דבר המערכת זמן תפסן 10 : זמן תפסן מארח
דבר המערכת זמן תפסן 10: זמן תפסן מארח
עמרי ביכובסקי, אילנה רבין
זמן תפס"ן מארח. הוראתה של המילה אֹרַח היא דרך, נתיב, אך גם דרך התנהגות, מנהג, מידה (אֹרַח חיים, אֹרַחו ורבעו)[1]. אֹרַחו ורבעו = דרכו ומשכבו – והנה לפנינו כל הסיפור על רגל אחת. מכאן המילה אוֹרֵחַ, שאיננה אלא צורת הבינוני של הפועל, קרי: ההולך בדרך. מכאן שהאירוח או ההתארחות אינן אלא מפגש אפשרי על הדרך. ברוח זו אנו מארחים בגליון זה מאמרים שהם פרי עטן של קולגות העושות את דרכן בשדה השיפון. אנו מנהלים שיחה על אם הדרך – באורחן.
חווה פרידמן, שהיא הפסיכולוגית הראשית של שפ"י, במשרד החינוך, כותבת תחת הכותרת: "נשירה בראי עבודתו של הפסיכולוג החינוכי – 'מה שרואים מכאן לא רואים משם'". דבריה נישאו ביום העיון הראשון של תפס"ן, ביוני 2014. פרידמן מעמידה את הפסיכולוג החינוכי בליבו של שסע; כדבריה: הוא "פועל כגורם חיצוני בתוך המערכת". האנטינומיה בין "חיצון" וב"תוך" משרטטת את גבולותיו של השסע, שבמלים אחרות מוצב בהנגדה "ביורוקרטיזציה" ו"סובייקטיביזציה". במקום אחר היא משרטטת את אותו מיקום באמצעות ההנגדה שבין "טובת הפרט" ל"טובת הכלל" זהו רישום מדויק של זירת הפעולה של הפסיכולוג החינוכי, המצביע באותו כיוון של דבריו של גבריאל דהאן: "הקליניקה של הפסיכולוג החינוכי היא במהותה קליניקה של הנשירה"[2]. נוכל לדמות זאת להליכה על שביל צר בין שני תהומות. אולם השביל הצר בדימוי שלנו איננו אלא שסע, כלומר, הוא מקום המוגדר מראש באמצעות חסר. נוכל לומר שלא רק שהשביל הוא שביל צר, אלא שכמו הקו, כפי שהוא מוגדר בגיאומטריה, הוא חסר את ממד הרוחב. כלומר חזקה על המטפל המחזיק בהכוונה כזו לסטות ממנה (רק שעליו לדעת משהו על סטיות אלו). "שם", על חבל דק זה, "טמונה גם סכנת הנשירה של הפסיכולוג עצמו מהמהות התפקידית שלשמה בחר במקצוע", אומרת פרידמן, בהצביעה על מה שהוא האתר בו מתרחשת "הקליניקה של הנשירה".
אנה גלמן היא פסיכואנליטיקאית המרבה לעבוד עם נוער. תגובתה לכָּתוּב באחד הגליונות הקודמים של זמן תפס"ן הולידה את המאמר, פרי עטה, המופיע בגליון זה. אנו מברכים על פירסום זה שעשוי לחזק את השב"ת (שיח-בין-תפסנים).
ה"ביורוקרטיזציה" מול ה"סובייקטיביזציה", הפרט מול הכלל, האידיאל מול הפרגמטיזם. אין זה מיותר להיזכר, במיוחד בגליון זה הסוגר את חודש אפריל, באירוניה הנפלאה של אורלי קסטל-בלום אשר קוראת לשתי המפלגות השולטות בעיר-אגו דולי סיטי "הביורוקרטיה" ו"הפרוצדורה"[3] – שולטות עד כדי כך שעקב ויכוח ביניהן "אפריל נסחב שלושה חדשים": המצאה בזמן, המרפררת לשאלה של המתבגר: כיצד לעשות לעצמו מקום בעולם, או אם נרצה, מקום בָּכְּלל. ולצדה השאלה של הפרקטיקן-תפסן: מה מוטל עליו, ביחס לכך? שכן אלה אינם מתרחשים אלא במקום אותו אנו מסמנים ב S(%) – אותו מסמן שחסר לאחר הגדול – מסמן הנוגע לסובייקט – ועושה לו דה-אבסולוטיזציה, הופך אותו ללא-הכל. ברטולד ברכט מביא בפנינו את גירסתו ל"לא-הכל". "לא הכל" זה עומד ביסוד הפעולה התפסנית:
כן, זה הכל; אינו מספיק, אינו מוכן.
אך זה אולי יאמר לכם: אני עוד כאן.
אני דומה לאיש נושא לבנה אתו:
שהעולם יראה כיצד נראה ביתו[4]
רוח השיחה, שאנו מבקשים להעניק לזמן תפס"ן, בא לידי ביטוי בהערות קריאה של חברי תפס"ן: עמרי ביכובסקי, מתייחס למשפט מתוך מאמרו של גבריאל דהאן "הערות מקדימות לפסיכואנליטיקאי – חלק I"[5] אודות גרסאות עכשוויות של הציווי "דע את עצמך!"
זיו רובינשטיין מביא בפינת האקטואליה התייחסות מעשירה לרעיון, שהתפרסם לאחרונה, ליצור אימוג'י מיוחד שיהיה מעין כפתור מצוקה עבור הנוער המבקש לומר את מצוקתו.
כל אלה מוגשים לכם הקוראים כפסיפס קריאה המזמין לשיחה עדכנית וערה סביב הפרקטיקה של התפסנות.
[1] אבן שושן, א'. (תשמ"ד). המלון העברי המרכז. ירושלים: קרית ספר.
[2] דהאן, ג'. הנשירה מתופעה לפונקציה, זמן תפסן (6). הדברים פותחו בהיקף נרחב יותר במסמך מסכם שכתב דהאן, בעקבות עבודה ממושכת עם צוות פסיכולוגים חינוכיים בראשותה של חוה פרידמן.
[3] קסטל-בלום, א'. (1992), דולי סיטי, תל אביב: זמורה ביתן.
[4] ברכט, ב'. (1978) גלות המשוררים (תרגום: ה'. בנימין), תל אביב: הקיבוץ המאוחד. עמ' 183
[5] ראו ב"זמן תפס"ן" גליון 0, פברואר 2015.
- התחבר בכדי להגיב