הודעת שגיאה

  • Warning: Invalid argument supplied for foreach() ב-mailchimp_lists_auth_newsletter_form() (שורה 492 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/sites/all/modules/mailchimp/modules/mailchimp_lists/mailchimp_lists.module).
  • Warning: Invalid argument supplied for foreach() ב-mailchimp_lists_auth_newsletter_form() (שורה 492 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/sites/all/modules/mailchimp/modules/mailchimp_lists/mailchimp_lists.module).

דבר המערכת זמן תפס"ן 9

מאת: 
עמרי ביכובסקי, אילנה רבין

דבר המערכת: להביט למציאות בעיניים

עמרי ביכובסקי, אילנה רבין

 

עמותת תפס״ן קנתה לעצמה אחיזה בקרקע – קרקע נדל״נית. מקום עם כתובת: רחוב אנגל 6, תל אביב. תפס״ן נשאר נייד כרשום באושיות הקמתו.

 "השומר אחי אנוכי?"

כן!

ענה ועד תפס"ן פה אחד, והסכים שלפעילותו בשדה החברתי יימצא בית – בית שהוא עדות לאפשרותה של ערבות הדדית ועשייה, סביב סוגיית הנוער והנשירה. מקום איסוף ואחיזה שגבולותיו ייקבעו על ידי לוגיקה של להיטיב לנשור:

בדיוק בחתך בין הדחף לבין אות הקלון.

יחד עם דיוק זה של הפסיכואנליזה והאוריינטציה הלאקניאנית כלל לא חומקים מאיתנו דבריהם של אותם אלה, שבשם ריאליזם כזה או אחר דורשים מאיתנו: "להביט למציאות בעיניים", "לראות את המציאות נכוחה", "לראות דברים כהווייתם". מטבעות לשון אלה בכל זאת שוב הפתיעו כששוב נשלפו, בידי המומחים המשווקים את הדלוזיה הפרטית שלהם מעל כל במה – אך הפעם עוד בטרם הוחרש הד הפיצוצים בבריסל.

ייתכן שזאת עוד חוליה בשרשרת הקושרת את הגיליון הקודם (זמן תפס״ן 8) לזה הנוכחי. "להביט במציאות בעיניים" איננה אלא מטפורה, אין אלה מילות קסמים – ססמי היפתח – הפותחות את השער ל"מציאות". אם כבר, כפי שמציין פרויד, המפתח שאמור לשאת איתו – לשאת ולא לשמוט – האנליטיקאי ה"פאוסטיאני", הוא המפתח ל"אמהות" (נידרש למושג ה"אמהות" באחד הגליונות הבאים) – המפתח למֵעֵבֶר של ההעברה[1]. ויחד עם זאת נושאת המטפורה, כפי שלאקאן מציין עוד בשנות החמישים[2], גרעין של ממשי.

זו המציאות, אותה מציע לנו גבריאל דהאן במאמר המרכזי של הגליון, כהבניה. זו המציאות שתמיד אפשר לקרוא אותה אחרת. זוהי הקריאה האחרת שחילץ אלתוסר[3] ממרקס, ושהייתה יסוד למה שהוא הפיתוח המאוחר של הסימפטום אצל לאקאן: קריאה סימפטומטית, שאיננה אלא קריאה של מה שחסר, אפשר לומר, באופן אינהרנטי בטקסט הנקרא; כלומר, לא מבעד לתאוריה כלשהי המולבשת על הנקרא מבחוץ – כאותו חלום של האנליזנט של פרויד שחלם על אביו באמרו: "הוא לא ידע שהוא מת", ופרויד מוסיף את החסר האינהרנטי לקריאה זו: "בגללי"; "הוא לא ידע שהוא מת בגללי". זה נהפך כך, באבחת פירוש, לאמירה של סובייקט.

המאמר המתפרסם במרכז גליון זה, ששמו המלא הוא:

"הערות מקדימות לפסיכואנליטיקאי – שיעורים על נשירה ומציאות בעקבות הקמת התפס"ן-תחנה פסיכואנליטית לנוער", הוא חלקו השני של המאמר שפורסם בגליון זמן תפס"ן 0 – שאיננו בהכרח זמן אפס. בכך נוצרת תנועה, שב"זמן תפס"ן" מס' 5 קראנו לה לולאה: "הלולאה הזאת – כינון הבדיעבד הזה – הוא אקט של כיפתור כדי לפסק את המשך (duration) של הזמן שחלף"[4]. בחירת המערכת במאמר זה נעשתה עוד לפני שהתפס"ן הכריע על ביתו, אך היא קולעת, ללא ספק ל"צייט גייסט" של הימים האלה.

          המאמר הראשון בסידרת המאמרים של גבריאל דהאן, מסתיים במילים: "אלא שמשום שהפסיכואנליזה היא בעיר מה שנקים יהא התפסן בשדות הנדל"ן"[5]. סוגיית המקום היא אקטואלית מתמיד עבור תפס"ן, הפועל בשדה שתחום על ידי הצוק שעל שפתו ביקש הולדן קולפילד להתמקם על מנת לתפוס את אלה הנופלים אל מעבר לצוק. התפסן פועל בשדה (השיפון/הנדל"ן), בהציעו אפשרות, המנוסחת היטב במאמר הזה:

"לקרוא את המציאות אחרת".

אפשר להציע קשירה בין הדיבור למקום, עם תגובתה של חגית אלדמע (בגליון זה) למאמרו של גבריאל דהאן. ביחס לאחד כמו גם ביחס לשני, יש לוותר על "הכל" (מבלי לוותר על הקול) – אי אפשר להגיד הכל, והשדה בו פועלים כרוך בתחימה המשאירה אותנו עם "לא הכל". זו אפילו העובדה ששדה כלשהו יכול להתמסגר רק בתנאי של היותו של האובייקט (a) מוחסר ממנו. אך באופק של החסרתו של האובייקט מצויה הסכנה להפוך כל כולנו לאובייקט המוחסר, קרי, ליפול מהשדה שהוא הסצנה, שאך כפסע בינה ובין ליפול מהעולם (ומהי במקרה כזה המציאות?). אל למטפלים – התפסנים – לשכוח זאת. אין זה רק על הפרק עבור הנער הנושר. ה"תפסן" איננו עומד על קרקע מוצקה יותר. אין לו ערבות, שהוא יכול לגייס, שאיננה מתוך ה"הון העצמי" שלו.

האובייקט המוחסר, כְּזה שהינו אובייקט סיבת האיווי, עומד כנגד האובייקט-תרופה – אובייקט המבקש להתמקם כלא-אבוד, להעלים את החסר האינהרנטי לסובייקט. אל נקודה זו מצביעה תגובתו של עמרי ביכובסקי למחקר שמצא שימוש מופרז בתרופות נוגדות דיכאון בקרב ילדים ובני נוער, במדור חדש הנחנך בגליון זה, שיביא הדים לאקטואליה חדשותית הנוגעת בבני הנוער.

,הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם, יַחְדָּו, בִּלְתִּי, אִם-נוֹעָדו", שואלת שרי אדלשטיין בתגובתה שלה למאמר המרכזי. דווקא בשאלה זו חבוי אחר גדול קונסיסטנטי – כזה היכול לערוב לשאלה הפרטית של המאמין. אך בפער עם הכותרת (היילכו – הייפגשו) מסתתרת קריאת התגר שלה: האם זה שאנו הולכים ביחד (ואפילו נועדנו) מהווה ערבות לכך שניפגש? ההימור, מה שאין לו ערבות (גם לא בספר עמוס – כך קוראת זאת שרי), הוא על המפגש.

 

 

 

 

 




[1] משפט זה מתייחס למכתבו של פרויד לסטפן צוייג, משנת 1932, בו הוא מתאר באזניו את שהתרחש בין אנה או. לברויאר בלילה אחד מכריע. נתייחס לנקודה זו ביתר הרחבה באחד הגליונות הבאים. את המכתב ניתן לקרוא בלינק המצורף בסוף דבר המערכת.

Freud, S. (1961). Letter from Sigmund Freud to Stefan Zweig, June 2, 1932, in: Letters of Sigmund Freud 1873-1939. (E. L. Freud, Ed.) London: Hogarth Press.

[2] לאקאן, ז'. (1957) "ערכאת האות בלא-מודע או תבונה מאז פרויד", בתוך: כתבים חלק א' (תרגום: נעם ברוך), תל אביב: רסלינג. 2015

[3] Althusser, L., & Balibar, É. (1970). Reading Capital. (B. Brewster, Trans.) New Left Books.

[4] רבין, א. וביכובסקי, ע. (יוני 2015) דבר המערכת, זמן תפס"ן (5), תפס"ן-תחנה פסיכואנליטית לנוער

[5] דהאן, ג., (פברואר, 2015), זמן תפס"ן (0), תפס"ן-תחנה פסיכאנליטית לנוער.