המעשה והאקט – על מושג ה"עדות" במשפט העברי

מאת: 
אפרת קפלן

המעשה והאקט – על מושג ה"עדות" במשפט העברי

 

הדברים שאביא נשענים על עבודה, שהיא במימד של קריאה, ואשר מתוכה הבאתי את הקריאה שלי בעניינים שונים מן השדה של החוק והמשפט, במסגרת שני צירים שונים בסמינר "מקום" בשנה זו;

במסגרת הציר העיוני של הסמינר, שנועד להפגיש את העמדה הפסיכואנליטית עם פרקטיקות שונות בחברה, שנשא את השם "המבנה – הלוגיקה – האירוע – האקט", וכלל גם שולחן קריאה  בסמינר החמש עשרה, על האקט הפסיכואנליטי, הצגתי עבודה שנשאה את הכותרת "הערות ומחשבות על האחריות לאקט", ועסקה בהיבטים שונים של מה שהיא האחריות הפלילית.

במסגרת הציר היישומי של הסמינר, שנשא את השם "הקליניקה של המושג", כמקום בין הפסיכואנליזה והפילוסופיה, במסגרתו נעשה ניסיון לדבר אודות מושג הנפש, הבאתי דברים הנוגעים לקשר שתואר כדיאלקטיקה בין מושג הנפש ובין החוק וההליך המשפטי.

אני מדגישה את המימד של הקריאה, הן משום ההודעה בדבר נושא הכנס של ה NLS בשנה הבאה – "לקרוא סמפטום", והתרגום שהפיצה הרשת של הטקסט של מילר,  והן משום שסמינר מקום עסק השנה במידה רבה בסוגיה של האקט הפסיכואנליטי, נושא שלאקאן עצמו הכריז עליו בסמינר השבעה עשר כפרוייקט ש- נכשל. בסמינר מקום נעשה ניסיון לאמר דבר מה על האקט, שלא באמצעות מה שנובע ממנו, קרי, תוצאתו, וכן שלא באמצעות הסיבה שלו.

כהערה מבואית אפשר לאמר שהפרקטיקה האנליטית היא פרקטיקה של קריאה. הפעולה של הקריאה היא שעומדת ביסודו של האקט של האנליטיקאי, כמה שמתנגד וחותר כנגד הנאמר "ככתבו וכלשונו". בקשר עם הפרקטיקה המשפטית, המבוססת על שיטת "התקדים", לרבות הציטוט ככתבו וכלשונו, ייתכן ובמונח "עריכת הדין", בפעולה של העריכה, טמון משהו שיאפשר להניח כי בתוך הפרקטיקה של עריכת הדין כפרקסיס, עשויה גם להימצא הקריאה. הקריאה הינה מן הסדר של האקט, במובן זה שיש בה מן ההמצאה, או מן החידוש, זאת להבדיל מן הסדר של המעשה, אשר ככלל הינו מן הסדר של החזרה, הרפטיציה, האוטומטון, באופן שמפתיע כל פעם מחדש, כאילו התרחש לראשונה, ובהמשגה לאקאניאנית, במימד של הלא מודע, כמה שאינו סופר, אלא עד אחד.

 

הנה אם כן הקריאה שלי בדברים (בקשר עם המעשה, ועם האקט);

ראשית, מדוע לעסוק בפסיכואנליזה והחוק? ובאיזה אופן, אם בכלל, יכולה הפסיכואנליזה להתעניין במשפט כפרקטיקה?

הפסיכואנליזה עשויה להתעניין במשפט כאחת מן הפרקטיקות האנושיות, כזירה שבה בני האדם פועלים, ואשר קריאה אנליטית בה, מציגה הקשר אנושי אשר מאפשר לחשוף את מה שמצוי בבסיס פעולתו של האדם, בדיבורו ובמחשבתו, את מה שהוא ההכרח של הפעולה, על מנת  להניח מחדש את ההנחה הפסיכואנליטית, שהינה מן הסדר של הוודאות (אם כי לא הוודאות המתמטית), כי הנפש, המגולמת במושג ה"לא מודע", היא סיבת הדברים.

נפש זו, הרשומה בגוף, המגולמת במושג הפרודיאני של "הלא מודע",  וכן במושג הלאקאניאני "הממשי", קובעת כל דיבור ומעשה בחיי האדם. בעוד מעשה האל, שהוא מעשה הבריאה, התרחש במודוס בו אין הבדל בין המעשה והאמירה, ואשר בו אמירת הדבר היא הדבר עצמו, התגלית הפרודיאנית מצביעה על כך שמה שהוא האנושי, להבדיל מן האלוהי, הוא כי אצל בן האנוש המעשה והדיבור אינם אחד. ישנו המנטאלי, וישנו הגוף, והללו נמצאים באי הלימה. פיצול זה הוא מה שמייצר את ההוויה של בן האנוש, כהוויה מפוצלת, משוסעת, להבדיל מזו האחדותית, ההרמונית, שניתן לחשוב כי היא פועלת על פי מה שמקובל או מה שרצוי, ומתוך רציונאליות, עקביות ואהבה לזולת.

יתירה מכך, אופן מסוים להתייחס למושא החקירה של הפסיכואנליזה, הוא לאמר, כי מושא החקירה של הפסיכואנליזה הוא אופנים שונים לעשות בקשר עם אבדן הסיפוק ועם אי הנחת האינהרנטית של הסובייקט בתרבות. ניסוח מושא החקירה באופן כזה מעדיף את הפרגמטיזם על פני הסטרוקטורה. הסימפטומים, בין אם כמחשבות כפייתיות, או מעשים מסוגים שונים, הם צורות לנסח משהו היכן שקיים מקום ריק, להניח משהו במקום היחס המיני שאיננו. מקום ריק זה הינו תולדה של ההיתקלות, הטראומטית יש לאמר, של הסובייקט עם השפה והתרבות. אפשר לאמר, עם חוקי התרבות. חקיקה אשר כתנאי להיווצרות התרבות תוחמת, ומחלקת את ההתענגות.

ראו, לשם הדוגמא, את היתקלותו של איש הכפר בשער החוק ובשומר הניצב בו, בסיפור של קפקא "בשער החוק". התקלות זו בחוק ולפיו אין כניסה בשער החוק, ללא כל טעם, ללא כל נימוק, היא הפרדיגמה היסודית של החוק באשר הוא. החוק, האיסור, ובפרט זה הקפקאי, הוא הסמלי בהתגלמותו. כוחו של הציווי שלא להיכנס בשער, כחוק, לא תלוי ביכולת לדמות את תוכנו או להעריך את משמעותו ואת השלכותיו. החוק הוא חסר הסבר. איסור ללא סיבה. גם הסיבה הכלולה בו (השער הזה נועד רק לך ואינך יכול להכנס בו) היא ללא סיבה. ניתן לאמר: האיסור לשמו.

התקלות זו בחוק, ובאיסור שמטילה התרבות על סוגים שונים של התענגויות, משולה להיתקלות במסמן 1S מבלי שיופיע S2 לאחריו על מנת להעניק לו משמעות, ערך. התקלות זו היא טראומטית. ייתכן ובשמה של טראומה זו עוסקים פרשני החוק והמשפט בשיח הזכויות, ענף משפטי שלם שנועד לנסח טעמים לחוק, ולהעמיד שורה של ערכים אוניברסליים ויסודיים בבסיס החקיקה, על מנת לא להיתקל במועקה שיחולל המקום הריק, אותה מועקה שנובעת מן החסר במסמן.

הסצנה המתרחשת אל מול שער החוק, סצנה של כמעט חיים שלמים, שמסתיימת סמוך למותו של איש הכפר, היא התרחשות נפשית. הסובייקט של איש הכפר מתהווה בסיפור, עם ניסוחו של החוק האוסר על כניסתו בשער החוק; הוא תולדה של חוק זה. איש הכפר משוסע על ידי החוק, בשתי הדמויות המופיעות בסיפור, האני העליון האוסר עליו את הכניסה בשער, ומצידו השני, הוא עצמו, זה שמדבר, שמביע תשוקה להיכנס בשער. ואילו חייו עוברים במעשיו הרפטטיביים, כשהוא חוזר על עצמו שוב ושוב, פונה ומבקש להיכנס, נענה בשלילה, מופתע כל פעם מחדש, מציץ, הוא כמעט ומתפתה, משחד, ממתין, ומנסה פעם נוספת, וחוזר חלילה. האם אפשר לאמר כי זהו תיאור הדיאלקטיקה של התענגותו של איש הכפר עם החוק, המיוצג על ידי האני העליון, שומר הסף?

מושאי החקירה של הפסיכואנליזה קשורים עם החוק, וגם עם הטרנסגרסיה; הפסיכואנליזה מצביעה על הקשר בין  החוק והטרנסגרסיה; כי הטרנסגרסיה מובנת במציאות הנפשית של סובייקט; היו שהניחו זאת בצורה אחרת, ואמרו כי החוק מייצר את החטא.

יסודה של המציאות הנפשית היא זו של העבירה בשתי הצורות המוכרות שלה, גילוי עריות ורצח האב, אשר מייצרות את כל הפתוגנזה של התסביך האדיפלי.

אליבא דפרויד,  המקור של החוק האוניברסאלי בפשע הקדמון כפי שתואר בבטוטאם וטאבו. לקאן אומר לנו כי עד כמה שהמתודה הפרודיאנית, בספר זה, יכולה להיות נתונה לביקורת, מה שהיה הכרחי היה ההכרה שלו בכך שהאדם התחיל בחוק ועבירה. ואפשר להוסיף לכך, שהציוויליזציה נוסדה על בסיס תחושת האשם הכללית.

אם הצלחתי לשכנע אתכם כי לפסיכואנליזה עניין יסודי בקריאה של החוק, ושל המשפט, כפרקטיקה של החוק, אנסה להביא קריאה מחודשת בעניין אחד, בפריזמה של המעשה האנושי והאקט.

העדות כמעשה;

העדות, כמעשה, מגולמת במשנה, במסכת סנהדרין, ובדיון התלמודי שהיא עוררה.

העדות – כמעשה, מפני שכפי שאדגים, היא מערבת משהו מן האנושי של העד, משהו מנפשו. מדוע מנפשו?

כי נושא העדות מובא במסגרת הדיון במה שקרוי "דיני נפשות", מטאפורה שאתם יודעים כי היא גם מעניינם של המשפטנים וגם מעניינם של הפסיכואנליטיקאים. מכל מקום, דיני נפשות, ולא דיני נפש, משום שלא רק נפשו של הנאשם נמצאת על הפרק כי אם גם נפשותיהם של העדים. באיזו צורה? בצורה של העדות במודוס של מעשה.

במשפט העברי נתייחד המושג "דיני נפשות" לדינים שעניינם בעבירות חמורות, שעונשם מוות; התלמוד עוסק בהרחבה ב"ארבע מיתות בית דין", מיתות ב ת', שהן לא ללא קשר למיטות ב ט', מקום התענגותם של בני האדם, שהוחלו על לא פחות מעשרים ושמונה עבירות, (על פי הרמב"ם – שלושים ושש), וכוללות מגוון סוגים של גילויי עריות, ויחסי מין אסורים, אישה סוטה, משכב שכר, רצח, גניבת אדם, ובן סורר ומורה.

בסוף הסוגיה התלמודית, מובאת דעתם של כמה מגדולי התנאים שגזרת דין מוות היא נדירה ביותר, ואולי אף אינה רצויה. דעות אלו הן תחילתה של  מגמה במשפט העברי להמעיט את השימוש בעונש המוות, עד כדי ביטולו, כמעט באופן מוחלט.

אחד מן האופנים שאפשרו לצמצם את השימוש בעונש המוות הוא השימוש שנעשה במה שהיא "עדות", והפיכתה ל"מעשה עדות", קרי, לדיבור שמערב בו משהו מן ההוויה האנושית של העד, ואשר מנכיח את הפיצול, את השיסוע, בין הדיבור והגוף. מדובר בפרקטיקה של עדות, אשר מציבה על דוכן העדים את הן דיבורו של העד, והן את גופו, בצורה אשר נבדלת מעדות "סתם", בנושאים אחרים, שמבקשת להציב על דוכן העדים, לכאורה, את דיבורו של העד במנותק מהוויתו, קרי, את העד האחדותי וההרמוני.

ראו כיצד הניחו חז"ל את אי אחדותו של האדם ואת הפיצול בין הדיבור והמעשה במסגרת עדות בדיני נפשות:

המשנה מפרטת, כי שעה שבית הדין דן בדיני נפשות, היו מאיימים על עדי הנפשות. כיצד היו מאיימים עליהם? היו מכניסים את העדים לבית הדין ומאיימים עליהם, שמא ניתנה עדותם על סמך אומד, או שמועה, או על פי עד נאמן, והיו מאיימים כי בסופו של דבר ייבדקו בעדותם בדרישה ובחקירה שלא כבדיני ממונות, ומסבירים לעד כי על פי עדותו דמו ודם זרעו של הנאשם תלויים בו עד סוף העולם וכיו"ב. האיומים הללו מזכירים את בסיסו של החשש שהביע פרויד בקשר לקביעת ממצאי מהיימנות על סמך הפוליגרפים שהומצאו באותה עת. פרויד טען כי קיים חשש כי העד הנוורוטי עשוי תמיד להימצא כמי שאינו דובר אמת.

הנה משהו מתוך דברים שיש לאמר במסגרת האיומים על העד:

יש לאמר לעד כי: "שאדם טובע מאה מטבעות בחותם אחד וכלן דומין זה לזה מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טובע את כל האדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהם דומה לחברו".

ועוד כיו"ב.

מהי מטרת האיומים על העדים, המלווה, להבדיל מדינים אחרים, בבירור, וחקירה מוגברים, ובעיקר בדיבורים כהנה וכהנה על ייחודיותו של אדם, ומשמעות חייו? המטרה היא שנפשו של העד תתגלה ותנכיח עצמה בעדות. באיזה אופן? בשתיקה, בהיסוס, בחוסר החלטיות, התלבטות, מילה של ספק, פליטת פה, מעשה כשל, די אפילו במבט – הגחה סובייקטיבית שכזאת, כצמצם המצלמה שנפתח ומייד נסגר,  יהא בה די כדי לשמוט את הקרקע תחת מהימנות וודאות עדותו. המטרה הינה לא לאפשר שהעדות תוחזק בנפרד מההוויה המדברת, אלא שיתגלה השיסוע, הפיצול, בין דיבורו וגופו של העד.

אתם מכירים את האמירה המכוונת לעד, גם בימינו, ולפיה עליו לאמר את האמת, ורק את האמת, ושום דבר מלבד האמת. מהו ציווי זה אם לא הציווי להעמיד את דיבורו של העד, במנותק מהוויתו,  לעשות מקום על דוכן העדים לאמת בלבד, לדיבור כשלעצמו, אולי לאלוהים, הטכנאי העליון. מה שאומר לנו לקאן ביחס לעד, הוא כי העד יוכל לאמר לנו דבר מה על מה שהוא יודע, בעוד מה שמצפים אנו לשמוע ממנו הוא את האמת על התענגותו, שההתענגות תתוודה.

פרוצדורת העדות הייחודית לדיני נפשות, הכוללת את האיום על העד, והשיח אודות מהות האדם, יוצאת מתוך נקודת המוצא כי האמת הינה פונקציה של טמפורליות, וגם של פרספקטיבה. חז"ל, כך נראה, עשו שימוש במשהו שידעו על אנושיותו של אדם; ההבהרה, הבדיקה, החקירה, האיומים, והדיבורים על מקומו של אדם בעולם – כל אלו יכולים להעיד כי ככל שעסקינן בדיני נפשות, ובנפשו של הנאשם, העומדת על הפרק, יש להביא גם את נפשם של העדים לדיון, באמצעות הנכחה של מה שהוא האנושי של העד, מה שחומק מן האובייקטיביות והסיבתיות המדעית. אימרו מעתה - "מעשה עדות", להבדיל מן העדות לשמה.