האשליה הלירית

מאת: 
ז'אק אלן מילר, תרגום: גבריאל דהאן

האשליה הלירית

ז'אק אלן מילר
פריס, ה-11 בינואר 2015, בוקרו של יום
תרגם גבריאל דהאן
 
מי היה מאמין? מי היה אומר? צרפת מתייצבת כאיש אחד, או כאישה אחת. צרפת הפכה או הפכה מחדש לאחת. הרפובליקה, אמיצה, ללא חת, בחרה בהתנגדות. די עם ההאשמות העצמיות! הצרפתים לפתע נחלצים מתוך דיכאונם, מתוך פילוגיהם, ואפילו, אם נאמין לאיש האקדמיה, הופכים מחדש ל –"חיילי ה-An II ". הצרפתים הופכים מחדש למושא הערצתו של העולם. ובהנידו בראשו, הנשיא Hollande מסביר פנים, בארשת של זה אשר משתתף לראשונה בסעודת הקודש, למעטים הללו אשר אוחזים בידיהם את גורלותיו של כוכב הלכת שלנו. על מה ולמה כה נחפזו להגיע לפריז? אפשר היה לחשוב שהם חוזרים למקורותיהם, להשיב לתחייה את עוצמתם, להצדיק אותה, להשיב לה את זוהרה. כוכב בפני עצמו כמעט מאוחד, תמים דעים, אחוז בהתרגשות אחת, כהמון אחד, טרף למגפה רגשנית ללא תקדים, לבד אולי מיום הניצחון ( Jour de la Victoire ) שסיים את מלחמת העולם הראשונה, השחרור של פריז ב-8 במאי 1945.
צרפת, האנושות, כמו חדלו להיות רעיונות ערטילאיים, קורמות עור וגידים, קמות לתחייה לנגד עינינו, בליבותינו, בגופינו. אם כך היא כי אז אנו בפני זאת, "האשליה הלירית". לא נוכל להתמצא ללא פרויד ופסיכולוגיית ההמון שלו [ Massenpsychologie ] ואף ללא תורת הריפוי שלו. האירוע מחולל חתך; הוא מבנה מחדש את הסובייקט, ליתר דיוק הוא עושה שיופיע תחת צורה ללא תקדים. עם זאת, הבורסות, עד כה, לא זזו, בהבדל מן ה-11 בספטמבר. אך זה שָם שמצוי בימינו מה שמשמש כראיה לממשי. כל עוד לא נרשמה בהן הטלטלה אנו נותרים בתחומו של הדמיוני.
הכול פרץ בשל שלושה אנשים, אף לא אחד יותר, שמסרו את חייהם בשם הנביא. על אף זאת, מה שהכתיר את ההתלהבות האוניברסאלית הזו לא היה שמו כי אם זה של Charlie שהופיע במקומו. Charlie! דף שבועי אשר עוד לפני שההוצאה לאור שלו חוסלה, הוא כבר היה שרוי, בשל מחסור בקוראים, בחבלי גסיסה. השארית, השיירים של תקופה של שנינות שזה מכבר הוכרעה. זה כאן שיש לבחון את מה שהפסיכואנליזה מורה על אודות העוצמה שהפונקציה של השארית מעניקה לה מחסה. שארלי מת כשהוא נרצח ביום רביעי; ביום ראשון, זו תחיית המתים שלו. שינוי הצורה שלו, העידון שלו, השימה-לעל שלו, כסמל אוניברסאלי. ישו החדש. או לחלופין, למען המידה הטובה, ה- Here Comes Everybody של ג'ימס ג'ויס.
אנו חבים את האפקט הזה לשלושת הג'יהאדיסטים שלנו,  פרשי האפוקליפסה הללו, חיילי האבסולוטי. בזאת הם הצליחו: להפחיד, להבהיל חלק נכבד של תושבי הכוכב שלנו. כפי שנכתב זאת אתמול בטוויטר ע"י אותו אספסוף מיושן של Murdoch, "סכנה ג'יהאדיסטית גדולה פורצת בכל מקום מהפיליפינים לאפריקה, לאירופה, לארצות הברית". זה בתוך המספר שכל אחד  ימצא מחסה עבור הפחד שלו כדי להפכו ללהיטות. המספר הוא המענה הדמוקרטי לאבסולוטי. האם הוא עומד במשימתו?
לא הייתה עוד דת שרוממה את הטרנסצנדנטיות של האחד, את המופרדות שלו, כפי שעשה זאת הדיסקורס של מוחמד. לנוכח האבסולוטי, לא היהדות, אף לא הנצרות, לא מותירות לבדה את הדביליות האנושית. הן מציעות למאמינים את התיווך, את ההצלה, של עם, של כנסיה, בעוד האסלאם האבסולוטי אין בו כל ריכוך, נותר בלתי מרוסן. זהו העיקרון של הזוהר שבו. הוודאות מתייצבת לצידו, בשעה שמתנהלים וויכוחים באשר להגדרתו של היהודי, כשהכנסיות הפרוטסטנטיות מתקוטטות ביניהן,  והוותיקן עצמו נפגע בעקבות האמירות של האפיפיור ביחס ל"אלצהיימר ספיריטואלי". איש אקדמיה אחר מציע לאסלאם להסכים "למבחן הביקורת" כדי להשיג את גדולתו האמיתית. למעשה, הכול כאן. ...אם לסבתא היו גלגלים.
כאשר מפגינים, כפי שיקרה בעוד שעות ספורות, פונים לרשות בעלת כוח שאותה רוצים לכופף. הפמליות שעוד מעט יתכנסו בכיכר ה- Nation, אינן יודעות זאת, אך הן מכינות עצמן לחגוג את עלייתו של האדון של מחר. מהו? "ראה נא, יאמרו לי, זה עתה העלנו קטורת לפני הרפובליקה, הנאורות, זכויות האדם, חופש הביטוי" וכו', וכו'. האומנם מאמינים אתם, אשיב להם, שהנכם סולידריים עם "הערכים" האלה, מר פוטין, מר ויקטור אורבן, גדולי העולם? זה הרבה יותר פשוט, שכן יש להם רק ערך אחד: הסדר הציבורי, השמירה על הסדר. ובעניין זה העמים מסכימים אתם. הקשר החברתי, הרי לכם הטוב העליון. אין בלתו. אנו מכבדים את הקורבנות, ללא ספק. אלא שקודם לכול ובכל מקום סומכים על המשטרה.
Snowden המסכן! כן, אנו רוצים להיות מפוקחים, שיאזינו לנו, שיעקבו אחרינו, אם זה מה שנדרש כדי לחיות. דרך המלך לשעבוד מרצון. מה אמרתי, מרצון? מייחלים לו, תובעים אותו, דורשים אותו. באופק, הלווייתן. " פאקס ופרינקיפס" (Pax et Princeps). היה רגע ברומא, כך ציין פעם,Ronald Syme שבו אפילו הרפובליקנים ראו כרע במיעוטו את "הציות לחוק אבסולוטי". בנקודה הזו  Houellebecq לא טועה: הנטייה כיום, בניגוד למה שנראה לעין, איננה לכיוון ההתנגדות כי אם לכיוון הכניעה.
הופיע online ב- lepoint.fr