הודעת שגיאה

  • Warning: Invalid argument supplied for foreach() ב-mailchimp_lists_auth_newsletter_form() (שורה 492 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/sites/all/modules/mailchimp/modules/mailchimp_lists/mailchimp_lists.module).
  • Warning: Invalid argument supplied for foreach() ב-mailchimp_lists_auth_newsletter_form() (שורה 492 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/sites/all/modules/mailchimp/modules/mailchimp_lists/mailchimp_lists.module).

התייחסות להערות מקדימות לפסיכואנליטיקאי מאת גבריאל דהאן

מאת: 
חגית אלדמע

התייחסות ל"הערות מקדימות לפסיכואנליטיקאי" מאת גבריאל דהאן/ חגית אלדמע

מהדהדות לי שתי אמירות בכפיפה אחת במה שכמו אמור לשמש "תגובה" לשני חלקי המנשר של האנליטיקאי גבריאל דהאן. מנשר שנכתב על ידו לכבוד ייסוד התפס"ן.

אמירה אחת – אמירה של לאקאן, אותה הוא מצטט מפי אחד ממוריו: "האנליזה היא דלוזיה מאורגנת היטב". הוא מצטט אמירה זו תוך שהוא אומר שהיא חלקית, אך לא בלתי מדויקת. (על שמות האב, 48)

אמירה שנייה – אמירה שבה נתקלתי בשיעור הראשון שבו נכחתי בסמינר "מקום" שהתקיים אז בבית האדריכל ביפו, לפני כשמונה שנים. תוך כדי תהייה על שמו וקנקנו ותוכו של שם הסמינר- "מקום", האם אני במקום, האם זהו מקום, מה פירוש להיות במקום, יש מקום לשאלות כאלה וכו' וכו' וכו', שמעתי שנאמר מפי גבריאל הדבר הבא: "המראה מפקפקת את העולם". (סמינר "מקום",  11.2008)

שתי אמירות אלה, מתייחסות לתנאי (הבלתי) אפשרות של ה"מציאות" שמנסחת הפסיכואנליזה עבור כל אובד דרך. זה שיודע על כך דבר מה או זה שאינו יודע על כך בכלל. שכן, מראש, "כל אחד" מאבד את "דרכו", קרי, את מציאותו תוך שהוא משרטט אותה באמצעות אובדן זה. חורש אותה, מעבד אותה מחדש, על סמך ישן שלא היה ברשותו מעולם.

אתחיל באמירה הראשונה, אך לא בפירושה דווקא, אלא בעמדה שמנסח לאקאן ביחס אליה. או אם נרצה, ניתן לפרשה, אולי, באמצעות מה שהוא אומר עליה: הוא אומר, כאמור, שזו אמירה חלקית, אך לא בלתי מדויקת. ובכך, בעצם, מתייחס לוויתור, מדגים אותו, ממש, לוויתור שעושה ההוויה המדברת כשהיא מדברת. היא מוותרת בבלי דעת על ה-לומר את ה"הכל" בתמורה לניסיון לנסח קונסיסטנטיות. ובכך משיגה פרגמנט לגבי מהי האנליזה. פרגמנט שהוא בו זמנית חלקי ומדויק. האנליזה היא דלוזיה שמאורגנת היטב. זהו הגילום של הארגון, העקביות, הכיוון שאל עברו היא פועלת את פעולתה. גבריאל דהאן בחלקו השני של המאמר מנסח זאת כך: "הלא מודע הוא הקורא, והפסיכואנליטיקאי הוא ההולך בעקבותיו כדי לקרוא את קריאתו דווקא על ידי הצבעה על כיוון." (ההדגשה שלי)

כאשר ההצבעה על כיוון היא לרצות שתהיה חצייה של החוק שקובע את הידע ואת המציאות של ההוויה המדברת.

חצייה זו של החוק של ההוויה המדברת עצמה, משמעה, ויתור על התענגות בתמורה למסמן, בניסוח של לאקאן את הדברים בסמינר השבעה עשר, או משיכה של ההשקעה הליבידינלית כפי שמנסח זאת פרויד. שני ניסוחים אליהם מתייחס גבריאל דהאן, המנסחים את תנאי האפשרות של ה"לרצות להיות", של האיווי, של הכיוון שיאפשר לשרטט גבולות של עקביות, מסלול של עקבות, גישוש בעקבות דרך שבכך ממש מכונן אותה.

ובאשר לאמירה השנייה: "המראה מפקפקת את העולם". גם כאן, מהדהדת ההתייחסות לחוק, שכן ב"מפקפקת" יש פקפוק, הטלת ספק, ויש גם מפוקפק. "טיפוס מפוקפק" אנחנו נוהגים לומר על מי שלא ברור כל כך מהו יחסו אל החוק, או, ליתר דיוק, מהו דבר העבירה שלו. הוא מצליח לתעתע לגביה אך עד גבול מסוים, שכן רואים שהוא "טיפוס מפוקפק". מניחים שיש שם עבירה וש"הטיפוס" מפלרטט קצת יותר מדי עם גדרות החוק, אבל לא בדיוק יודעים איך. אם כן, מה מפקפק ובו זמנית מפוקפק באמונה בעולם המיוסדת על גבי מה שהיא הסצנה של המחזה המוצגת במראה? שכן, המראה מפקפקת ממש כפי שהיא מפוקפקת. ("מראה, מראה שעל הקיר....")

לפני שאנסה לנסח תשובה לכך אציין את ההבחנה שנערכת בחלק השני של המנשר, הבחנה בין העולם והסצנה. הבחנה שהיא בין העולם לבין המקום שאליו הדברים באים להיאמר: "כל הדברים של העולם באים כדי להתייצב בסצנה על פי חוקי המסמן שאינם הומוגניים לאלה של העולם." (דהאן, חלק שני)

אחזור לשאלה. ב"נצחון הדת" אומר לאקאן שהאנליזה מתעסקת עם מה שלא הולך – הוא הממשי. מה שלא הולך הוא הממשי. מה שהולך, הוא העולם: "העולם הולך, הוא סתם מסתובב, זה תפקידו כעולם." (שם, 73-74) העולם שאין אותו, אבל הוא מטונף (monde ו  immonde) (שם).

יוצא שהמפוקפקות של המראה היא שהיא מציגה את הסצנה כעולם ואת העולם כסצנה.  כמו הטיפוס המפוקפק שמצליח לתעתע באחר ביחס לדבר העבירה או לעצם קיומה, למרות שהוא נחשד בכך כל הזמן. המראה, לפי אסוציאציה זו, מפוקפקת יותר ממנו משום שאף אחד לא מפקפק ביחס לזהות שהיא מראה בין העולם והסצנה.

להבחנה בין הסצנה והעולם נמצא והומצא מסמן, מסמן שאתו וסביבו חג ייסוד התפס"ן, המסמן "נשירה": והיא, הנשירה, "תמיד סצנה של נפילה, או נפילה מן הסצנה" (דהאן, חלק ראשון).