הודעת שגיאה

  • Warning: Invalid argument supplied for foreach() ב-mailchimp_lists_auth_newsletter_form() (שורה 492 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/sites/all/modules/mailchimp/modules/mailchimp_lists/mailchimp_lists.module).
  • Warning: Invalid argument supplied for foreach() ב-mailchimp_lists_auth_newsletter_form() (שורה 492 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/sites/all/modules/mailchimp/modules/mailchimp_lists/mailchimp_lists.module).

על פרדיגמות של התענגות

מאת: 
איציק לוי, אביגיל צ'מרינסקי

על פרדיגמות של התענגות

איציק לוי, אביגיל צ'מרינסקי

הקדמה

בשנת 2000 התפרסמה עבודה של ז'אק אלן מילר שנקראה "שש פרדיגמות של ההתענגות"*. כפי שמילר כותב על הפרדיגמות בתחילת העבודה: "הן נועדו, על ידי הנחתן במהירות אחת על גבי השנייה, לנסות ולהרכיב מחדש את התנועה שמפיחה רוח חיים במה שאנו מכנים ההוראה של לאקאן בהקשר לדוקטרינה של ההתענגות".
במהלך שנת הלימודים האחרונה ב"רשת הלאקאניאנית" בחרו קלאודיה אידן וגבריאל דהאן להניח עבודה זו כסמינר שנתי. לאורך השנה הוצגה כל אחת מהפרדיגמות על ידי מספר משתתפים והתאפשרה עבודה של ניתוח ודיון.
בטקסט זה סוקר מילר כארבעים שנות הוראה של לאקאן, כאשר הציר המרכזי של העבודה הוא שאלת הקשר בין המסמן להתענגות. אנו, אביגיל צ'מרינסקי ואנוכי, ניסינו לזקק חלק מעיקרי העבודה לשם הצגתם במפגש הסיום שהתקיים בחודש יוני 2011 והרי הם לפניכם.
 

דברי הפתיחה נכתבו והוצגו על ידי אביגיל, צ'מרינסקי עריכה ודברי סיכום על ידי איציק לוי 

דברי פתיחה

שש פרדיגמות ועלי לומר שיש אחת לפניהן קבועה - האגו (מילר מציג אותה בקורס של אותה השנה). לאקאן מחלץ אותנו מהכלא של האגו,  הסובייקט, ההוויה המדברת .
כשהתחלתי לחשוב על הכתיבה להיום וקראתי שוב את  כל החומר קפצה לעיני תמונה, איש, היא כפתה את עצמה  ולא הניחה לי. וידעתי שעברו 30 שנה, שנות ה-80. אמרתי מה פתאום ?
אז, בעיתון "העיר", בינות לפרובוקציות וכתבות חושפניות,  היה מתפרסם באופן קבוע טור על ביקורת במחול. אני הייתי מחכה לתור הזה תמיד בהתלהבות, בצפייה,באושר. בתנועות כמו של מכחול, היה חזי לסקלי מתאר יצירות מחול שלמות, בעברית שקופה, רהוטה, פיוטית ,שירית ( הוא עצמו היה משורר חשוב ). והכל במילים. מחול במיטבו !
אם לדבר על  ההשפעה של המסמן על ההתענגות הייתה ...אלוהית..אני לא פספסתי טור  . לימים, חסי לסקלי מת בתוך טרגדיה. הוא היה בין הישראלים הראשונים בתקשורת שהצהיר על ההומוסקסואליות שלו, סרב להיבדק, הכחיש את מחלתו ומת מאיידס בגיל 42. זה היה ב 1994.   מאז אצלי המחול הוא בליל של תנועות על הבמה.
לאקאן רוקד, עובר בין מושג למושג, מתפתל. ומילר מפרש, עוקב אחרי התנועות, כל פסיעה, כל מעידה, פה סתירה, פה סיבוב.  מציע לנו שש פרדיגמות, תבניות, השקפה רווחת של לאקאן . מניח במהירות אחת ליד השנייה, אחת על השנייה ומנסה להרכיב מחדש את התנועה שמפיחה רוח חיים בהוראה של לאקאן בהקשר להתענגות
עבורי,  הוא חוקר מסור של מחול,כמו שאז עקבתי אחרי חזי, עקבנו אחרי מילר שעוקב ומנסה להתחקות אחרי לאקאן במה שמכונה  SHIFTING PARADIGMAS  . חשבתי על מחול כי כל הזמן עולה השאלה על הגוף , על החומר החי, על האורגניזם הליבידינאלי עם השאלה: איפה לשים אותו ?
הייתי צריכה נייר לראות איך זה זז, להבין , לצייר את הפיתולים, את הכניסה של שחקן אחד לתוך התחום של השני ואיך הם מסתדרים  בכל פרדיגמה. שני השחקנים הראשיים: התענגות ומסמן. מה קודם למה? מה חשוב יותר? פעם לחוד, פעם ביחד, פעם הדוק, פעם זה ערכו גדול יותר מהשני.  וככל שאלה זזים, ההסתכלות על הסמפטום משתנה. ועוד דבר, עבורי  המחישה העבודה בצורה חדה מאוד , אולי שוב, שאין אורתודוקסיה לאקאניאנית.
אז שש, נסכם בקיצור כל אחת בתקווה שתראו יצירת מחול.

 

* שש פרדיגמות של התענגות – תרגום לעברית במחברות פרוידיאניות מס' 8, מאי 2000


פרדיגמה 1: ההפיכה לדמיוני של ההתענגות

"אל מול הסיפוק הסמלי שממלכתו מתרחבת וכוללת את סך כל הנפש,  נותר הסיפוק הדמיוני שנקרא התענגות". ועוד: "לאקאן עובר לאורך כל גוף הידע ביצירתו של פרויד ומכנה דימיוני את כל מה שאינו מתיישר בתלם של הסיפוק הסמלי".
הפרדיגמה הזאת מבליטה את הניתוק בין המסמן להתענגות. מתי היא מופיעה?
כאשר למשל בהתנסות האנליטית ישנה שבירה של שרשרת המסמנים  כמו באקטינג אאוט, פרוורסיות חולפות, עצירה של הסמלי. למעשה, כל מה שאצל פרויד מכונה ליבידינאלי, הוא מכשול לעיבוד הסמלי.
אלה שנים בהן ה"לא מודע מובנה כשפה". יש הנאה מהבדיחה, אני , הזולת, יש סיפוק כאשר המובן משתחרר. כאשר יש מועקה, מתן מובן משחרר את הדחקה ויש בו אפקט של הקלה.
אבל יש גם סיפוק אחר, הסמלי הוא לא הכל. הליבידו כמבנה דימיוני, כלומר נהנים באני כיישות דימיונית. אבל, הציר הדימיוני חוצה את הסמלי, מכשיל אותו, מנתק אותו מהשרשת והוא מהווה מחסום לאלאבוראציה.

האחד מתענג והאחר הגדול כאן הוא גדול, לא נגוע עי' המיניות. הוא השפה, אוצר המסמנים.  קיימת המילה המלאה. האחר של הסמינרים הראשונים. מה ששולט ברגע זה של ההמשגה הראשונה זוהי התקשורת  שהיא בין סובייקטיבית, דיאלקטית עם דגש על אוטונומיה של הסמלי. הלא מודע שמובנה כשפה הוא הוא הסובייקט . לאקאן נותן עדיפות לפיענוח הסמלי. לסיפוק מהסדר הסמנטי כמו בחידוד הלשון. סיפוק מהצד של הסובייקט ושל האחר. סימפטום זה מובן שלא חולץ.
אם לאקאן אומר אז שהאיווי להכרה עי' האחר הוא האיווי העמוק ביותר של הסובייקט הוא כולו בתוך התקשורת הבין אישית, והיא אפשרית.
אבל מה קורה עם הדחפים? מה קורה לפנטזמה ? להשקעה הליבידינאלית? כאן לליבידו יש מעמד דימיוני וההתענגות הדימיונית אינה נובעת מהשפה, לא מהדיבור ולא מהתקשורת, אלא מהאני כמאגר של הליבידו. זו התענגות קבועה, קופאת על שמריה, לא פעילה, התענגות דימיונית לא דיאלקטית, לא של התקשורת הבין אישית.
יש לומר שוב ניתוק בין המסמן להתענגות . לאקאן מחלץ את הסמלי, מלמד את הלוגיקה שלו, מלמד את האנליטיקאים,  כדי לייסד חוקים מבלי לערב את הגוף.
אבל זה לא בדיוק ניתוק. הרי גם כאן הדימיוני משמש כחומר לסמלי אז אין אוטונומיה של ממש.  לאקאן מתייחס לקשר שביניהם וגולש לפרדיגמה השנייה.

פרדיגמה שנייה – הפיכה למסמן של ההתענגות

התנועה הזו של לאקאן היא התנועה השנייה בהוראה שלו וממוקמת בסמינרים חמש ושש. היא מתמזגת בתנועה הראשונה, שהיתה הפיכה לדמיוני של ההתענגות, ולאחר מכן היא כופה את עצמה באופן הדרגתי. במהלך הזמן היא גוברת על הפרדיגמה הראשונה ובסופו של דבר שולטת בה לחלוטין.
בפרדיגמה זו נעשה מהלך של היבור סמלי של מה שהוא דמיוני ולאקאן משכתב מחדש מושגים ששויכו לקטגוריה של הדמיוני לתוך מונחים סמליים.
הדחפים, כפי שראינו בפרדיגמה הראשונה, הוגדרו במסגרת דמיונית.  בפרדיגמה הזו הם מקבלים ניסוח במימד סמלי, החל בתביעה והמשך במטונימיה בהמרה ובצירוף.
ניקח לדוגמא את הפנטזמה. מילר כותב: "לאקאן חותר להראות שלא קיימת פנטזמה שהיא איננה תרחיש ובהתאם לכך אפשר להכניס אותה לתוך שרשרת מסמנת".
הנקודה הזו של של הקשר בין הדמיוני לסמלי קובעת במשך זמן מסויים את המיקוד של הריפוי. המיקוד של הריפוי נקבע על ידי לאקאן על הפנטזמה שכן היא מהווה מוקד של הקשר שבין הדמיוני והסמלי מכיוון שהוא מתייחס אליה כאל נקודת כפתור שבין שני המשלבים.
מהו הרגע הגדול של הפרדיגמה הזו ? על פי מילר, זה המהלך שנעשה ביחס לפאלוס. המעמד של הפאלוס כבר בנקודה הזו איננו רק של איבר, אלא של דמות. לאקאן לוקח אותו צעד אחד נוסף על מנת להעדיף את המעמד הסמלי שלו ומזיז את הקווים עד שהוא מגיע לפאלוס כמסמן.
אבל זה עוד לא הכל.
בפרדיגמה הזו הליבידו עצמו, שהיה מעוז הדמיוני, נרשם בתור מסמן.
לאקאן דוחף את ההפיכה למסמן של ההתענגות כל כך רחוק עד שהוא מוכיח שהיא שוות ערך למסומן של שרשרת מסמנת לא מודעת, שאוצר המילים שלה יהיה מכונן על ידי הדחף, את זאת לאקאן כינה איווי.
אם כך, לא נאמר עוד ליבידו דמיוני, אלא איווי סמלי.


פרדיגמה 3 -  ההתענגות הבלתי אפשרית

במה לאקאן נתקל אחרי שהלך רחוק כל כך עם המסמנים ? לאקאן עושה כאן מאמץ לחשוב על הקשר בין מה שמסמן לבין מה שנותר מחוץ למסמן. אז הוא אומר: כן, יש סיפוק לאיווי. למשל: יש לך בן אדם לידך, זה מספק, יש לך פונקציה, וזה מספק אבל יש גם סיפוק אחר. בסמינר שביעי, על האתיקה לאקאן עצמו אומר, ישנו שבר, חתך. אני חותך עם מה שאמרתי קודם. ההתענגות האמיתית היא רק בכוח, רק אם אתה עושה עברה, רק אם אתה מחוץ לסיסטמה, אחרת אין לך גישה.
סאד עשה את זה, אנטיגונה עשתה את זה. כלומר יש הנאה, שהיא בסדר, זה שייך לטוב, אבל ההתענגות שייך לרע.  הוא מתאר גיבורים. התענגות הרואית. ההתענגות הזו היא מאסיבית, אניגמטית והיא בלתי חדירה אלא עי' הכוח. הגעה אליה היא דרך הפריצה, זו התענגות שלא מכירה גבול. תהיה בסאדיזם כדי להבין משהו, אומר מילר.
וכאן יש נוסחא שעבורי (א. צ'מרינסקי) הייתה בעלת חשיבות עבור הקליניקה , תאור של הסמפטום. זו ישיבתך על הגבול, או שאתה מתענג , וזה רע, או שאתה מדבר וזה טוב וכך מילר אומר הסמפטום הוא הצורה שהסובייקט מנסח, מודיע, שההתענגות היא רעה.  זה כמו בסרט של וודי אלן ," נקודת מפנה,"  שכדור הטניס מתנדנד על הרשת, המצלמה עם פוקוס על הרשת, או פה או שם, וגורלך בהתאם משתנה מקצה לקצה. ההעברה ככלי להגיע להכרעה.
אז בפרדיגמה הזאת ההתענגות היא בלתי אפשרית.


פרדיגמה רביעית – ההתענגות הנורמאלית

פרדיגמה זו מתקיימת סביב סמינר  אחד עשרה ולאקאן מציג בה קשר חדש בין המסמן להתענגות. נזכיר כי בפרדיגמה הקודמת מוצגת נקודת הכובד של ההתענגות מחוץ להישג יד, דבר שדורש פריצה למקום של תהום שאליו יש גישה רק על ידי עבירה. בסמינר של ארבע המושגים, יש התענגות מקוטעת לאובייקטים a קטנים ולא אובייקט a קטנה שמייצג את כל השארית, כלומר יש שקערורית של ריק.
כאן, היחס אל ההתענגות איננו מתרחש דרך העבירה שיש בה מהגבורה אלא על ידי הדחף שנחשב מחדש, על ידי הדחף שנע הלוך ושוב.
לאקאן מתייחס לארבעה דחפים שבאמצעותם זה קורה: הדחף האוראלי, האנאלי, המבט והקול. ובניגוד לקודם, כאן לא צריך עבירה. בהקשר של הדחף הסקופי למשל, מספיק להתבונן למשל להתבונן ביצירת אמנות כדי להגיע אל ההתענגות.
אם בפרדיגמה הראשונה לאקאן מבטל את הקשר של המסמן מההתענגות עכשיו הוא קושר אותם מחדש. לאקאן מנסה להראות במהלך הזה כי ההתענגות לא באה כתוספת אלא שהיא נכנסת לתפקוד של המסמן.

במטרה ליצור את הקשר הזה הוא מבחין בין שתי פעולות:
הניכור –  מושג שהשתמש בו לאקאן כדי לאחד את המושגים הזדהות והדחקה. "ראשית, ההזדהות מניחה מסמן שמייצג את הסובייקט, מסמן שהוא בדרך כלל סופג, שהוא באחר הגדול, שעימו הסובייקט מזדהה, בו בזמן שהוא נשאר כקבוצה ריקה. זה מה שלאקאן מכנה, הפיצול של הסובייקט".
מצד אחד, הסובייקט נשאר כמו קבוצה ריקה והוא מיוצג כמסמן. מצד שני, פוגש בו זמנית את ההדחקה.
ההפרדה -  היא הדרך של לאקאן לתרגם את תפקוד הדחף כמענה להזדהות ולהדחקה. "שם במקום שהיה הסובייקט הריק, בא אם כך האובייקט האבוד, האובייקט a קטנה".
התוצאה של הניכור וההפרדה היא התענגות וכך לאקאן מצליח לקשור כאן את המסמן וההתענגות מחדש.

יוצא שבפרדיגמה הקודמת זקוקים לעבירה כדי להשיג את ההתענגות, כאן מדובר בתפקוד הנורמאלי של הדחף שבא כמענה לריק שנוצר על ידי ההזדהות וההדחקה. נשים לב שהריק הזה יוצר כורח להגדיר את הדחף ככולל פער או שקע.

וקשר מהותי נוסף בין המסמן להתענגות: בפרדיגמה הרביעית לאקאן מגדיר את הלא מודע בפעם הראשונה על אי רציפות שתואמת את הסדר המסמני וכמו שפה שנפתחת ונסגרת. הוא מתאר את הלא מודע כמו אזור ארוגני, פי הטבעת ופה כדי להראות שיש אחידות מבנית בין הלא מודע הסמלי, כמו השפה שנפתחת ונסגרת, לתפקוד של הדחף.
בהתאם לכך, מילר מציין את מה שהוא לדעתו משפט המפתח של סמינר 11 : עמוד 165 בגירסה הצרפתית – "משהו במכשיר של הגוף מובנה באותו אופן כמו הלא  מודע".


פרדיגמה חמישית -  ההתענגות בשיח

העיבוד של לאקאן של ארבע צורות של שיח תואם את שמה של הפרדיגמה והיא ממוקמת בסמינרים 16-17 וגם ברדיופוניה. העיקר כאן , יש קשר פרימיטיבי של הידע וההתענגות, כלומר קשר הדוק, ראשוני פרימיטיבי בן מסמן להתענגות. כאן אין את השאלה מי ראשון ומי בא אחר כך. לאקאן הרי אמר, קודם האחר – השפה, המבנה, ורק בזמן שני ההוויה - החיה, האורגניזם, הליבידו שנלכדים בו. אם כך, מה שמשתנה עם רעיון צורות השיח, זו המחשבה שהקשר מסמן/התענגות הוא קשר פרימיטיבי ומקורי.

מושג החזרה כאן הוא חזרה של התענגות. הקשר כל כך הדוק , שיופיעו המשפטים המפורסמים כגון : "האמת אחותה של ההתענגות", "האמת היא אחותה האהובה של האימפוטנציה".
המסמן גורם להופעה של סובייקט, ובו בזמן מקפיא אותו בייצוג שהוא נותן לו, כי הוא מתעלם מן הריק שמכונן אותו. נשאלות השאלות: מהיכן הוא גורם לו להופיע ? מאיזה חומר גלם המסמן גורם לסובייקט להופיע? ההוויה , הוויה שאין לה עדיין את הדיבור, קדם הוויה. הוויה שממנה יעשה המסמן סובייקט שסוע.
מהלך העבודה יוצר שוויון ערך בין סובייקט להתענגות.  עד כדי כך שהשקילות הזאת מביאה את מילר להציע שניתן להחליף את המונח התענגות במונח סובייקט. ההסבר לכך הוא שההוויה מלכתחילה היא הוויה של התענגות, גוף נגוע.  נקודת השיבוץ של המכשיר המסמני , היא ההתענגות, וזה היה חדש לגמרי להגיד את זה אז.
אז פרדיגמה חמישית זו היא "הכפירה של לאקאן באוטונומיה של הסמלי". וזה היפוך, לכן לסמינר 17  ההיפוך בפסיכואנליזה. היפוך, התענגות בשיח. אין ראשון אין שני. התענגות בתוך המסמן,
בנקודה הזו, כפיצוי על אובדן ההתענגות בגלל המסמן ,לאקאן ידבר על ה " פלוס של התענגות" כדי למלא את מקום האובדן, את החור שנוצר.  וממה מתענגים  ? כאן מדובר על אובייקטים A זעירים . לא הגדולים כגון אוראלי אנאלי, מבט וקול, אלא " פרורים של התענגות "  אומר מילר. אובייקטים של התרבות, שמושכים לטעם של עוד.  ENJOY COCA COLA  קורה מילר לפרדיגמה זאת.  תשתה להנאתך ובו בזמן , אתה שוב צמא לעוד. אתה מקבל סיפוק, ובו בזמן אתה מעמיק את החסר. אובייקטים קטנים של סובלימאציה, שמספקים קצת, כמו הגדג'טים אומר מילר, כלום של הכלום, פרורים של כלום.


פרדיגמה שישית: האי יחס

הפרדיגמה השישית מהווה תפנית חדה ביחס לעבודה של לאקאן לאורך השנים ומיוחסת לסמינר encore.
על מנת להבין את השינוי הדרסטי שעושה לאקאן בסמינר הזה, נעצור לרגע ונבחן את האקסיומטיקה הלאקאניאנית לאורך השנים
1. השפה היא עובדה בסיסית  ומשמשת כנקודת מוצא.
2. המילים הן תקשורת שממוענות אל האחר ביחס לשפה.
3. לאקאן אף קובע, כפי שראינו בפרדיגמה חמישית שקיים יחס ראשוני בין המסמן לבין ההתענגות.

בסמינר זה הכל מתערער:
1. לאקאן מעמיד בשאלה את מושג השפה ומחשיב אותו כעת כמושג נגזר. הוא הולך לפחות צעד אחד אחורה וממציא את מושג ה"ללנג" שהיא הדיבור שאנו מכירים אצל הילדים, כזה שעדיין לא סודר באופן דקדוקי ומילוני.
2. המילים אינן עוד תקשורת שנלווית אליה התענגות אלא התענגות שנלווית אליה תקשורת.
3. המבנה ככלל והמבנים שהוא עצמו יצר אינם נתפסים עוד כראשוניים, אלה שבתוכם ילכד האורגניזם החי. ההתענגות 
      היא הדבר הראשון.
4. ההתענגות היא של האחד, בגוף. אפשר להתענג בלי האחר. זה הגוף שמתענג וכך הן ההתמכרויות לסמים, לטלויזיה,  
      לעצלנות, גם לעבודה.

ומה לגבי הקשר בין המסמן להתענגות ? עיקרה של הפרדיגמה הזו הוא האי יחס, ניתוק.
• ניתוק בין המסמן למסומן.
• ניתוק בין ההתענגות לבין האחר.
• ניתוק בין הגבר לאישה בצורה של "אין יחס מיני".

אם כך, יש לנו כאן את ההתענגות כאקסיומה ושני מושגים שניים. המבנה ואי היחס. המבנה, שעליו נשענה כל ההוראה של לאקאן מנושל ממעמד הבכורה של ויחד עמו נופלים הבולטים שבניסוחים המבניים:

• ההיבור S1-S2 ככזה שיש לו תוצאות של מסומן.
• האחר ככזה שפוקד על התנאים של ההתנסות.
• המטאפורה האבהית שהיא היבור מקשר של האדיפוס הפרוידיאני מהסדר של המבנה.

מה בכל זאת נכנס ?
נציין זאת בתמצית : השגרה שהיא מה שמועבר במסורת למשל, המורשת של הדורות הקודמים. אל השגרה מצטרפים גם ההמצאה והראשוניות של הפרקטיקה.

דברי סיכום

בעבודה הזו של מילר שסוקרת את אחר תנועת ההוראה של לאקאן בנוגע לדוקטרינה של ההתענגות אפשר לראות את הצורה הרדיקאלית שלאקאן לוקח בכל פעם את כיוון העבודה החדש.
אמנם, בפרדיגמה הראשונה והשניה ישנו תהליך הדרגתי, ההפיכה לדמיוני של ההתענגות נשענת במובהק על הסמלי. אך כבר בפרדיגמה השנייה יש לנו את התנועה מרחיקת הלכת של לאקאן שעושה ניסיון להשליט את הסמלי על הכל. כאן הלא מודע מובנה כשפה והליבידו אינו אלא איווי.
ההתענגות הבלתי אפשרית שאותה אנו פוגשים בפרדיגמה השלישית היא כבר כניסה למימד הממשי וגם כאן יש דרמה.
על מנת להגיע אליה יש צורך לעשות מהלך של פריצה.
הפרדיגמה הרביעית שנקראת ההתענגות הנורמלית יוצרת קשר חדש בין המסמן להתענגות, כמו שראינו באמצעות הניכור וההפרדה. אולם בפרדיגמה החמישית מציג לאקאן את הקשר בין המסמן להתענגות כקשר ראשוני, קשר שמובנה על ידי צורות השיח. כאן המסמן וההתענגות קשורים זה בזה בקשר אינטרינזי – קשר של יסודות בלתי נפרדים.
בפרדיגמה השישית הכל נופל. מתנתק הקשר בין המסמן להתענגות, נופלת הסטרוקטורה, נופלות המתמות.
השגרה בדמות המורשת של הדורות הקודמים, ההמצאה והראשוניות של הפרקטיקה תופסים את הבמה.

שלוש  נקודות שארצה לציין בפניכם:
1.על ההבדל הפרדיגמטי בין פרויד ללאקן – מרבית שנות ההוראה של לאקאן המהלך היה תיאוריה של מבנה ולאחריה, רק בזמן שני, נשאלה השאלה כיצד ההוויה חיה, איך נלכד האורגניזם במבנה. פרויד לעומתו, נאמן לפרדיגמה הכללית של המדע בנה חלק ניכר מהתיאוריות שלו על סמך מהלכים של השערות – תצפיות - מסקנות.
2.עניין אי היחס - ראינו שהפרדיגמה השישית מפילה את המבנה. אמרנו שמה שקובע כעת זו השגרה, ההמצאה והראשוניות של הפרקטיקה. אבל, האם קבלה של השגרה של המורשת אינה אלא קבלה של מבנים מסויימים, אלה בדיוק מבנים שאפשר לנסח אותם על בסיס הפרדיגמה הפרוידיאנית. וההימור של ההמצאה, האין הוא נשען על חישוב מראש או על מסקנה שבדיעבד – גם זה וגם זה נשענים בסופו של דבר על מבנה כלשהו.
3. השוואה - אם נשווה בין התפתחות התיאוריה למהלך של האנליזה, אפשר לומר שהמהלך הפרדיגמטי שמראה לנו מילר בנוגע לעבודה של לאקאן דומה לעבודה באנליזה.
באנליזה, מה שיש בכוחו לבלום את הסיבובים זה המסקנות, התרוקנות הסיפורים ובסוף - הגוף עצמו.
להתפתחות התיאורטית אין גוף, לכאורה מדובר כאן בידע שאפשר להעביר אותו, להמשיך את הפיתוח שלו. ובכל זאת, תנופה זו לא התממשה עדיין בקצב הלאקאניאני.כך אפשר לומר שגם את התפתחות התיאוריה בלם הגוף, מותו של לאקאן.
אם כך מהו הדבר הבא בתיאוריה ? זה שאחרי נפילתו של המבנה. לאקאן בכל זאת מותיר קצה חוט באמצעות המורשת. אולי יהיו אלה מיתוסים חדשים, אינכם חושבים כך ? נראה לי כי זה רק בגלל שאלה ימים של ציניות וקטנות האמונה. נחכה ונראה.