הודעת שגיאה

  • Warning: Invalid argument supplied for foreach() ב-mailchimp_lists_auth_newsletter_form() (שורה 492 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/sites/all/modules/mailchimp/modules/mailchimp_lists/mailchimp_lists.module).
  • Warning: Invalid argument supplied for foreach() ב-mailchimp_lists_auth_newsletter_form() (שורה 492 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/sites/all/modules/mailchimp/modules/mailchimp_lists/mailchimp_lists.module).

מקום תפסן - לערב חנוכת הבית

מאת: 
גבריאל דהאן

24 במאי 2016

מקום תפסן

לערב חנוכת הבית

 

גבריאל דהאן

 

ערב טוב לכול הנוכחים היקרים אשר נתקבצו ובאו מי ברגל ומי ברכב, מי מתוך לב חרד ומי מתוך סקרנות, או שותפות, או אפילו אהבה, מי כדי להעניק קבל עם ועדה את ברכת הדרך ומי כדי לקבלה, אך כולם גם מתוך שמחה, כדי ליטול את חלקם באירוע החגיגי והמשמח הזה שמטבע הדברים ודרכו של עולם לא רבים כמותו להתרחש. חן-חן לכולכם.

ובכן, תפס"ן-התחנה הפסיכואנליטית לנוער תפסה את מקומה, אפשר לומר, בשדה הנדל"ן. ועוד איזו תפיסה!! לא יכולנו להעלות בדעתנו שכך יהיה. יד המקרה זימנה לנו את המקום הזה ששייך כולו היום ליזם נדל"ני אשר ממתין לאישורים כדת וכדין של הרשות המקומית כדי להרוס את המקום ולהקים על חורבותיו בית נדלנ"י מפואר שלא יבייש את שאר הבתים שברחוב היפהפה הזה. והנה בבין לבין של הדברים, במרווח שנפתח בשדה הזמן, בלב ליבה של ההמתנה לרווח בשדה הממון, הופענו אנו כדי לשכור את המקום הזה שנועד להיות נחרב והשקענו בו את המרב של יגיעתנו,  מרצנו, כוח ההמצאה שלנו, תשוקתנו וכספנו כאילו יהיה בהם כדי לעצור דבר מה בדרכו של עולם, שכן סוף כל העולם שדה נדל"ן, והתקנו בו, בזה המקום דווקא, את תפס"ן, זה של שדה השיפון. וכי לא תהא כל ההתרחשות הזו בעיניכם כמשל בפועל של מה שהינם כל מעשינו הראויים בחיינו? שמא תדעו להצביע על מאן דהוא שיצליח לחיות חיים ראויים מבלי שידמה לעצמו שלשם כך עליו לחיות כאילו אין סופו להסתלק מן העולם, לנשור ממנו לעד?

על כן, אין מקום טוב מזה להתחיל בו דווקא את עבודתו של תפס"ן שנטל על עצמו להיכנס ללב ליבה של שאלת החיים והנשירה כפי שמניחים אותה לפתחנו בני הנעורים. ובאיזו מידה של חיות הותקן המקום הזה מיום שנקבע כי זה יהיה מקום תפסן בידיהם של חברי תפס"ן וידידיו איש ואישה על פי דרכם  - באחת הפך המקוֹם לקִרְיָה הוֹמָה. המקום על עמדו עומד ומעיד על מה שקשרו בו בגופם ו/או ברוחם הללו שחילצו עבורו ממרצם, זמנם, מחשבתם, יצירתם, כישרונם, העזתם, תמיכתם, ברכתם, דאגתם וכספם – וכל אלה הם שמות שונים לתשוקה שלא נרתעה מלהופיע מצוידת בבגדי עבודה ובמכשירים של השפה ששמשו בפעם הזאת לצביעה, ניקיון, הברגה, ניסור, נסיעה, קישוט, ריהוט, תפירה, אפייה, סבלות, שתילה, קרצוף, קניות וכה הלאה וכה הלאה. הייתה זו עבודה של אחד-אחד יחד עם היותה עבודה של כולם כאחד. עבודה סימפטומטית. היו שעבדו מרחוק והיו שעבדו מקרוב היו שניסו לתקן ונמצאו מקלקלים והיו שבאו לקלל ונמצאו מברכים; היו שהמעיטו בערכם של דברים ואחרים שהפריזו; היו שהגיעו בהתגנבות יחידים והיו שנתקבצו ובאו זה בחברתו של זה מידי יום ביומו; היו שחלפו על פני המקום, כך במקרה, ואחרים שבאו בכוונת מכוון; היו שמצאו את דרכם למקום ללא כל הזדקקות למצפן והיו שהמקום נותר עבורם עלום ובלתי מושג כצפון עצמו; הגדילו עשות בסופו של יום אלה האמנים סיגלית לנדאו, רותי בן יעקב, רקפת וינר-עומר, יותם פרום, עלמה יצחקי, ועליהם נתווסף גם אחד שלומי מצריים האמן מן הרחוב הסמוך שהתנדב לצייר ולרשום על הקיר את פסוקי דסלינג'ר, ואחריו השכנים שתרמו ארגז בקבוקי יין...והמנעולן שטרח להתקין את הלוחות על הקיר ואת הספסל אל הקיר...וקבלן הבניין שתרם ממונו, והנערים שצבעו את הסורגים החלודים על החלונות באפור יפה, וכן הלאה...כל זאת בניצוח נחוש ללא לאות של אפרת קפלן. הרי לכם, כל אלה שחשבו שפסיכואנליטיקאים הינם אנשי רוח, טעות בידם. אנשי גוף הם, גוף-מדבר, נצר לפרקטיקנים של זמנים רחוקים.

בתוך כל אלה נתהווה מקום שתופס יחדיו את הדאגה הפונקציונאלית, הדאגה האסתטית, והדאגה הלוגיסטית-כלכלית ומעל לכול בעיני את הדאגה הקולגיאלית זו שמכונה סולידריות או לחלופין ידידות של חברי תפס"ן אשר בלעדיה לא יהיה לא ערך מדעי וגם לא ערך מעשי להקמה של תפס"ן. כל הדאגות הללו, הכשירו את המקום, במהלכם של החדשים האחרונים מאז שנפלה ההחלטה, להופעתו של רגע ההמתנה, ההשהיה, הרגע של ה"לפני", בו הכול כבר מוכן ורק צריך להתחיל. זהו הרגע בו אנו מצויים.

והנה כפי שכבר הנכם יודעים גונב לאזננו דבר צחוקו של הגורל, מסתבר שגם למקומות ולמבנים גורל, בבחינת השבת עטרה ליושנה ונגלה לנו לא דבר אחר מזה שלפני היות המקום הזה מקום המושב של משרדיו של אייל ספנות, שכן לו כאן, בקומת הקרקע הזו, בדיוק במקום עמדנו בהרגע הזה, לא פחות ולא יותר מאשר סניף של השרות החינוכי הפסיכולוגי של עירנו. אזי מי יודע, מי חכם וידע מה ילד יום?

אה כן מה ילד יום, או ליתר דיוק מהו ילד היום?

האם הוא הילד שהיה? והלוא בימים עברו יכולנו להבחין ביתר בהירות וביתר יעילות במה שיכולנו לכנות "התערבות המבוגר בילד" ניתן היה להבחין אצל הילד ברגעים מובחנים בהם הוא נוהג שלא כפי גילו, כמבוגר. גם היום נוכל להבחין ברגעים מעין אלה אצל הילדים אלא שהם נוטים לשאת איכות אחרת לחלוטין. רגעי ההתערבות הללו כיום הינם רגעי ההתענגות, רגעי ההתמכרות, רגעי המיניות, כל אלה מופיעים יותר ויותר מוקדם אצל הילד הכביכול מבוגר. זוהי צורה אחרת של הטרמה של עמדת המבוגר, מההופעה למשל של אחריות לילדים אחרים אצל הילד. אין זו עמדת המבוגר כי אם עמדת הדחף. והעיר תל אביב-יפו קלטה היטב את הדבר משהכריזה על עצמה עבור ילדיה, מתבגריה, כעיר ללא הפסקה? ללא הפסקה של מה? מהו שלא מפסיק בה? כביכול זוהי העיר שלא מפסיקה, אך למעשה זהו הציווי להתענג שלא מפסיק בזמנים שלנו. ואחר כך כבר עלינו לטפל באותו אחד שכבר הפך בעצמו למתענג ללא הפסקה מבלי היכולת לעצור.

הללא הפסק הזה מחלחל לתוך האבחנות הכמו מדעיות של היפר אקטיביות, קרי, אלה שלא מפסיקים לזוז, לבולימיות, אלה שלא מפסיקים לאכול, לאנורקטיות, אלה שלא מפסיקים לא לאכול, להפרעות קשב וריכוז, אלה שלא מפסיקים שלא להפסיק, לדיסלקטים ולדיסגרפים אלה שלא מפסיקים כדי לכתוב או לקרוא, המכורים לסמים, לאלכוהול, אלה שכבר לא יכולים להפסיק את התענגותם מגופם בין אם הוא סגור ומסוגר ובין אם הוא מגולם בקבוצה כלשהי, בכת, בחבורה, כביכול הוא חלק מגופה של קבוצה מגוף של אחר באשר הוא.

כמובן שלעיתים דווקא החבירה הזאת מצליחה לייצר הפסקה: עושים ביחד משהו שעבר עידון כמו להקים הרכב מוסיקאלי כפי שזכינו כבר לשמוע הערב, או כדי להעלות הצגת תיאטרון כפי שזכינו לראות ולשמוע בשנה שעברה את הנערות בהצגה "משוגעת", או מטיילים לאורך שביל ישראל, או עושים סקייטבורד יחד ליד מוזיאון תל אביב.

אבל הקשר החבורתי הזה יכול להיות גם להיות מומר לתופעות של המון, להדבקה, כמו השתכרויות קבוצתיות, טוקסיקומניות, עבריינות, התאבדויות סדרתיות, אנורקטיות ובולימיות, כלומר, אזי תהליך החיברות של המתבגר מתרחש על מסלול סימפטומטי.

אך הללא הפסקה הזה שהמתבגר שלנו הוא הנמען העיקרי שלה נשען על הפסקה מהותית. הפסקה שקשורה למעמד של המבוגר והידע שלו עבור המתבגר. הידע, שבימים עברו הופקד בידי מבוגרים, שהיו המחנכים, וההורים בכללם – כשהיה צורך בתיווך שלהם כדי להגיע אליו – זה כבר הפסיק. הידע היום זמין באופן אוטומטי על גבי פניה למה שקרוי מחשבים, או סמארטפונים, או איי-פד וכה הלאה. הוא לא עוד נכס של האחר המבוגר, בחזקת חפץ שיש לחפש אחריו ברשות האחר, כדי לחלץ אותו מן האחר בדרכים של פיתוי, של צייתנות או של תובענות – מה שהצריך חישוב אסטרטגי עם האיווי של האחר. כיום הצעיר כבר לא נצרך לכל אסטרטגיה ביחס לאיווי של האחר. הפסיכואנליטיקאי ז'.א.מילר כינה את הדבר אוטואירוטיקה של הידע שנבדלת מן הארוטיקה של הידע שנהגה בימים עברו משום שהיה עליה לעבור דרך היחס לאחר.

הנה מה שאותו עלינו לחצות בדרך אל הנושר: אין בידינו ידע שהוא אינו יכול להשיג לבדו. אבל כאן גם טעותו למזלו. הייחודיות שלו לא תהיה רשומה לעולם לא במחשבים ולא בספרים ולא בחבורות שנוהגות עם הציווי של להתענג ללא הפסקה. ועובדה זו עשויה לעורר אצלו תביעה אותה יפנה אל המבוגר שיוכל לשמוע אותה, כלומר לתפוס אותה כי לעיתים היא נשמעת או נראית בצורות בלתי נתפסות. אלא שעניין זה מותנה בכך שגם את תפס"ן יסכימו לתפוס בעיר הזאת על מנת שהוא יוכל לפעול ללא הפסקה.

תודה רבה לכם ולעמיתיי דרך צלחה. 

חלק א: הסרת הלוט
https://www.youtube.com/watch?v=ub3JvmS4IPQ

חלק ב: דברי ברכה וקטעי נגינה ושירה של תלמידי מוזות
https://www.youtube.com/watch?v=rPCPGsAW6N8