החזרה
החזרה
שמותיהם של שני הכפרים אקרית ובירעם חקוקים עמוק בתודעה הישראלית. אנשי שני הכפרים הנוצריים שפונו מכפריהם בשנת 1948, מנהלים מאז ועד עצם היום הזה מאבק ציבורי למען החזרה למולדת. ההיסטוריה של שני כפרים אלו דומה מאד, הן בשל דמיון ההתרחשויות בזמן הפינוי, והן בשל המאבק הציבורי שניהלו תושביהם יחדיו. דמיון זה הפך את שמות שני הכפרים לצמד מילים.
לא מעט אנשים כתבו על "החזרה" של בני אדם למקום היוולדם, אך מעטים מביניהם ניסו להבהיר את המשמעות הנפשית למניעים אלו. עבור האנשים שעזבו את בתיהם, נושא "החזרה" היה הציר המרכזי שסביבו סבבו רוב פעולות חייהם, תחושת זרות ליוותה אותם ו- "חלום החזרה" לארץ האבות היה הקו שהנחה את חייהם. ברצוני במאמרי זה לנהל שיח מסוג אחר, אשר שונה במהותו מהשיח הפוליטי שניהלו תושבי כפרי. אני בא לדבר על "החזרה" ממקום אחר אשר אינו מוכן לקבל על עצמו את תפקיד הקורבן, משום שניסיוני מורה לי לסגת ממסלול מכאיב זה. במאמר זה אנסה להבהיר, מה מניע את תושבי אקרית לרצות לחזור למולדתם, ולאתר את עקבות הסיפוק והסבל אשר משיגים "שואפי החזרה" ממימוש או מאי מימוש משאלה זו. זוהי השאלה המרכזית שיש לעמוד עליה: מה מניע את עקורי אקרית לחזור למולדתם והאם רוצים הם בכך?
התושבים הצהירו מאז העקירה ועד עצם היום הזה כי הם אבלים בעקבות גירושם ואובדן המולדת. קשה להבין אמירות אלו ללא סיועה של הפסיכואנליזה, משום שהאבל שמדברים עליו התושבים סיבתו אינה אחרת מאובדנו של האובייקט האבוד. בחיבורו "אבל ומלנכוליה" מגדיר פרויד את האבל בצורה הבאה "האבל הוא באופן קבוע תגובה לאובדן של אדם אהוב או של אובייקט מופשט שהוצב במקומו, כגון: מולדת, חירות, אידיאל" (פרויד, 1915). אובייקט אבוד זה השאיר במקומו חור, שמצביע על החסר שלו, וכל המקומות האחרים היוו עבור אנשי איקרית אובייקטים חלופיים אשר אף פעם לא יספקו אותם כפי שסיפק אותם האובייקט הראשוני. בדיוק מסיבה זו, דחו עקורי איקרית את ההצעות להחליף את אדמת אקרית באדמה חלופית. דיבורם של התושבים מצביע, באופן חד משמעי, שמשהו חסר בחייהם במקומות החדשים אשר לרוב לא מצליחים לבטא אותו במילים.
מפתחות הבתים של כפר אקרית שמורים עדיין אצל תושביו. הם דואגים להוריש אותם לצאצאיהם על אף שהבית והדלת אינם קיימים עוד. ספרים מחזות וסרטים נעשו בקשר למפתחות הבתים האבודים. עובדה זו מעוררת בקרבינו שאולות רבות, מה מניע תושבים אלו לנהוג כך? האם ברצונם להוכיח שהיו אי פעם במקום הנטוש הזה? או האם זו הוכחה שהיה אי שם בית ודלת? האם המפתחות הם אלו ששומרים על הקשר עם הכפר? והאם התנהגות זו קשורה לסיבות אחרות? כאשר אנו פונים לפסיכואנליזה ומבקשים את סיועה בכדי להסביר תופעה זו, מתגלה לנו במהירה כי שמירת המפתחות איננה אלא מעין תחליף לאובייקט אשר אבד.
בדומה לשמירת המפתחות עולים תושבי הכפר לעצי הזית האחרונים ששרדו מהרס הכפר, ומחלקים לקרוביהם טעימות זית בכדי להיזכר בטעם הנפלא והמיוחד, למרות שחלק מהם לא נולד שם ואף לא טעם טעם זה קודם. כפי שאנו לומדים מהפסיכואנליזה, תנאי עיקרי לפעולת ההזדהות הוא שהאובייקט יהיה אבוד וזוהי פעולה שדומה לרכישת הדבר והכלתו בו כפי שקורה בשלב האוראלי כאשר האדם השיג את האובייקט שרצה בו על ידי אכילתו.
השפעה מכרעת בפרשת הגלות של עקורי איקרית הייתה למילה, אשר שחקה תפקיד מרכזי בחריצת גורלם של התושבים. חשוב להתבוננן בהשפעתה וחשיבותה של המילה על הלך הרוחות של פרשת איקרית דווקא בגלל אי הסכמתו של המוכתאר דאז להיות ערב לתושבי כפרו כשנתבקש לומר זאת ע"י קצין הפלוגה שכבשה את הכפר. סירובו ופחדונתו של המוכתאר גררו מסע ארוך של גלות וסבל. הוא בחר בדרך היסוריים כפי שעשה זאת מורו ומנהיגו "ישו". מראות השמחה והבעות הפנים של מוכתאר הכפר ותושביו בזמן כניסת הצבא לכפר, מעוררות תהיות רבות. סביר להניח שפחדנותו של המנהיג השפיעה על תושבי הכפר שנהגו גם הם בפחדנות ובחרו בחיי סבל במקום חיי חופש. הפסיכואנליזה מגלה לנו כי דווקא הדברים הקטנים, השוליים בעינינו, הם אלה אשר חורצים את גורלנו בדומה למעשי הכשל, שעשויים להיראות לנו שטותיים, אך המשמעות המסתתרת מאחוריהם הינה מכרעת בחיי האדם.
באותה תקופה נכנס הצבא לכפרים אחרים (כפר עילבון, פסוטה ותרשיחא) אך נוכחותם של מנהיגים אחראיים ואמיצים חסכה מתושביהם כאב רב. לאור דברים אלה אני גורס כי בכפר איקרית לא נכחה מנהיגות שיכלה לשמור על התושבים והמקום, ושתיאורית הקורבן שדגלו בה התושבים, איננה "גורל מהאל".
השאיפה והחלום לחזור לכפר ליוו את התושבים, אך ללא יכולת לממש אותם , זאת על אף העובדה שחלקם מימשו חלום זה אך לא עוד כאשר הם בין החיים.
התושבים לא מפסיקים לדבר על אקרית ועל ביאת יום חזרתם למולדת. היה זה מעשה בגידה כאשר חשב מישהוא לקנות דירה או לבנות בית במקום החדש. בסופו של דבר חלק נכבד מהתושבים קנו בתים, אך הבית החדש היווה עבורם פתרון זמני למצוקתם, וללא היה בו כדי להביא לוויתור על המולדת והחזרה, קרי על הבית הראשון/האבוד. דורות שלמים לא וויתרו על חזרתם לאמא-אדמה, הם השתייכו למקום מבלי שייוולדו או יגורו בו והם נאבקו למען חזרתם. כיוון מחשבה זה מוביל אותנו לשאול, איך נמשכו דורות אלו למקום הזה ואיך הם נהגו לראות בסבל האבות כסבלם, האם המקום עובר כמו מיתוס ?
כזכור, הדרישה לחזור למקום היא דרישת חזרה למקום שאין שווי ערך לו, שהיו בו פעם ונעזב. המקומות החלופיים אינם שווי ערך למקום ששואפים לחזור אליו ולשווא ישאף האדם להשיג את אותו סיפוק שהשיג מהאובייקט הראשוני, מגן העדן האבוד. כפי שנמשך הבן לאובייקט הראשוני שלו קרי לאם , כך נמשכו אנשי איקרית למקום איקרית. כדי למצוא פתרון לתסביך האדיפלי, הזדהה הילד עם אביו וחיפש לו אובייקט חלופי. הילד עוזב את אמו בעל כורחו, ותמיד ישנו געגוע לחזור לחיקה, אל הרחם, אל הבית הבטוח, לגן העדן האבוד, אשר סיפק לו את החום המזון השלווה והביטחון. ובסופו של דבר מעבר לאם, החזרה אל המצב הדומם, כלומר יצר המוות שמסתתר מאחורי פעולות החזרה. "כל חי סופו למות מסיבות פנימיות, לחזור אל האנאורגאני, הרי נוכל לומר רק זאת: מטרת כל חיים הוא המוות, ובראייה לאחור: הדומם קודם לחי"(1), וכפי שמוזכר במקרא "כי עפר אתה ואל עפר תשוב"(2), או כפי שתיאר זאת אבי "לקבר מה שיולדת האם".
כששאלתי את הסופר והמשורר "חנא אברהים"* מה הוא אומר על הגלות שלו, הוא השיב לשאלתי במשפט אחד "אני כמו דג הסלמון". תושבתו עוררה בי עניין רב. הבה נתבונן בחזרתו של דג הסלמון למקום היוולדו על מנת שנבין טוב יותר למה התכוון המשורר, ומה מסתתר מאחורי "החזרה".
ידוע כי, דגי הסלמון נולדים במימיהם המתוקים של אגמים או ביובלי נהרות. שבועות ספורים לאחר לידתם הם מתחילים לנוע לעבר המים המלוחים של הים. בהגיעם לים כשהם מאוגדים בלהקות, הם מתחילים במסע שנמשך אלפי קילומטרים. כשקיצם קרב, הם מתחילים בשחייה, כנגד הזרם, למקום בו בקעו לראשונה, ובמסע החזרה אורבים להם אינסוף קשיים וסכנות. אך דגי הסלמון לא מוותרים, ולמרות שבשלב הזה מספרם הולך ומתמעט, הם ממשיכים קדימה בנחישות, הם מזנקים וקופצים כנגד הזרם. אלו מהם ששרדו חוזרים בדיוק למקום בו הוטלו ביציהם ומהן הם בקעו לחיים, ושם הם מטילים כעת את ביציהם שלהם – כי על מנת להתרבות שוב, עליהם לשוב למולדתם, למקום ממנו התחיל הכול.
_________________________
(1) זיגמונד פרויד, מעבר לעקרון העונג – פרק ה עמ-118.
(2) בראשית ג,19.
* משורר וסופר, גר בכפר בענה שבגליל.
כשהדגיגים החדשים בוקעים מהביצים הם כבר שוחים על גוויותיהם של הוריהם."כשדגים מסוימים יוצאים בעונת ההטלה למסע-נדודים מפרך כדי להטיל ביציהם במים מיוחדים, הרחק מאוד משכנותיהם כל ימות השנה, הרי לפי פירושם של ביולוגים רבים, אין הם אלא חוזרים אל מקומות-מושבם הקדומים של בני-מינם, שבמרוצת הזמן הימורם באחרים" *. בדומה לדגי הסלמון כך נהגו אנשי איקרית. קיים מניע לא מודע שמניע אותם לחזור אל ארץ האבות. האנשים מתפלאים מהתנהגותם של דגי הסלמון על אף שהם נוהגים כמותם. הם עוזבים את המולדת, חיים במקומות שונים ובאחרית ימיהם חוזרים למולדת בין אם הם חיים ובין אם הם מתים.
אולי העובדה כי דגי הסלמון חוזרים למקום היוולדם בכדי להתרבות יכולה להקרין אור על עובדת ההתרבות הטבעית הנמוכה יחסית של עקורי איקרית בגלות (מספרם של עקורי איקרית בשנת 1948 היה כ-450 בני אדם וכיום לאחר כ-63 שנים מספר זה עומד על כ-1100 בני אדם). הקשיים שנתקלו בהם התושבים בגלות מנעו מהם להביא הרבה ילדים לעולם, ואולי שהם לא רצו בעוד גולים.
הן הדגים והן האנשים היו אי פעם במקום הזה, הם עזבו אותו מרצונם. זו הייתה בחירתם ולמרות זאת באחרית ימיהם מתעקשים לחזור אליו על אף מסע הסבל המייסר והמכשולים שעומדים בדרך החזרה. בסוף המסע נקברים האנשים אי שם במולדת.
זו היא משאלתם האחרונה של תושבי אקרית לפני מותם "להיקבר באיקרית". משאלה לא מודעת זו היא קודמת ימים ואת עקבותיה אפשר למצוא החל מהמקרא. כששרה נפטרה ביקש בעלה אברהם לקנות חלקת קבר, ורכש את "מערת המכפלה" מעפרון החתי(1) ובאותה מערה נקבר יעקוב בעצמו(2), וכך גם בנו יצחק(3). אחרי שירדו בני ישראל מצרימה בעקבות הרעב שפקד את ארץ כנען ולמרות שהם ישבו במקום טוב, בערוב ימיו ציווה יעקוב את בנו יוסף "ויצו אותם ויאמר אני נאסף אל עמי קברו אותי אל אבותיי אל המערה אשר בשדה עפרון החתי : במערה אשר בשדה המכפלה"(4). יתר על כן, גם בני ישראל, לפני יציאתם ממצרים, לא שכחו לקחת את עצמותיו של יוסף בדיוק כפי שציווה אותם "פקוד יפקוד אלוהים אתכם והעלתם את-עצמותיי מזה"(5).
______________________
* פרויד,מעבר לעקרון העונג-פרק 5,עמ-161-117
(1)בראשית כג,10-9
(2)בראשית כה, 10-9
(3)בראשית לה, 29
(4)בראשית מט, 32-29
(5)בראשית נ, 25
וכך עשו בני ישראל: "ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע את בני ישראל לאמור פקוד יפקוד אלוהים אתכם והעליתם את עצמותי איתכם"(1).
האנליטיקאי הלבנוני, "עדנאן חב אללא" מתייחס לנושא חשוב זה בספרו האחרון "הטראומה הנפשית". הוא מצטט את "וורנאן" שהתייחס לצורות האבל השונות "ג.ב.וורנאן מנתח את ההכנות לאבל של שלוש תרבויות קדמוניות, הכנות אלה נעשו לפי המנהגים הדתיים והפילוסופים. חוץ מיוון הוא מזכיר שני מודלים שונים מאוד, תרבות מיזובותאמיא ותרבות הודו הברהמאנית. הראשונה נוהגת את הקבורה האבלית והשנייה משתמשת בשריפת המת. במזיובותאמיא, החוק כופה את הכבוד שיש לתת לקברים, וכל פגיעה בהם נחשבת כפגיעה במשהו קדוש אשר פוגע באנשים החיים. וכאשר מלחמה כלשהיא מגרשת תושבי המקום מתוך בתיהם, נהגו המיזובותאמיונים –לאחר הרס הקברים שלהם-לפזר את הגופות כדי למחוק כל זכר למתיהם מעל לאדמה. הם נהגו כך משום שהם היו משוכנעים כי האדם נקשר לאדמתו בגלל גופות סביו הטמונות באדמה"(2).
בין השנים 1948 ועד 1971 נמנעו אנשי איקרית מלקבור את מתיהם בבית העלמין באיקרית. מקרה מיוחד התרחש בשנת 1953, היה זה מותו של "דיאב סבית" שציווה לקרוביו לקבור אותו באיקרית. היה זה בחורף, כאשר נטמנה גופתו באדמת איקרית. כשנסתיימה הקבורה הופיעו לפתע אנשי הצבא, והורו למשתתפים בהלוויה להוציא את המת מהקבר הטרי, בטענה כי "זה מנוגד לחוק". לאנשי איקרית לא נותרה ברירה, והם נאלצו להוציאו את הגופה, ולהעבירה לבית הקברות השוכן בכפר פסוטה, הסמוך לכפר איקרית. מתוך ההסברים שניתנו לעיל לא יפתיעכם אם נניח, מחד גיסא, כי אנשי הממשל הבינו את חשיבות הקבורה באיקרית עבור התושבים, ואת השלכותיה, ולכן הם חששו ומנעו זאת בכל הדרכים, על מנת שלא לאפשר את חזרת הבנים שעצמות אבותיהם וסביהם טמונים באדמת איקרית. מאידך גיסא, מצוות ההורים לבנים "לקבור אותם באיקרית" היא מעין דרישה מהבנים שלא לוותר על המקום. לאחר מאבק עיקש, ודרישות חוזרות ונשנות מצד אנשי אקרית כלפי הממשל, הותר רשמית בשנת 1971 לאנשי הכפר לקבור את מתיהם בבית העלמין בכפר איקרית. כך הבטיחו תושבי איקרית את חזרתם ואת חזרת צאצאיהם בעתיד.
________________
(1)שמות יג 1
(2)עדנאן חוב אללה, הטראומה הנפשית עמ-214.
דיון זה מחזיר אותנו לסוגיית מכירת אדמתם של חלק מהתושבים, שהיום אנו רואים אותם משתתפים בכל המאבקים למען החזרה, ואף מלמדים, מחנכים ומגדלים את ילדיהם על אהבת איקרית. ודאי שהתנהגויות אלו גורמות לתערומות בקרב תושבי הכפר, שרואים באנשים אלו בוגדים וחסרי בושה.
ישאל השואל למה לא מוותרים תושבים אלו על הקבר למרות שהם מכרו אותו? למה חוזרים הבנים ומצטרפים למאבק החזרה? ולמה מתעקשים לקבור את הוריהם באדמת איקרית? ודאי שלא תופתעו אם נניח כי, רגשי האשם הם אלו אשר מניעים תושבים אלו לנהוג כך. בנוסף, אני גורס כי, מכירת האדמה לא כוללת את הקבר, כי עליו יש מעין טאבו.
חשוב להדגיש כי, תושבי הכפר לא התנגדו להוצאתם מבתיהם. להפך הם ברכו את החיילים ומפקדי הצבא, כאמור לעיל. הם בפשטות לא עשו מאומה על מנת לסרב למה שהמוכתר דאז הסכים לו. תושבי הכפר עזבו את בתיהם וכפרם על מנת לא לחזור. הם הפכו את חזרתם לבלתי אפשרית, והחזיקו בתיאוריית הקורבן על מנת להתענג על הסבל. הם לא רצו להביא את פרשתם לידי סיום, ואף הכשילו את חזרתם. בעיני, האחריות נופלת על כתפי התושבים שממשיכים לסבול מבחירה בשל וויתורם על המקום הבטוח. אם תעיינו בספרים שנכתבו על שתי הפרשויות (אקרית ובירעם) תמצאו שם כי, כל אחד מכותבי ספרים אלו זוקף לזכותו את המאבק. הכותבים מנסים להראות שאל מול הרשע הכל נעשה למען החזרה, וכי אין מנוס, זהו גורל מהאל. בעיני, טענות אלו מנסות להסיר את האחריות מעל כתפי הדור שלא הסכים להביא את הפרשה לידי סיום ובחר במקום זאת בגלות. אין לי ספק בכך כי, תליית הגורל באל היא הדרך הנוחה ביותר ושבבוא העת לא יעמידו אותם הילדים לדין על מעשיהם. מה שמעניין בנדון הוא דווקא הדור החדש שגדל רחוק מאקרית. דור זה נוהג כפי שהוריו נהגו, הוא הולך על עקבות ההורים מאשים את הממשלה, הרוע, הכובש והאל. בנוסף דור זה "שנאבק למען החזרה", חוזר על אותם צעדים שעשו אבותיו, מנהל את אותו שיח, ונושא את סבל אבותיו.
לבסוף, העקורים הצהירו כי, המקרה של אקרית הינו ייחודי ושונה משאר המקרים, ולכן מגיע להם יחס שונה מהממשלה. לטענתם, יש בידיהם מכתב התחייבות מממשלת ישראל, בו כתוב כי הממשלה מחוייבת להחזירם לאדמותיהם, ובנוסף ניתנה החלטה ע"י בג"ץ שמורה על החזרתם ולכן הפרשה של אקרית הינה ייחודית ושונה משאר הפרשויות. זהו המסמן החדש שנוצר בפרשת אקרית "הייחודיות". בעיני הייחודיות שמדברים עליה התושבים אנינה אחרת מאשר ייחודיותו של המנהיג שהנהיג את המאבק במשך שנות הגלות, משום שהוא היה באמת מיוחד.
- התחבר בכדי להגיב