הודעת שגיאה

  • Warning: Invalid argument supplied for foreach() ב-mailchimp_lists_auth_newsletter_form() (שורה 492 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/sites/all/modules/mailchimp/modules/mailchimp_lists/mailchimp_lists.module).
  • Warning: Invalid argument supplied for foreach() ב-mailchimp_lists_auth_newsletter_form() (שורה 492 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/sites/all/modules/mailchimp/modules/mailchimp_lists/mailchimp_lists.module).

הייפגשו שניים בלתי אם נועדו

מאת: 
שרי אדלשטיין

הייפגשו שניים בלתי אם נועדו/ שרי אדלשטיין

שינוי זה, בין "מפגש" לבין "הליכה" שהסתבר שעשיתי מבלי דעת, מקורו, בפרק ג' בספר עמוס מכורתו, הוא זה:

.....הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם, יַחְדָּו, בִּלְתִּי, אִם-נוֹעָדוּ.  ד הֲיִשְׁאַג אַרְיֵה בַּיַּעַר, וְטֶרֶף אֵין לוֹ; הֲיִתֵּן כְּפִיר קוֹלוֹ מִמְּעֹנָתוֹ, בִּלְתִּי אִם-לָכָד.  ה הֲתִפֹּל צִפּוֹר עַל-פַּח הָאָרֶץ, וּמוֹקֵשׁ אֵין לָהּ; הֲיַעֲלֶה-פַּח, מִן-הָאֲדָמָה, וְלָכוֹד, לֹא יִלְכּוֹד.  ו אִם-יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר, וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ; ....... כֹּה, אָמַר יְהוָה, כַּאֲשֶׁר יַצִּיל הָרֹעֶה מִפִּי הָאֲרִי שְׁתֵּי כְרָעַיִם, אוֹ בְדַל-אֹזֶן--כֵּן יִנָּצְלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

נאמר כבר כי האלוהים של הפסיכואנליזה הינו הלא מודע ואולי זאת האהבה, שמדובר בה, שכפי שמעיר גבריאל דהאן, לעולם איננו תובעים אותה בבית המשפט אלא שהינה יכולה להימצא כמראית עין המאפשרת המשך של הזוגי והאנליטי, לפחות במובן שהיא מאפשרת להלך כברת דרך ארוכה לאחר שחלק ארי מהשאריות המפוענחות, נופלות.

שני עמודים כתובים מגיש לנו גבריאל – שתי מגילות: בעת הקמת התפס"ן וכאשר הוא עומד. עמוד – לא באופן שבלתי ניתן להזיזו, ואולי להיפך, ככזה שנמצא רוב הזמן בתנועה. כפי שגבריאל כותב: עמוד שיש לבנות אותו ולהישען עליו בו זמנית. בכך הוא מניח ידע מוצפן שהינו עמוד שאינו נאמר ושיש לאומרו לבנותו, ואולי כיון שבתחום הפסיכואנליזה אנו נאמר שיש להבנותו.

קיים כאילו ניגוד בין עמוד זה, שבו בזמן הוא פנימי וחיצוני, לבין הנייד המאפיין כל כך את המתבגרים של ימינו – לפחות אלו הישראלים – שכמעט שלא ניתן למוצאם בלעדיו. כלומר שאינם תמיד יודעים להפחית מהאוטומטיות של שליחת היד אליו. מאידך, כפי הדוגמא אותה מביא גבריאל, יתכן שיד זו הנשלחת ללא הרף אל עבר אובייקט זה, אינה מנותקת מרוח התקופה הזו, שבה חסרה הרבה פעמים אותה יד דווקא מצידו של אחר. כלומר שהפלאפון הפך סמבלנט של האובייקט החסר ולכן הוא מאלחש את כאב האיווי שאין בו נחמה מספקת.

נחזור לספר עמוס אשר, אולי בקרבה מסוימת לפסיכואנליזה, מניח, מתוך זה שהתרחש מה שהגיח, כי יש לו דבר מה עם סיבה. מהי איפה סיבתו של התפס"ן שנולד?

 שלושה מושגים מנחים את גבריאל דאהן בכתיבתו- הפסיכואנליזה, הישראליות והנוער.

בתוכם עולם ומלואו, שכן השילובים שלהם חורגים מגבולות המתמטיקה ובו בזמן אי אפשר שלא לקחת אותם בחשבון.

אם נרחיב אזי נשאל:

מהו תפקידו של הפסיכואנליטיקאי בתקופתו? זאת כאשר ניכתב במגילה של הפסיכואנליזה שאין המשתמש בה בא להציל ולא לרפא ולא זאת בלבד אלא שאם זהו ייעודו לא מדובר בפסיכואנליזה.

"ילכו יחדיו". גבריאל מניח את התפס"ן כאובייקט אלפא, אובייקט נוודי – ואם כן "הילכו שניים בלתי אם נועדו" – הוא מפגש המתרחש בתנועה אשר יעד יש בה. נאמר איפה שיעד התפס"ן הוא ללכת למפגש, עם בני הנוער הישראלי, בתקופה בה הסערות הפנימיות והחיצוניות הפוקדות אותו בעת הזו – עת התערערות מעמדו של האב – הינן לעיתים קשות מנשוא.

כלומר שהתפס"נים כמו בהעברה, הינם בו בזמן מראית עין וממש נוכח. כלומר עליהם להגיע למפגש להלך יחדיו עם בני הנוער הישראלים. אך בזמן זה, לשאול, לתפוס, להבר את הפחים, והמוקשים, הלוכדים את בני הנוער בעת שהינם צועקים, ולעיתים שואגים כך ללא קול באמצעות משהו שנושר בין אם בגופם במחשבתם או בקולם, על מנת שלא יישארו איתה עם נשירתם ההכרחית, ללא אחר-שותף לבנייתה באופן מיטיב כלומר עם החיים.