הודעת שגיאה

  • Warning: Invalid argument supplied for foreach() ב-mailchimp_lists_auth_newsletter_form() (שורה 492 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/sites/all/modules/mailchimp/modules/mailchimp_lists/mailchimp_lists.module).
  • Warning: Invalid argument supplied for foreach() ב-mailchimp_lists_auth_newsletter_form() (שורה 492 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/sites/all/modules/mailchimp/modules/mailchimp_lists/mailchimp_lists.module).

L'ETOURDIT – וינייטה של קריאה בלאקאן

מאת: 
רותי רונן

דברים שהובאו על ידי רותי רונן במסגרת "וינייטות של קריאה" בסמינר מקום

L'ETOURDIT – וינייטה של קריאה בלאקאן

L'etourdit- הוא טקסט שנפרש כמו כתב חידה שמבקש פיענוח.כדי לברר מה טיבו של הפענוח הדרוש, ניזׇכר שלאקאן מנהל מאבק תמידי נגד הסכנה של ההבנה. אם ננסה להבין, לפרוש את מסמני הטקסט כך שייצרו, מתוך נפתוליהם, רצף ניתן להאחדה כמשמעות, נחמיץ את השאלה במה עוסק הטקסט. תרגום כותרתו הטקסט שלפנינו: זה שהמום, שמבולבל, dazedוהקריאה בטקסט מגלה שמדובר בתביעה לסילוק של הערפול אבל לא מדובר בקריאה להבנה. איך ניגשים לטקסט שלא מבינים אותו, שלא נקראים להבנתו אבל שדוחה את האפשרות לבחור בדרך של ערפול החושים והמובנים? L'Etourdit מחייב קריאה שדוחה את האפשרות של ההבנה כך שגם תידחה האפשרות לקרוא את הטקסט מתוך עמדה של "אני לא מבין/נה". היות והטקסט קורא לפענוח שאיננו הבנה מתוך מה שלאקאן מציב כעיקרון מנחה לקריאה, הוא גם לא מאפשר להפוך את המועקה של אי-ההבנה לצורה של היאטמות מול הטקסט. הקריאה בטקסט עצמו תבהיר שהקריאה להבנה מובילה לערפול הגדול ביותר כאשר היא מכתיבה שימוש בנוסחה או במבנה נתון כאילו מדובר באוניברסל, בטענה בעלת תוקף כללי. כישלונו של כל ניסיון להבין טענה בעלת מבנה אוניברסלי כנוסחה או שמתכון הוא זה שמבהיר בתחילת החיבור הזה את ההבדל בין הבנה לבין קריאה. הקריאה שהטקסט שלפנינו תובע,אמנם לא מביאה מרגוע לנפש, אין בסופה מנוחה ונחלה, אך היא כרוכה בקשב הכרחי לכל אות ואות. הקשב הזה, באופן מפתיע, לא יכול להיבנות מנוסחאות, מאמיתות שכבר שמענו לגבי לאקאן. זה קשב שלא מניח ידע מוקדם.

בעמודים הראשונים של המאמר שלפנינו לאקאן משתמש במשפט שנדמה מקבל מעמד של משפט-כל-המשפטים, משפט שממנו לאקאן גוזר מבנה לוגי רלבנטי להבדל בין השפה נושאת המשמעות לבין הדיסקורס האנליטי שיש לו מובן. ההבדל הזה שמתגלה דרך הקריאה במשפט, למרות שהוא הבדל קריטי, לא יכול להפוך לנוסחה או מתכון להבנת הלוגיקה של הדיסקורס האנליטי.

"שאומרים נותר נשכח מאחורי מה שנאמר במה שנשמע."

Qu'ondiseresteoublié derrière ce qui se ditdansce qui s'entend.

איך ניגשים למשפט הזה? איך קוראים במאמר של לאקאן בלי להסביר אותו אבל תוך כדי פענוחו?

הדקדוק ניגש אל הטענה על ידי פרישתה דרך יחסי השעבוד של המשפט השני לראשון. "המשמעות, בהיותה דקדוקית, מאשרת ראשית שהמשפט השני נשען על הראשון, הופך אותו לנושא שלו תחת צורה של מקרה פרטי. משפט זה אומר: "ההיגד הזה", ואז מאייך אותו כחיווי מפני שהוא מונח כאמת, מאשש אותו בהיותו בצורה של טענה שהלוגיקה מתארת כאוניברסלית: בכל מקרה העובדה היא שהאומר [le dire] נותר נשכח מאחורי מה שנאמר [le dit]."

הדקדוק מציב את הטענה כולה באותו מישור וזה טיבה של המשמעות שהיא מופעלת דרך כך שיחסי השיעבודמבארים עבורנו מהו הנושא של המשפט ומה המשפט מייחס לאותו נושא. הדקדוק מחמיץ את מבנה המשפט מפני שהוא מתייחס למשפט כולו כאל משפט חיווי.

הלוגיקה כבר פועלת אחרת, והיא תסתבר כמפתח לדיסקורס האנליטי. הלוגיקה, אומר לאקאן, היא המדע של הממשי. מן ההיבט הלוגי, מדובר בטענה שמשתמשת בשתי לוגיקות שונות. הטענה נראית כמו משפט אוניברסלי (מה שאומרים נשכח... וכו') אבל בפועל יש כאן טענה מודאלית – הצבעה על אפשרות ולא על עובדה, כפי שנובע מצורת הפועל (qu'ondise… - כלומר, צורת הפועל היא subjonctif, שהוראתה זמן מותנה). "כשמישהו אומר, זה נשכח....וכו'".כלומר זו צורה דקדוקית של הפועל שמצביעה על אפשרות-על-תנאי ולא על עובדתיות. אך אם החלק הראשון של המשפט כאמור לא נוגע באמת של העובדה (זו איננה טענת חיווי: כך וכך הוא מצב העניינים...), הוא כן נוגע בקיום של זה שייתכן ואומר.

אם נתבונן במבנה של הטענה בכללותה נראה שהחלק הראשון  מצביע על האפשרות הלא וודאית של קיום הדובר שאומר. בעקבות חלק זה מופיע החלק השני שכבר מנסח אמת אוניברסלית על מה שקורה למה שנאמר. המבנה הלוגי הזה מעלה את השאלה מטעם מי נאמרת הטענה האוניברסלית? זו השאלה שעולה תמיד מול טענות בעלות חלות כללית (כמו: "כל בני האדם הם בני תמותה")בין אם שאלת הקיום של האומר ושל אקט האמירה עולה במפורש ובין אם שאלה זו מובלעת.

ראינו שהלוגיקה שמחייב המשפט היא מצד אחד לוגיקה של אפשרות ומצד אחר לוגיקה של הכרח (אוניברסליות). הלוגיקה היא מדע של הממשי דווקא בגלל שהיא מביאה אותנו אל הנקודה של הבלתי אפשרי, היכן שנוצר מבנה משוסע שאין דרך לפתור אותו. את הנקודה של הבלתי אפשרי ניתן לראות בשתי הטאוטולוגיות שהניתוח הלוגי חושף: במישור של האמירה מדובר בטאוטולוגיה: כשמשהו נאמר מישהו אומר אותו. כלומר, כדי לומר משהו הוא צריך להיאמר [צריך אמירה בשביל האומר].

במישור של גורלו של הנאמר מדובר בטאוטולוגיה שנייה: מה שנשכח לא נזכר. הטאוטולוגיות האלה מונעות את האפשרות ליישב בין שני חלקי הטענה, ואז, בפיצול בין העובדה לבין המודאליות אנו מגיעים אל הנקודה של הבלתי אפשרי:

כשהאומר נאמר הוא נשכח.

האומר לא שייך לאמת אלא לקיום. אמירת האומר היא רגע של קיום, שהרי יש מישהו שאומר, כשאומרים. כשאומרים הדבר שנאמר הוא אמיתי אבל הקיום של זה שאומר מוטל בספק שהרי האמירה לא מופיעה כעובדה אלא כאפשרות. איך אפשר להגיד משהו אמיתי (שנשכח מאחורי מה שנאמר) בכפוף למשהו מודאלי: שקיומו אפשרי אבל איננו אמיתי? זו הנקודה הבלתי אפשרית שהלוגיקה הביאה אותנו אליה. כדי לומר משהו אמיתי חייבים לומר אותו אבל לא בטוח שיש מי שיאמר זאת.

הלוגיקה נכשלת בניסיון לפתור את אי ההלימה הזו מפני שהיא תקועה באימבציליות שלה, למרות שבלעדיה, בלעדי השיסוע שמייצרת הטענה האוניברסלית בינה לבין אקט האמירה, הנקודה של הבלתי אפשרי לא הייתה נחשפת.

איך הדיסקורס האנליטי חושף משהו נוסף לגבי הטענה? הוא מראה איך מה שנאמר נקבע ע"י האומר: le dire  ולא על ידי הנאמר: le dit: כלומר הזיווג בין האומר והנאמר הוא כזה שלא ניתן לומר שהאומר הוא מחוץ לאובייקט של הנאמר ולא ניתן לומר שהנאמר מנותק מן האובייקט של האומר. הדיסקורס האנליטי יבהיר שאי אפשר לראות את האמירה מחוץ לנאמר. האמירה היא אומר, כלומר היא מַתְנה-חוצה את הנאמר.

כדי לחשוף את הזיווג בין האומר לנאמר, צריך לחזור לשאלה מאיזה מקום הנאמר נאמר? האמת של הנאמר איננה נפרדת מהיותו נאמר.

Que pour qu'unditsoitvrai, encore fault-ilqu'on le dise, que dire ily enait.

מה שמונע מן הלוגיקה להיחלץ מן הפיצול שבו היא שבויה (בין הלוגיקה של העובדה והלוגיקה המודאלית), היא העובדה שאין מטה שפה. אין מקום שהוא "שום מקום" שממנו ניתן לומר את הטענה האוניברסלית כאמת. כלומר, אי אפשר להגיד שמשהו נשאר נשכח מאחורי מה שנאמר אם מה שנאמר נשכח. אי אפשר לנסח משהו אמיתי בלי לומר אותו, בלי להתנות אותו בקיום. אבל ברגע שאומרים כבר כפופים לספק של הקיום ולכן האמירה בהכרח מוטלת תחת תנאי ומטילה תחת תנאי את הנאמר.

ההתנייה הזו, העובדה "שאומרים.." מראה שהמקום של האמירה הוא רק סמבלנט. הטענה נאמרת כאילו היא אומרת אמת אבל בפועל מי שאומר איננו קיים אלא כמראית עין או כאפשרות של אמירה. זה המקום ממנו נאמר שP אמיתי אבל מדובר אך ורק במראית של אמירה. הדיסקורס האנליטי ייכנס כדי להבהיר לנו שהדרך היחידה לפוגג את הטאוטולוגיות של הלוגיקההיא בהופעתו של אובייקט שייתן משקל-נגד לאמת האוניברסלית של הנאמר. השכחה, כך אנו מגלים, מצביעה על הנוכחות של הסמבלנט בתוכן האוניבסלי של הנאמר. "שאומרים נשכח..."

"אין אוניברסל שאיננו מחויב להכיל את הקיום שסותר אותו" , יאמר לאקאן.

הקיום שסותר אותו קשור לכך שאת האוניברסל צריך להגיד ממקום כלשהו. ומי יכול להכחיש זאת? הפילוסופיה מאמצת את הלוגיקה כדי להעמיד פנים שאפשר לטעון טענה אוניברסלית משום מקום: "כל בני האדם בני תמותה". כדי לתאר את המקום ממנו הטענה האוניברסלית נאמרת, לאקאן משתמש במילה: Nullubiquity, ההיפוך של ubiquity (בכל מקום). כלומר, צריך להבין את ה"משום מקום" לא כמבט-על, ממעוף הציפור, על הנאמר, אלא בתור שלילה של כל אחת מן העמדות מהן המשפט יכול להיאמר. זה דרך השלילה של הקיום של האומר שהטענה האוניברסלית יכולה להופיע ככזו, וזהו בדיוק המהלך הפילוסופי. כדי לומר "כל בני האדם בני תמותה" אנו צריכים לשלול אחד לאחד את האפשרות שכל אחד מבני התמותה יוכל לומר זאת מפני שהאפשרות היחידה לטעון טענה כזו היא מטעמו של מי שנותר אחרון, שלמי שעוד לא מת.

לכן, אומר לאקאן, ה"משום מקום" הוא מעין אליבי לקיומו של שיח האדון.

אבל בכך לא די: אם נבין את המקום של האומר ("שאומרים...") בתור המקום שממנו מתחיל הסיבוב של השיח, נוכל לומר שזו הנקודה שממנה נקבע המובן של האומר:Le dire.

המקום הזה ממנו מתחיל הסיבוב, המקום של ה"משום מקום" של שיח האדון למשל, שממנו אפשר לאשר (hommologuer) שכולם בני תמותה, הוא מקום ק-יים. ". כאשר נאמר מן המקום של האדון "כולם בני תמותה", כולם לא יכולים אלא להיות כאלה מפני שהמוות שאנו מייחסים להם מנקודה זו, חייב לחול על כולם, זהו מקום ממנו מנסחים, למשל, את טובת הכלל. למה מתכוון לאקאן: שהמקום ממנו האוניברסל נאמר, הוא המקום של זה שיודע את הגורל של כולם, מה טוב ומה רע עבורם. זו מראית העין של האדון של הידע, של זה שיודע שכולם בסוף מתים. כזה למשל הוא הפילוסוף.

"הפילוסוף מציל את כבודו כשהוא מתייצב במישור אחד עם האמת הזו, שהאנליטיקאי נעדר ממנו." אבל כדי לעמוד במישור של האמת צריך להיות זה שהמוות לא חל עליו, כלומר זה שממוקם ללא קיום. אך כפי שהמשפט שהתחלנו ממנו חושף: "שאומרים נשכח מאחורי מה שנאמר במה שנשמע", הקיום מעיב, מתערב בהכרח בנאמר. את הטענה האוניברסלית ניתן לומר רק מן המקום של זה שק-יים ביחס לאמת, כלומר קיים מחוצה לה. במילים אחרות, כדי לומר "כל בני האדם הם בני תמותה" או "אין יחס מיני" צריך להיות חופשי מן המוות, או צריך להיות זה שיודע מהו יחס מיני. האפשרות האחרת, של האנליטיקאי ולא של הפילוסוף, היא שהטענה נאמרת מן המקוםשל זה שנעדר מן הידע אך ערב בקיומו, ק-יום שהוא מחוץ לאמת, לאפשרות של מה שהטענה לא יכולה לומר אלא בכפוף לו.

ואלה אכן סגולותיו של השיח הפסיכואנליטי כפי שלאקאן יתארם בהמשך של L'etourdit:

  1. האמירה (אומר) של פרויד זה מה שק-יים(כלומר קיים מחוץ) ביחס לתגלית שלו לגבי מה שאומר הלא מודע. כלומר, האמירה של פרויד מק-יימת את מה שנאמר בתור חצי-אמת.

זה רק היכן שהשיח האנליטי ק-יים שאפשר להסיק ממנו שיש אמת של הלא מודע. אך כאמור, האמת הזו היא אמת שלא נאמרת לגמרי.

במובן הזה ניתן לראות מדוע אין אנלוגיה בין הלוגיקה של המשפט הראשון – שאומרים זה נשכח... – לבין הדיסקורס האנליטי במופעים אחרים שלו. אין אנלוגיה מפני שלא יכול להיות יחס בין העמדה של האנליטיקאי שאומר לבין האמת של הלא-מודע שנאמרת למחצה. היעדר היחס הוא מה שמבטיח שהאמת של הלא-מודע לא תופיע כאמירה אוניברסלית אלא  כ-médire.

  1. "אין יחס מיני" –מה למדנו ממשפט-המשפטים ביחס לגישה האפשרית לטענה מפורסמת זו של לאקאן? היחס שייך כאן להיגד, למה שנאמר, בעוד השלילה שייכת לאמירה. כלומר, מה שק-יים ביחס ליחס המיני ממוקם כממשי בגבול של יחסים אלו, גבול שנושא את ההשלכות הלוגיות של ההיגד באמצעות השלילה.הגבול המיידי כאן הוא הגבול של השלילה "אין שום דבר שיכול לאפשר קיומו של יחס בהיגד". ברגע שהשלילה מובנת באופן כזה, כלומר כסמבלנט של שלילת קיום ("כשאומרים שאין... יחס מיני") כבר לא מדובר בשלילה רגילה, כלומר בטענה ששוללת את קיומו של היחס (iln'y a pas…), אלא זו טענה שאפשר סתם להגיד שהיא ניתנת לשלילה: niable. כלומר גם השלילה לא מופיעה כחלק מאוניברסל אלא זה סתם nya, מן דרך להגיד שאין שום סימן של יחס שמתקיים בפועל עכשיו. במילים אחרות, "אין יחס מיני" איננו נוסחה ואיננו משהו שניתן להבינו ולפרשו, זאת מפני שהטענה לא נושאת אתה שום דבר מהדרמה של האוניברסליות.