסות, כולל נערים ונערות עובדים במסגרות צרפתיות מול צרפת ושוויץ, בסביבה צרפתית מובהקת. אלו הם "מרכזים טלפוניים" המספקים מוצרים ושירותים שונים. חלק לא מועט מעסקים אלו הם מעשה הונאה צרוף הפועלים תחת הצו המוסרי של "לרמות את הגויים זו מצווה". במרכזים אלו עובדים נערים ונערות רבים.

מערכת החינוך בצרפת שונה מאוד מהמערכת בישראל על כול היבטיה ובמיוחד המקום של ההורים מול בית הספר. בצרפת יום הלימודים הוא ארוך וכולל בתוכו את מכלול הצרכים והפעילויות הלימודיות והחברתיות שהילד נזקק לו, רמת הלימודים גבוהה ותובענית יותר. מעמד המורה גבוהה וסמכותי מאוד הן ביחס לילד והן ביחס להורים. בשונה מהארץ, ההורים אינם מעורבים במתרחש בבית הספר ואינם נדרשים לכך.                                                                          

כפי שציינתי בתחילת דבריי, אנו מכירים ועובדים במסגרת פרויקט "נעריי הגן", עם כ100 בני ובנות נוער צרפתים בין הגילאים 13-23, אם כי רוב הנוער בתווך הגילאים 16-20.

רוב הנוער הצעיר 12-15 לומד במסגרות אם כי יש לא מעט שמאוד מתקשים . היחס בין בנים לבנות הוא כ60% בנים ו40% בנות.

רוב הנערים והנערות בגילאים הבוגרים יותר עובדים בעבודות לא מקצועיות שונות וחלק אחר משרת בצבא אם כי מספר לא מבוטל מתוך המשרתים בצבא מתקשים מאוד וחלקם בתהליך נשירה מהצבא.

רוב הבנים בגילאי 16-18, נמצאים כמעת כול ערב בכיכר, מעשנים סמים קלים ומהמרים במשחקי קלפים בקרבת מקום.

גם בקבוצת הבנות ישנן שתי קבוצות; גילאי 15-17 ברובן לומדות במסגרות רגילות, רמת לימודים סבירה ומגיעות לכיכר במוצאי שבת בלבד. בתוך קבוצה זו יש מיעוט של נערות מנותקות אשר לא משתייכות לשום מסגרת. קבוצה שנייה היא של גילאי 18-20, חלקן עובדות, חלקן מנותקות ללא שום מסגרת, מעשנות סמים ונמצאות רבות בכיכר. כמעט כולן בקבוצה זו נשרו מהמסגרות הלימודיות בגילאי 16-17.

ככלל, בנוגע לרמת העברית ומעורבות עם אוכלוסיה שאיננה צרפתית, הבנות מתקשות וכמעט תמיד ידברו צרפתית ויתקשו להתבטא בעברית.

עד כה התיאור הפנומנולוגי של אוכלוסיית הצרפתים בנתניה, אשר ניתן לומר שבחלק מהתיאור יש מרכיבים "תרבותיים"- אולי העישון, השפה, הדתיות. אולם האם מרכיבים אלו משפיעים או קשורים לעבודת הנוער עם אוכלוסיה זו? על מנת לענות על שאלה זו עלינו תחילה להבין מהי תרבות ומה המשמעות או גורלו של הסובייקט בכניסתו אל ה"תרבות".

מילון אבן שושן מגדיר תרבות: קולטורה, סך ההישגים בהתפתחותו הרוחנית של האדם או של חברה בהשכלה, במדע, באמנות, בארגון החברה, בדת ובמסור וכדומה, להבדיל מן "ציביליזציה" המציינת בעיקר את ההישגים הטכניים: עמים בעלי תרבות גבוהה, תרבות פרימיטיבית, ערכי תרבות (שפה וכתה, אמנות, ספרות, דת, מדינה), תולדות התרבות.

הגדרה נוספת: מכלול המסורות, ההרגלים, דפוסי ההתנהגות, המיומנויות, ההשקפות, המוסדות וכו' באשר הם שייכים לתחום מסוים או לאופן ביטוי מסוים.

פרויד מגדיר "תרבות" כ"כול אותם תחומים, שבהם נתעלו חיי האדם מעל תנאיו האנימלים, ושבהם נבדלים הם מחייהן של חיות.....מצד אחד מקיפה התרבות כול דעת ויכולת, שבני אדם קנו בשביל למשול בכוחות הטבע ולהפיק מהם נכסים למען סיפוקם של צרכי אנוש: ומצד אחר כלולים בה כול המוסדות הדרושים לוויסותם של היחסים ההדדיים בין בני האדם, ובייחוד לצרכי חלוקת הנכסים המצויים להם. (פרויד, עתידה של אשליה)[i]

 

הגדרתו של פרויד שמה דגש על שליטה וויסות, מצד כלכלת היחיד בחיי הנפש שלו, ייצריו, תשוקותיו ומצד כלכלת החליפין, חוקי ההחלפה וההמרה של דבר אחד בדבר אחר או לדבר אחר. לחוקים אלו השפעות הרות גורל על חיי הנפש של היחיד, ביחס אליהם ייקבעו העונג והסבל של היחיד ומה יקבל משמעות ברמה החברתית. אפשר להבין זאת טוב יותר עם קלוד לוי שטראוס, אבי הסוציולוגיה הסטרוקטורליסטית: שטראוס מראה מתוך ניתוח של חוקיי נישואים בין שבטים כיצד ערכו של היחיד (אב, בן אם, וכו..) נקבע על פי המיקום שלו במערכת הסמלית של חוקי ההמרה, כלומר המותר והאסור, אופני העונג של היחיד(עם מי מותר לו לשכב, את הנכסים של מי הוא יורש וכו'.) ייקבעו על פי מיקומו בתוך השיח[ii]. כעת היחיד מזדהה או לא מזדהה עם המקום בשיח, כלומר הופך את הדבר, את החוקים, התכנים להוא עצמו. השפה, למשל העברית או הצרפתית היא איננה רק עוד מאפיין של תרבות, כפי שניתן לראות בהגדרה המילונית, אלא היא כוללת בתוכה את חוקי השיח אשר אליה נכנס היחיד. זוהי השפה הסמלית, היא קיימת שם עוד לפני כול סובייקט ממשי ובתוכה היחיד מכונן את עצמו. זהו המקום שבו היחיד יכול להופיע, הוא איננו יכול להופיע אלא בשדה הסמלי,  שאפשר לכנותו גם השדה של האחר.[iii] היחיד יכול להביא לסיפוק צרכיו ודחפיו, להביע אותם כך שתבוא תגובה מהאחר רק בשדה של האחר. כך אותו מסמן החוזר אל היחיד מהאחר- "אתה רעב", "אתה כועס", "אתה לא יודע להתנהג", "אתה חכם" כו'... אותו מסמן מייצג את הסובייקט, את היחיד עבור האחר, שכזכור מורכב משרשרת מסמנים, כלומר מהשפה עצמה. כמובן ייצוג זה של היחיד תמיד חלקי, לעולם לא תופס את הווייתו, את כולו, תמיד משהו מההוויה יוותר מחוץ לייצוג של המסמן. אם כך תמיד יש פער, רווח בין ההוויה של היחיד לבין המשמעות החוזרת אליו מהאחר, מהשדה של השפה. כאשר נער אומר לי בצרפתית: "הישראלים הם..." ואני עונה לו בתשובה בעברית או בצרפתית בשאלה "האם אתה חושב שהישראלים....?" המילה "ישראלים" במשפט הראשון אינה אותה מילה "ישראלים" במשפט השני, מכיוון שכול דובר ממוקם בשיח אחרת. יש לכך השלכות מרחיקות לכת מבחינת אופן העבודה: מקום החיתוך או ההצטלבות של שני המשפטים יוצרים דווקא אי מובן, והתפקיד של השיחה היא לאו דווקא לגלות את המשמעות כמו לצמצם את אי המובן, צמצום היכול לגלות מחדש את מה שקבע את התנהגותו של היחיד.

הווה נתקדם מעט. לתהליך הניכור שתיארתי עד כה אשר הוא מהותי לשפה עצמה וליחס שבין היחיד לאחר, מה שמכונן בו זמנית הן את הסובייקט והן את האחר ככזה, יש תוצאה נוספת והיא ההפרדה. האופרציה של ההפרדה חשובה מאוד לעבודתנו עם הנוער, היא מה שמאפשר את ההופעה של שדה הטרנספרנס, ההעברה. נחזור לשיחה עם הנער, השיחה התקיימה  בערך חצי שנה  אחרי שהתחלנו במיפויי ויישוג. המפגש התקיים בחלקו השני של הערב, לאחר שהתקפלנו מהזירה, כלומר מרחב קבוע שאנו מגיעים אליו ונשארים שם יחד עם הנערים והנערות והסתובבנו ברדיוס כיכר העיר . באותו לילה פגשנו חבורה גדולה של נערים צרפתים שכבר הכרנו אותם הכרות ראשונה, הם ישבו במקום בו בדרך כלל הולכים על מנת לעשן ולשתות. קצת מסטולים חיכו לקבוצה ערבית על מנת לסגור איתם חשבון משום שהציקו למספר בנות בקבוצה שלהם יום קודם לכן, לאחר כמה זמן התגלה לנו שהביאו עימם גם סכין. השיחה התנהלה כשיחה קבוצתית אך למעשה הייתה מול אחד הנערים הדומיננטיים, השיחה התנהלה בעברית ובצרפתית תוך כדי מעבר מתמיד בניהם. הנער: "זה המקום שלנו ואם הם יגיעו אנחנו נפרק אותם, גם אתמול הלכנו מכות עם חבורה של רוסים."....."אם יתחיל כאן מכות האם אתה תתקשר למשטרה או שתהיה איתנו"...."אולי אתם בכלל משטפים ועובדים עם המשטרה, כול מה שאתם רוצים זה לאסוף עלינו מידע על מנת להעביר למשטרה, אני לא סומך עליכם. ..כולם שונאים אותנו כי אנחנו צרפתים, הישראלים גזענים, הם שונאים אותנו אז אני שונא אותם". השיחה התנהלה סביב אמון, אלימות ויחס בין הצרפתים לישראלים. יש כאן סיטואציה של אפשרות לאלימות עם פוטנציאל קטלני אף למוות (להידקר) עם תשובה לשאלה מה אני עבור האחר הישראלי. בשיחה איתי נפתחת השאלה : הוא אומר לי את זה ("אתה יכול לתת בי אמון...שואל שאלות וכו..) אולם מה הוא רוצה? מה הוא רוצה ממני? מה אני עבורו? עולה השאלה של איווי של האחר. אחת השאלות הראשונות שעולות אצל הילד ביחס להוריו היא האם הוא/היא יכול לאבד אותי, הפנטזיה של ההעלמות העצמית, של מותי שלי. ביחס לאותה סיטואציה ניתן לראות שתשובתו של אותו נער ונערים נוספים שם הייתה בהחלט כן. האחר שלי, האחר הישראלי יכול לאבד אותי. השיחה עימנו משמרת את החידה של האיווי של האחר, מה האנשים המוזרים האלה רוצים? למה הם אומרים לי את מה שהם אומרים. שאלה פתוחה זו יוצרת את תהליך החיפוש ובוא בזמן מכוננת אותנו, את מי שעובד עם הנוער כאחר. אחר שניתן להעביר אליו את המסמנים המכוננים את העמדה שלי בעולם ומה שמועבר איננו מובן במה שנשמע ועליו להישאר כזה, על מנת לשמר את המרחב והדיאלקטיקה המתמדת. כאשר ישנה תשובה ברורה, תשובה אחת עם משמעות סגורה בעצם הסובייקט מצטמצם לאובייקט הזה של האיווי של האחר, הנער או הנערה תופסים את המקום הזה, מזדהים איתו לחלוטין. או במקרה אחר כאשר האיווי של האחר מופיע כאדישות- לא איכפת לי אם תחיה או תמות, אז יש מועקה, מועקה שפירושה אין לי מקום באחר, האחר לא חסר דבר.

דוגמה נוספת, עוד בתחילת הדרך, בשלב היישוג והמיפוי פגשנו מספר נערים צרפתים שהכרתי אותם זה מכבר מעבודתי בבית הספר שלהם, קבוצות לקישורי חיים, וברגע שהם זיהו אותי הם נתנו לי שם "le psychologe" זוהי מילה בצרפתית שבעברית היינו אומרים "הפסיכולוג". למעשה הם שיימו אותי ומאוחר יותר את כול המתנדבים שגם הם קיבלו את התואר "פסיכולוג". זהו רגע חשוב, השיום, מה יש בו? זוהי מילה, מילה השייכת הן בעברית והן בצרפתית לשדה של האחר, של המקצועות בחברה, היא משמרת את המשמעות הזאת אך היא גם יוצרת מקום ריק שאליו אפשר להעביר כול משמעות, כמו למשל המילה "רב תרבותיות" זוהי מילה בשפה אך היא גם מקום ריק שמצד אחד מאפשר את הקולקטיביות של ההרצאה הזו לדוגמה אך מצד שני כול אחד מאיתנו ממלא אותה במשהו אחר, העמדה שלו מולה שונה. השיום מקים לתחייה את האחר ויוצר אותו כמקום עם השאלה של האיווי שלו. אחרי זמן קצר נוסף לי שם נוסף, אומר במאמר מוסגר שגם חלק מההורים השתמשו בו כי חשבו שזהו שמי, zizu . השם שלי הוא זיו, בצרפתית כותבים את שמי עם Z , ZIV , ומי שלא יודע זיזו זהו כינוי לאחד משחקני הכדורגל המפורסמים בצרפת - זינדין זידן. שוב הם חיברו אות מהשם שלי עם כינוי של הדמות מהעולם הסמלי הצרפתי, הם כיננו אותי כאחר אניגמאטי וכך יכלו למקם את עצמם. ברגע מסוים כאשר הנוער הצרפתי עבר משבר בפיצוץ בלוני הגז בנתניה שם איבדו שלוש מחברותיהן, השם זיזו הפסיכולוג קיבל משמעות נוספת.

התנועה הזאת בין העברית לצרפתית, בין הדמות הישראלית עם הסממנים הצרפתים משקפת את התנועה הדיאלקטית של נוער זה בהתמקמותו בשיח הישראלי, במימד הסמלי. אפשר לומר שבשונה מהעלייה הרוסית והאתיופית, צרפת כמדינה, כמקום לחיות בו ולהתייחס אליו לא איבד ממשותו והאקטואליות שלו. עבור העלייה הרוסית והאתיופית מדינות המוצא הן בגדר רעיון בנרטיב בלבד, לא משהו ממשי שניתן לחזור אליו. כך הם מנוענעים הלוך ושוב בין שיח אחד למשנהו והתפקיד שלנו הוא לאפשר להם להתמקם.

לסיכום, הטענה שלי ביחס לרב תרבותיות היא שלמעשה אין דבר כזה עבודה רב תרבותית, מהדברים שהבאתי זה אמור להיות ברור שלכול פרט תרבות משלו,רומן משפחתי משלו, מיתוס אינדיווידואלי.  אומנם לשפה, שפת האם תפקיד מאוד חשוב ביצירת הטרנספרנס, כי רק בשפת אימנו, השפה שאימנו דברה אלינו אנחנו נוגעים באינטימי ביותר בהווייתנו שבה בעת הוא הזר לנו מכול. במובן הזה יצירת מרחב של "דיבור", מרחב עם מקום ריק , שבו אפשר לעבור או להיות ומשהו עולה, מופיע דיבור טרנספרנציאלי ועימו האובייקט.

זיו נוימן,

"ניידת הידידות" עלם, נתניה, פרויקט "נערי הגן"

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 




פרויד זיגמונד: תרבות בלא נחת ומסות אחרות. תל אביב: דביר, 1988. [i]

לוי שטראוס קלוד: החשיבה הפראית, מרחביה, תשל"ג. [ii]

[iii] The Seminar XI, The Four Fundamental Concepts of Psychoanalysis, ed. by Jacques-Alain Miller, transl. by Alan Sheridan, W.W. Norton & Co., New York, 1977.