הודעת שגיאה

  • Warning: Invalid argument supplied for foreach() ב-mailchimp_lists_auth_newsletter_form() (שורה 492 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/sites/all/modules/mailchimp/modules/mailchimp_lists/mailchimp_lists.module).
  • Warning: Invalid argument supplied for foreach() ב-mailchimp_lists_auth_newsletter_form() (שורה 492 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/sites/all/modules/mailchimp/modules/mailchimp_lists/mailchimp_lists.module).

איקרית - עקירה ועקרות

מאת: 
רביטל בקשי - פרויס

איקרית:  עקירה ועקרות

 

אפשר להניח כי הציווי האבהי על השיבה לבתים ולשדות,  מהם נעקרו במרמה ובמעשה גזל אנשי איקרית, הוא צורה של כינון של יחס בין האדם למקום. באיקרית המקום מקבל פרוש של אדמה. והיחס אליה מוכתב במונחים של עקירה ושיבה.  אפשר שנאמר שתחת היחס של השיבה אל האדמה נפרשת גם השאלה על היחס אל הלא מודע. המקום, הסצנה האחרת, הם מהשמות שנוקבת הפסיכואנליזה ללא מודע. את איקרית ניתן לקרוא במונחים של יחס בין עקירה וחזרה, אובדן ורהפטיציה, או כפי שניסח זאת מוניב, איקרית כשם של אובייקט אבוד, מונחת כבסיס לתנועה של החזרה. תנועת החזרה תמיד מונחת ביחס אל המקור, וליתר דיוק,  אובדן המקור. בלב השיבה שוכן האובדן. החזרה מתכתבת עם החתך שקובעת העקירה, עם האובדן, עם החור,  והציווי האבהי הוא על השיבה.

אדמה ומקום

לא לפני שרגלינו עמדו על אדמות  איקרית, שהתאפשר לנו ללמוד על מהלך חתרני שפועל ביחד וכנגד השיבה לאדמה. עשייה עם השם והציווי של האב. הביקור שנערך באיקרית, כך אני מתרשמת, הוא חלק ממפעל שעניינו בהצבתה של איקרית, לא רק במונחים של אדמות ועוול, כי אם כשאלה של מקום.

איקרית, כאירוע,  חושפת  את ממשותו של מה שהוא מקום. ממשות של כפילות שכרוכה בהיווסדו של מקום על חורבותיו. כך שקיומו של מקום כלשהו מותנה באפשרות של העדרתו, מקום שבראש הראשונה הוא חור. איקרית היא אובדן, פצע, חור כתולדה של קרע ובגידה.  

הפליטות, הגלות, העקירה, ההגירה הן תופעות יסודיות ורווחות בהיסטוריה האנושית. תזוזות מאסיביות של קהילות ועמים מלווים את ההיסטוריה המודרנית. במה מתייחדת איקרית? איך ניתן לייחד אותה?

האפשרות לייחד את איקרית טמונה באופן שיבחר היחיד למקם את העקירה. למקם את עיקרית, אם תרצו.

חזרה לאדמות היא רק אחת מהצורות האפשריות של היחס בין העקור אל אדמתו. בביקור לימד מוניב על אפשרויות נוספות. הוא הזכיר את השאלה שהונחה לפניו מחבריו לעבודה, אנשי הפועל ת"א, "אבל לנו, היהודים, אין יחס כזה לאדמות אצלנו לאדמה יש ערך, משמעות אחרת". כתשובה, הביא את הדימוי של איקרית כאהובה שעזבה, כגעגוע עמוק ומלנכולי של האיש אל אהבתו שאבדה.  איש שערג לאישה שהלכה לבלי שוב, ומנגן  עבורה ערב ערב. מעשה של רישום העקירה בשדה של האהבה. נדמה לי שאפשר לקרוא את המהלך הזה כהימור על האפשרות להתגורר, לכונן בית.

אישה-אדמה

קשה לחדש דבר מה בנוגע לקשר בין אישה למקום. ידוע כי שאלת המקום אקוויוולנטית לשאלה על האהבה כמו גם  לשאלה  על הנשיות.  במקרה הייחודי הזה של איקרית, אל מול האדמה, ובשקילות אליה, מונחת אהבת אישה.  הגבר, האישה והאדמה יוצרים שילוש מורכב. נדמה כי היחס של הגבר אל אדמתו קובע דבר מה ביחס שלו אל האישה. במקרה של איקרית- יחס של עקירה בין האיש  מאדמותיו עלול לייצר אהבה עקרה, בלתי אפשרית, שאינה מניבה תוצר, אינה מייצרת ילד כי אם מלחמה וכאב. נתיב של שנאה.

הספרות מציעה לנו, שוב ושוב לבחון את היחסים בין השלשה הזו, גבר-אישה-אדמה(מקום). למשל ב'קופסה שחורה', רומן המכתבים של עמוס עוז, נפרשת סיפורה של ארץ ישראל דרך הבניה של היחסים בין שני גברים בחיי אישה. אילנה אלק ומישל. היחסים שמתקיימים בין שלושתם, ביחס לאהבה, לשנאה ולילדים, משמשים כמטאפורה, כסוג של פנטזמה לאומית, לחברה ולארץ ישראל, אילנה וילדיה שקולים לארץ ולאדמה.

במחוזות אחרים, בספרד של מלחמת האזרחים יוצר פדריקו גרסיה לורקה, את המחזה 'ירמה', אפשר לאמור כצורה מיוחדת ושונה מזו של קופסא שחורה, אך בהחלט מורכבת מאותם החומרים של גבר אישה ילד ואדמה.  לורקא קרא למחזה: ירמה, "שיר טרגי בשלוש מערכות ושש תמונות". המחזה הוא צורה חדשה של טרגדיה מודרנית במבנהו ובתכניו. זו טרגדיה על אהבה ואמהות. ירמה היא דמות אישה שהחיים גוזלים ממנה את הדבר היקר לה מכל.  היא קרועה בין אהבה אסורה לבין כללי ההתנהגות המקובלים. מחפשת את מקומה כאישה עקרה בחברה הכפרית-דתית-ספרדית של שנות ה30 של המאה הקודמת.

המשאלה הבלעדית של ירמה הנשואה לחואן היא להרות וללדת. התשוקה לילד, העקרות והזעם שמתעצם לאורך המחזה, מתנקז אל מעשה של התקף שנאה המוביל אותה, בסופו של דבר, לחנוק את בעלה ולשים קץ לאפשרות שדמה יבשר על חיים חדשים. המחזה חושף את מרקם היחסים השברירי בין שני גברים, אישה, ועקרות. העקרות הפיזית מקבלת ממד סמלי ודמיוני.

המטאפורה המרכזית ב'ירמה' היא אישה-אדמה. דימוי האישה לאמא אדמה הוא עתיק יומין ושגור בתרבויות רבות שבבסיסו רעיון הפריון. כאשתו, אדמתו של חואן, בן זוגה של ירמה, יבשה, אין היא מניבה פרי עבורו. הוא משקיע מרץ וכוחות, אך היא נותרת מיובשת. המטאפורה המרכזית היא העקרות. זו אדמה צחיחה. ירמה, שאין ביכולתה להביא ילדים לעולם, היא אישה מיובשת, כמדרש שמה "יבשה". צימאונה של ירמה למים חיים עובר כחוט השני במחזה. ויקטור, מאיר הפנים והחי , דמותו נושאת את המים, הבריאות, החיים והאהבה כסמל. בעוד חואן, מהוסס וכפוף, מרוחק, שקט ולא תובעני, ולמעשה בעיני ירמה כולו קור וניכור, עליהם הוא חייב לשלם בחייו. אדמתו של ויקטור פורייה. ירמה מאוהבת בויקטור עוד מנעוריה. עם חואן התחתנה בשידוך וכאשת כבוד שומרת לו אמונים. למרות ההבדלים בין שני הגברים שלצידה של ירמה, הם שניהם עקרים: חואן בעלה שזרעו חלש, מוצא מפלט בעבודתו בשדה העקר שלו, ודוחה את רעיון האבהות, וויקטור, שמרחיק עצמו ממגע עם ירמה, תמורת תשלום הוגן שמציע לו חואן.

בתמונת הסיום, הרגע בו חונקת ירמה את בעלה, כלפיו הוא נותר כנוע, כך שנדמה שהוא לא מגלה התנגדות למעשה, מדומה לרגע של לידה ומרומז על האקט המיני, זעקה מלווה את הרגע הזה מעידה על איבוד שפיותה של ירמה. "מיובשת, "בעצמי הרגתי את הבן שלי", רצח הסיכוי היחיד שלה לילד.

מה ניתן ללמוד משני חיבורים אלו בהעמדתם יחד עם העדות על אקרית? בעוד הצמידות בין אישה לאדמה מזדקרת לפנינו, אפשר שנסיק שמהלך של עקירה מטלטל את ההסדרה המקובלת של הפריון. יחסו של הגבר, האב, לאדמתו, קובע דבר מה ביחס שמקיימים עם האישה. ירמה היא עדות לאופן שבו גבר יכול להטריף אישה כשהוא מונע ממנה את מושא תשוקתה. אין האונות שלו, העדר תשוקתו, מובילה את ירמה לטרוף של שנאה, והיא רוצחת אותו יחד עם הסיכוי היחידי לממש את מושא תשוקתה ללדת ילד. אדמה חרבה, אדמה צחיחה, צורה של ארץ אוכלת יושביה שאינה פוריה.

הניסיון לכתוב מחדש את העקירה מאיקרית, היא דרך לחלץ אותה מעקרותה. הציווי של האב על השיבה לאדמה שנישא על גבי השנאה, מתחלף עם תו הזדהות בין בן לאב במעשה הכתיבה. כלומר בחירה בפריון.