הודעת שגיאה

  • Warning: Invalid argument supplied for foreach() ב-mailchimp_lists_auth_newsletter_form() (שורה 492 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/sites/all/modules/mailchimp/modules/mailchimp_lists/mailchimp_lists.module).
  • Warning: Invalid argument supplied for foreach() ב-mailchimp_lists_auth_newsletter_form() (שורה 492 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/sites/all/modules/mailchimp/modules/mailchimp_lists/mailchimp_lists.module).

מי אני... רוצה להיות..... כשאהיה גדול?

מאת: 
אנה גלמן

מי אני... רוצה להיות..... כשאהיה גדול?

אנה גלמן

ן[1]

 

גיל התבגרות !!!

 למרות שהשם הלועזי לתקופת הגיל הזו –  adolescence – בא מהשורש  כאב, אין היא בהכרח תקופה של סבל.

 מי סובל בגיל התבגרות? כמו בכל גיל, מי שסובל הוא מי שפתאום אינו יודע מה לעשות עם חייו: מי שאיבד את כוון האיווי שלו, את הסיבה להוויה שלו, את המשמעות  של המאמץ לקום בבוקר ולהתמודד עם ה"טפשות" של הקיום בכלל וה"טפשים"  שבסביבתן בפרט.

ג'ויס  אמר ש"דיוקן האמן" הוא הספר של נעוריו, ויוליסס – הספר של בגרותו. "אני מעדיף את בגרותי על פני נעורי. יוליסס הוא ספר מספק ושלם יותר, כי הנעורים הם זמן מיוסר שבו אינך יכול לראות דבר בבהירות"

סטיפן הצעיר, הפרוטגוניסט של הספר בשנים הראשונות של המאה העשרים, מבחין בעיקר במה שהוא מבקש לדחות. כך מרגיש כל צעיר שכבר לא מרגיש בטוח בתוך המוסכמות, לא מרגיש שלם לקחת את היד שמושיטים לו המבוגרים.

לאקאן אמר שכולנו תוצר של הריון שנגמר בטרם עת, הפלה מהתשוקה  של האחר[2]. כולנו צריכים להשלים בעצמנו את תהליך ההתפתחות, הגדרת האיווי והשם. המבוגרים האחראים אינם יכולים לסיים את השיום, את הגדרת הזהות של הנער. הם תמיד חסרים, הם תמיד נכשלים.

מי יהיה "האחר" הזה, שמסייע להביא את ההריון לסיומו? אצל הנער מתפתחת ציפיה עזה, הוא מחפש. המפגש עם ה"אחר" הזה, הוא קונטינגנטי, תלוי מזל. אין  לדעת מראש מי יהיה האחר שאתו ודרכו כל נער ונערה ישלימו את בגרותם.

הפסיכולוגים קוראים לזה: דמות להזדהות. הפסיכואנליטיקאים הלאקאניאנים, חושבים שלא הדמות ולא ההזדהות הן הפתרון, אלא משהו יותר נוגע, משהו שקושר את הדמות הן למימד הסמלי והן למימד הממשי. ה"מי אני?", לא נבנה על ידי הזדהויות "כאילו". ההזדהוית מחזיקות את האני כמו חזקה עם סיכות, אבל לתפור אינדיבידום, איש-אישה, מובדל וסינגולרי, הוא מפגש של רגע שלוקח זמן, ואפילו את כל החיים.

ההזדהויות, הקבוצות, המפלגות, החילות, אלה שמתנוסס מעליהם איזה דגל, איזה כותרת מאספת, מופיעות ברגעים של ריק וחוסר כוון ומנסות לקשור קשרים של שייכות. השנאה למי שאינו שייך מאד מאחדת ומעניקה תחושת  שייכות. אבל זו אינה קשירה אמיתית, ובכל רגע הקשר הזה יכול להתרופף לו. זהו קשר של "כאילו", שמחזיק מבחוץ: קבוצות הסמים שמאחדות נגד המשטרה, קבוצות הדת שמאחדות נגד מי שלא שם, קבוצות לאומיות שמאחדות נגד מי שחושב אחרת.

המתבגרים  נופלים לשייכויות הללו. הם  נופלים לזוגיות "כאילו", למיניות כקפיצה לאקט כמו הגדולים – הכל על מנת לברוח מהמועקה של הבדידות והשאלה הקיומית.

בספר "דיוקן האמן כאיש צעיר"[3] אנו  עדים לתהליך של סטיפן, בן דמותו של ג''ויס, המשנה אט אט את השקפת עולמו, נשאר ללא שאיפות הילדות, וחושך נכנס לרוחו.

בעמוד 8 בספר שואלים אותו:

-מה שמך?

-סטיפן דדלוס

-איזה מין שם זה? וכשסטיפן לא יכול להשיב, שאלו "זפתי" רוץ': ומה אביך?

-ג'נטלמן

-הוא שופט?

אנחנו בשנת 1900. לפני 100 שנה. יש אבא אבל לא איש מכובד; יש דת  אבל זה לא מצליח לשכנע אותו לבחור להיות כומר, בן של אלוהים; ויש מדינה, אירלנד, שגם היא לא סיבה לגאווה. מה נותר לו לסטיפן-ג'ויס? לעשות לעצמו שם. להיות אמן. להאמין באומנותו.

לפני כמה שבועות פגשתי חייל, אח של ילד שמופנה להערכה ב"אכוונה"[4] בגלל מצבו הנפשי; שניהם  ילדים במשפחה מאד חלשה עם הורים שבקושי מחזיקים מעמד לחיות את החיים של עצמם. שאלתי אותו, את החייל, איך זה קרה שהוא הצליח לעשות לעצמו דרך, לעשות בגרויות, להגיע לצבא, ולאהוב ולכבד את ההורים שלו?

"קוראים לה קרן. היא היתה המדריכה בפנימיה אליה שלחו אותי, אחרי שבבית הספר לחינוך מיוחד הפכתי להיות אלים; הייתי ילד אלים, תעזבי... זה כבר היסטוריה; שברתי שלטים, זרקתי אבנים, הכנסתי מכות. הרווחה הוציאה אותי מהבית לפנימיה לילדים רגילים, ואז התחלתי לפרוח. גיליתי שאני יכול ללמוד וקרן כיוונה אותי ותמכה בי, וכך סיימתי את הלימודים וחיפשתי... להתגייס....ואחר כך אני רוצה לנסוע לדוד שלי בארצות הברית, ולאוורר את הראש...".

קרן אולי אפילו לא יודעת שהיא היתה הקרן אור בחיים שלו. הקונטינגנטיות הפגישה ביניהם וזהותו המופרעת הישתנתה. הוא הצליח לבנות לעצמו התחלה של דרך, מעבר להורים. זה כל כך מעניין שהוא לא שונא את הוריו ולא מתכחש אליהם. הוא מתרחק  מהם לאט, בהתפכחות כואבת.

קרן היתה האחר הקונטינגנטי. אי אפשר לתכנן אותו. קרן היא לא דת ולא אידאל, היא קשר של אהבה.

האם מטפל יכול להתמקם  במקום הזה, או האם רצוי שהוא יתמקם בו? לא!

האומר של המטפל מאפשר למתבגר לשאול שאלות. האנליטיקאי יכול לעזור לנסח את השאלות שיש לנער או נערה. אבל מטפל לא יכול להציע את עצמו כאחר שמשלים את ההריון הלא גמור. האנליטיקאי הוא לא האחר שנותן כיוון, הוא לא האחר של אהבה, אבל הוא עוזר לחדד את התשוקה לדעת, תשוקה לתגלית הסובייקט, לתגלית האמת שמסתתרת מאחורי המילים. מחוץ לטיפול הוא יפגוש, מבלי לחפש, את האחר הלא אנונימי.

האיווי של האנליטיקאי מאפשר לסובייקט למקם את עצמו במיקום שמיטיב עמו. הוא מאפשר לו להשתחרר מהמבוך של החזרתיות ושל מעשים המובילים למבוי סתום. אבל האנליטיקאי הוא לא מדריך, לא מורה, לא מודל, הוא אחד שאפשר לבוא אליו לנסח שאלות, לחקור את ההיסטוריה, והכי חשוב להגדיר את  הרצון, התשוקה, האיווי.

למדנו עם לאקאן ש"הלא מודע הוא התשוקה של האחר", השיח של האחר, הרישומים  כמסמנים בלא מודע. החיים מפגישים את הסובייקט עם המסמנים שיוצרים טראומות, טראומות שהן חורים בלא מודע. מסמנים אלה בונים ולא רק מכאיבים. המסמנים, שהם גם מסרסים, הם מהלכים לוגיים שממקמים את הסובייקט המיני ביחס או מול סובייקט מיני אחר. המסמנים מנכסים לסובייקט את גופו: מגוף ביולוגי לגוף מיני, גוף משוסע על ידי השפה, על יד המסמנים. גוף משוסע על ידי החברה, ע"י איסורים וחובות שעושים אותו גוף אנוש. האנשה של הגוף היא האנשה של הדחפים,  האנשה שמשמעותה תרבות שחוצה את הדחפים והאנרגיות, "מילה" שחוצה את הסינדרום ההיפר-אקטיבי של זמנינו,  ומאפשרת להגיע לתשוקה ולסיפוק , להגיע למעמד של גבר או אישה.

הסינדרום ההיפר-אקטיבי שחברות התרופות מתפרנסות ממנו יפה, הוא, בעיני, סינדרום של חסר בסירוס, חסר של אומר שמאניש את היצר ומכוון אותו ליצירה, לתשוקה, לחלום, לסיבה. זהו סינדרום של היפר-התענגות ללא  "עצור", של אקטיביות של גוף סוער שלא מצליח להתכוון לתשוקה, ומחפש ובולע חפצים, עוד ועוד, כי "בא לו", ללא חפץ אמיתי, צורך ללא צורך, צורך שצורח במקום לדבר.

לפגוש את החסר – תמיד מעיק. למצוא את האחר שיודע משהו על הדרך – תמיד מיטיב.

 האחר המיטיב הוא מישהו שעשה כבר דרך משלו, ומזדהה עם הסימפטום שלו. הסימפטום שלו הוא הדרך הייחודית שלו, העמדה ביחס למיניות ולמוות, להנאות ולסבל. לכל אחד ואחד יש את דרכו הייחודית להתענג, את הפתרון האישי לסירוס ולשאלות על הקיום. המפגש עם האחר הזה, הוא פעמים רבות מפגש מחוץ למשפחה, מעבר להורים. מפגש אתי עם מישהו שיודע., "אב של שם" שיודע מה "לעשות" ואיך "להנות" ועשה לעצמו "אוביקט סיבה" – מישהו שדרכו מתגלה סימן.

ולמה לאקאן קורא "אב של שם"? אבא הוא אב של הרבייה; אבא הוא מי שמגדל את הילד; אבא הוא מי שלוקח אחריות עליו; אבל "אב של השם" זה משהו אחר: שמות האב, הם האנשים, נשים וגברים בחייו של הסובייקט המשפיעים עליו כי הם "מרשימים", ושדרכם הוא יודע משהו על תשוקתו ואיך לעשות איתה הכי טוב. אתיקה של האומר (במלעיל) ושל מה שנשמע.

האבות של השם, השם של השם של השם. 

מדובר על האבות של האבות, שדרכם עוברים סימנים שעוברים על פני הדורות באופן לא מודע. זהו מידע שעובר דרך השפה של אבות שמדברים את האבות שלהם.

מוסדות בהם גדלים ומתחנכים ילדים ובני נוער אינם יכולים למסור את האומר האישי. הם מוסרים סדר, שייכות חוק ומוסר. לעומתם האומר האישי של מישהו שיודע הוא אומר פרטיקולרי, זהו מסר שעובר מהאחר ולא באופן גלוי. מסתורין של העברה. כשהמתבגר מפסיק לכעוס ולמחות נגד ההורים, כשהוא מוכן להפסיק לבקר את המורים ואת החברה, רק אז הוא מסוגל להמציא את שמו.

"התפוח אינו נופל רחוק מהעץ" – זה נכון. אבל הסובייקט יכול להתרומם ולעמוד נגד כוח הגרביטציה שדורש חזרתיות, העתקה של דפוסים קודמים, נאמנות לעץ התפוחים. התהליך הוא כואב ומפחיד. אנליטיקאי יכול להקל מאד ולעזור בתהליך הזה, אם הוא שומע היטב את האומר של המטופל, מקשיב לחלומות, לתוצרים של הלא מודע. כתוצאה מהתהליך המטופל ידע טוב יותר מי הוא ומה הוא רוצה, ויהיה מוכן להניח את התלונות והכעסים.

לדעתי קשה מאד שטיפול עם נער יצליח כשהפניה באה מהצד של ההורה או המורה, והנער אינו מרגיש אחריות לסבלו שלו. לכן יש חשיבות מכרעת לקליניקה בקהילה, קליניקה שמאפשרת למתבגר להגיע לטיפול מתוך יוזמה אישית,  ללא תלות בכסף, בתמיכה או באישור ההורים. אם ההורים רוצים לעזור לנער, אז חשוב  שיהיו מוכנים לתהליך כשל זה המתרחש ב"אכוונה", של חקירה והתבוננות בעצמם כמבנה משפחתי שכולל את המתבגר, כשבסוף התהליך יתכן שהמתבגר יהיה  מעונין ויבקש טיפול בשביל עצמו – הוא צריך לרצות את טיפולו.

הפסיכואנליטיקאית פרנסואז דולטו חשבה לפתור את הדילמה דרך התשלום הסימבולי. בדיעבד הפתרון שלה נראה לי יותר כהליך קוסמטי מאשר כצעד מכריע. המתבגר צריך לפנות למטפל, ובאופן עצמאי. חשוב שיהיה תשלום, חשוב שיהיה משא ומתן בין המטפל והמטופל, אבל ההורים לא צריכים להיות בעסק – הם תמיד מאד מוזמנים לעבוד כמשפחה.

כל טיפול שמשולם על ידי ההורים, מחזיק את המתבגר בתוך הרשת, בתוך האמונות של ההורים. לדעתי חשוב מאד לא להתבלבל ולחשוב שנער שמתלונן על ההורים, מבקר ומאשים, הוא נער שנפרד מהם. נער שמתלונן הוא נער שעדיין כלוא. וההורים שמשלמים את הטיפול סוגרים עליו ולא מתאפשר טיפול אמיתי.

לכן אולי  לא כל כך מפתיע שמטפל לא כל כך טוב שהנער מצא, טוב יותר מהמטפל הכי טוב שההורים מצאו. כשהנער מצא את הטיפול שלו הוא  עובר מלהיות סימפטום של מישהו, למישהו שיש לו סימפטום. ג'ויס של " דיוקן האומן כאיש צעיר" מוכן לאבד את הכל. הוא עושה את זה עם עצמו, לעצמו. כשהוא מוכן לגלות שאבא שלו הוא "אף אחד". הוא מחפש את דרכו. מסתכן.

הפסיכואנליטיקאי דניאל סיבוני, בספר על "עשרת הדיברות" מנתח את "כבד את אמך ואת אביך" בדרך מעניינת מאד. "כבד" – תשאיר להם את הכובד, אל תיקח על עצמך את הכובד שהוא שלהם. הכוונה ב"לכבד" היא להכיר בהם כאחרים  שנשארים במרחק , זרים קרובים.  




  [1] אנה גלמן היא פסיכולוגית קלינית מדריכה, פסיכואנליטיקאית, חברה בפורום הבינלאומי של האסכולה של השדה הלאקניאני

[2]  Colette Soler –Des peres sans raison

יש תרגום לעברית באתר של פורום עוד

"האבות ללא סיבה" קולט סולר. www. Encorelacan.com

[3]  ג'ויס, ג'. (1992). דיוקן האמן כאיש צעיר. (א' יבין, ד' דורון, מתרגמים) תל אביב: עם עובד.

 

[4]  מרכז אכוונה-אבחנה והכוונה לילד במשפחתו ובסביבתו www.achvana.com