האקט הפסיכואנליטי - שיעור VI
הרצאות מבוא על סמינר XV: האקט הפסיכואנליטי
שיעור VI
דברים שהובאו במסגרת שולחן הקריאה על ידי רנן עמיר
שלום לכולם, התבקשתי לדבר על השיעור השישי בסמינר ה-15, אבל אני לא ממש אעשה את זה משני טעמים. קודם כל הוא מאוד מאוד עמוס, כמו רוב הפרקים בסמינר הזה הוא שופע רעיונות ונדמה לי שאפשר רק על הפרק הזה לדבר חודש לפחות. סיבה שנייה היא שהוא ממשיך שם איזשהו מהלך לוגי שהתחיל בשיעור החמישי ומתייחס לסמינר 14 (במיוחד לפרק 7) והייתי רוצה לנסות ולהראות את המהלך הזה ודרכו להגיע לאיזשהו רעיון ביחס לאקט.
אני אציע רעיון נועז ואעיז ואומר שאני חושבת שאחד החוטים שקושרים את כל פרקי הסמינר הוא המבנה שלו שחוצה כל הבחנה בינארית כל צמד פולארי שלאקאן בוחר ונטפל אליו, הוא מראה בסופו של דבר איך האקט לא פועל תחת הסדר שלו, חוצה את ההבחנה, עושה חתך ביחס אליו.
ביחס לפרק הראשון ראינו את ההבחנה בין המצאה ובין רפטיציה וידע קודם, ביחס לפרק השני דיברנו על מחשבה לעומת מעשה, ביחס לפרק השלישי הזכרות לעומת שיכחה ובפרקים שלפנינו זו הלוגיקה. כלומר הצמד הבינארי שעליו מבוססת הלוגיקה-שקר ואמת. "האמת" כמו שלאקאן אומר מפורשות "היא השאלה המרכזית שלנו היום"[ע' 6].
הלוגיקה כולה מבוססת על הטאוטולוגיה הבאה (או על הסתירה הבאה אגב בדיוק באותה מידה) לא יכול להיות שA וגם לא A. כלומר לא יכול להיות שתתקיים טענה כלשהי והיפוכה בו זמנית. לא יכול להיות שהיום יום שישי וגם לא יום שישי (הלוגיקה מגדירה טענה כמשפט שלגביו אפשר לטעון אם הוא אמיתי או שקרי משפטים אחרים מוצאים מראש מחוץ למשחק) זו לוגיקה דואלית שמכירה שני מצבי עניינים אפשריים ביחס לכל טענה ולכן אם אמרנו לא לא A זה זהה לטענה A עבור הלוגיקה. כלומר השלילה עבור הלוגיקה היא פעולה אינבולוציונית: כזו שאם חוזרים עליה פעמיים היא מבטלת את עצמה.
בסמינר 11 (ע'212) לאקאן מציג את האליאנציה כבחירה כפוייה: מאיימים על אדם ברחוב ושואלים אותו הכסף או החיים ? אם יבחר בכסף יוותר על חייו ומכאן שלכסף לא תהיה כל משמעות. אם יבחר בחיים, יוותר על הכסף ומכאן שלחייו לא יהיה טעם. כלומר הבחירה הדמיונית למעשה איננה בחירה ותוצאתה היא חסר. לאקאן מציג את זה בסכמה של מעגלי ון. הוא לוקח את שני איברי הנוסחא הקרטזיאנית של הקוגיטו ומדגים באמצעותם את ההוויה כתוצאתה של הבחירה הכפויה: "או שאני לא חושב או שאני לא קיים". בחירה שניצבת מראש בפני כל אחד ואחד מאיתנו.
(1) (2)
A – אני חושב B – אני קיים. או שאני לא חושב או שאני לא קיים יסומן כך(1) אני לא חושב (לא A) או אני לא קיים (לא B) עכשיו השאלה איפה אני אתמקם? אם באני לא חושב- אז זה חושב – איד כמו בפנטזמה "מכים ילד". אם באני לא קיים אז "זה לא אני" כמו בתצורות הלא מודע כמו בפליטות פה וכו' .
|
ID |
|
לא מודע |
|
לא קיים |
|
לא חושב |
לפי שקילות דה מורגאן הטענה אני לא חושב או אני לא קיים שקולה לטענה לא נכון שאני גם חושב וגם קיים (2) או במילים אחרות משמעה שקבוצת החיתוך בין הטענות ריקה.
לאקאן טוען שהקבוצה הזו לא ריקה כמו שהלוגיקה תטען שהיא ריקה, אלא שם מופיעה ההוויה בין האיד ללא מודע. שם עולה תוצר – האובייקט a כתוצר של השלילה.
לאקאן אומר בעמוד 6 של השיעור השישי שהאליאנציה- הבחירה הכפויה היא נקודת המוצא של ההוויה המדברת, של הסובייקט מרגע שהוא מדבר הוא במהותו חסר ולכן הוא באליאנציה כשנכנס לאנליזה. [חלק מודגש של ציטוט 1] לאקאן, לפי פרויד, אומר שהאובדן של האובייקט מוגשם במקום אחר[1]. [ע'6]
כלומר כתוצאה מהאנליזה, מיחסי הטרנספרנס, מופיע האובייקט שעלה קודם כתוצאה מהאליאנציה. הוא מופיע אצל האנליטיקאי.
האליאנציה היא נקודת הפתיחה של האנליזנט היא לא תוצר של אנליזה היא המהות של הסובייקט מרגע שהוא מדבר, יש חסר, במהותו: חסר של אובייקט, חסר של פאלוס[2].
בסוף האנליזה הסובייקט המונח לידע ננטש כתוצר פסולת, כאובייקט. ההעדרות של הסובייקט המונח לידע היא הגשמה של החסר הזה (של הסירוס) במקום אחר וזה מה שקורה באנליזה. זה חזרה למצב שהיה קיים מראש. לאקאן מדבר על הסובייקט המונח לידע כאן כדזטרה [ע'4], שנוכח בהעדרו, כתוצר של שלילה כמו זו שדיברנו עליה, כעל מי שנטש את מקומו.
|
a |
|
טרנספרנס |
(בפרק 6 לאקאן מתמקד בציר של הטרנספרנס בתוך הסכמה המרובעת של האקט יש עוד שני צירים: אליאנציה ואמת)
עלתה לי המאוד פשטנית הבאה: זה כמו כסא ריק בשורה הראשונה של קהל בהצגה שנותר אחרי שאחד הצופים קם והלך באמצע ההצגה והשחקן מסתכל עליו ואולי אפילו מציג את כל יתר ההצגה בשבילו. כלומר, כביכול, עבור הלוגיקה חזרנו לאותה נקודה, הכסא היה ריק לפני שהתחילה ההצגה, אבל הוא ריק באופן אחר לחלוטין עכשיו. הלוגיקה הדואלית שעבורה קיימים רק שני מצבים אפשריים לכל טענה לא מבחינה באפשרות הזו, של תוצר שלילה כפולה שאינו חיוב. באנליזה האנליזנט מניח ידע כדי לאפשר את יחסי הטרנספרנס ומחסיר אותו בהדרגה עד ששולל אותו. אפשר לומר שכמו הכסא כאילו חזרנו לנקודת ההתחלה, אבל עבור לאקאן עולה שם תוצר ברור שהוא האובייקט של סוף האנליזה, זה האקט.
הסובייקט המונח לידע כהעדר, ההחסרה שלו באנליזה נותנת ביטוי לאותו חסר, היא "המקום האחר" (כדברי פרויד ציטוט 2) שבו "האובדן של האובייקט" מקבל ביטוי. שוב אנחנו במבנה הזה- כאילו חזרנו לנקודת המוצא. האנליזנט חוזר לאותה נקודה שממנה יצא לדרך, זו של החסר שלו (ציטוט 2).
כדי לעזור לנו לראות את המהלך הזה נעזר במה שלאקאן עושה בפרק החמישי דרך שימוש (אולי מעוות) ברעיון המתמטי של חבורת קליין היא סוג מיוחד של חבורה מתמטית שבה יש ארבעה איברים (0,0) (1,0) (0,1) (1,1). אם מחברים כל אחד מהאיברים עם עצמו ב"מוד 2", כלומר מסלקים תמיד כפולות 2 ממה שיצא, מקבלים את איבר היחידה שהוא (0,0) כלומר שהאיבר הרביעי הוא תוצר של אופרציות שמופעלות על 3 האחרים. לאקאן שואל את היחס הזה עבור הסכמה שלו לאקט. אם נקח את זה אחד לאחד בהשאלה אז לצורך העניין הבחירה הכפויה (מה שהתחלנו ממנו) היא האיבר הקבוע שלנו (1,1), שני חלקי השלילה האיד מצד אחד והלא מודע מצד שני, הם האיברים שעושים עליהם את האופרציות ובאמת כל אחד מהם בחלקו קבוצה ריקה (1,0) ו -(,10) אחרי האופרציה מכל אחד מהם מתקבל (0,0) קבוצה ריקה . האופרציות בחבורת קליין הן אינבולוציוניות משום שחוזרים על האיבר פעמיים וחוזרים / מייצרים את איבר היחידה.
אבל כמו שלאקאן הראה בלוגיקה, כך גם כאן: שלילה כפולה אינה חיוב, כלומר היא אינה פעולה אינבולוציונית כלומר האופרציות הללו אינן כאלו שכשחוזרים עליהם פעמיים חזרנו חזרה לאותה נקודה . עבור לאקאן איבר היחידה הוא לא ריק, זה לא פעולה שאם מבצעים פעמיים כאילו לא בצענו כלום, אלא יש כאן תוצר כלשהו, תוצר שהוא קבוצה ריקה, שמתקבל מעצם העובדה שביטלנו משהו, ששללנו משהו, שבמובן מסוים חזרנו אחורה, חזרה לנקודת ההתחלה. ובכל זאת משהו נוצר.
שימוש בחבורת קליין מאפשר ללאקאן לשמר את האלמנט החשוב של האקט של התחלה ללא התחלה או שוב משהו שחוצה את ההבחנה בין חידוש לרפטיציה – האיבר הרביעי (0,0) נוצר מתוך האופרציות שמופעלות על שני האיברים, באופן שמשמר את היחסים בקבוצה: הוא גם תוצר של האופרציות וגם הונח שם קודם מעצם ההגדרה של החבורה.
בדיוק באותו אופן האובייקט, שהופיע אצל האנליזנט כבר בתחילת האנליזה, כתוצאה של השלילה, מופיע מחדש בסוף אנליזה במקום של האנליטיקאי, כתוצר של שלילת מקומו כסובייקט המונח לידע, כלומר כתוצר של אופרציית הטרנספרנס. ההבנה של ההעדר של הסובייקט המונח לידע היא שלילה שנייה, היא האקט. כמו בחבורת קליין האקט חוצה את ההבחנה בין חידוש לרפטיציה.
אבל עבור הפסיכואנליזה לא חזרנו לנקודת ההתחלה: האובייקט בסוף האנליזה, לאקאן אומר נפרד מתפקודו כאיבר, "נפרד מהמינוס פי" (ציטוט 2 עמ' 6) כלומר האובייקט של תחילת האנליזה מזוהה עם הפאלוס, כתוצר של הסירוס ובסוף אנליזה זה אובייקט סיבת האיווי זה שכבר אין אפשרות להשיגו לעולם.
צריך כאן להעיר הערה חשובה: לא נאמר כאן שהאקט הוא תוצר של אופרציה מסוימת כלומר כזו שניתנת לחיזוי, אפשר בדיעבד לראות אותן כתנאי הכרחי אבל בניגוד למשל להגחה של הממשי ששם אפשר בדיעבד להצביע על סיבה (כמו במועקה) כאן גם זה לא אפשרי.
בכל זאת לאקאן אומר בעצם שכדי שיתקיים אקט אנליטי צריך שיתקיימו שני תנאים (מנוגדים באיזשהו אופן): שהסובייקט יהיה חסר ושהאנליטיקאי יידע שהחסר לא אצלו. כלומר, האקט הוא מצד אחד ההנחה של הידע של הסובייקט המונח לידע, כלומר כניסה ליחסי טרנספרנס, ומצד שני הידיעה של האנליטיקאי שהנחת הידע הזו לא אפשרית ושסופה להזנח ולהשאר כקבוצה ריקה וכמו שלאקאן אומר :"אם יש מישהו שיודע את זה זה האנליטיקאי עצמו"[3].
בסוף האנליזה, אחרי שלילה כפולה מופיעה שלילה נוספת: בסופה של האנליזה האנליזנט יכול להפוך לאנליטיקאי, לשם כך, עליו לזנוח את הידיעה של ההיעדר הזה, לשכוח את מה שידע: עליו לשלול את השלילה ולא להגיע לחיוב, כלומר עליו להתמקם מחדש בעמדת הסובייקט המונח לידע כדי לאפשר את האקט עבור האנליזנט שלו אבל כמובן לא באותו אופן שבו האנליזנט מניח לו ידע. הוא חוזר בסכמה שלאקאן מצייר [ע' 9 – חץ מעמדת סוף האנליזה – שבה מופיע האובייקט חזרה לעמדת תחילת האנליזה של האליאנציה] לעמוד בעמדה שממנה התחיל בבחירה הכפוייה של האני לא חושב או לא קיים. זו השלילה הכפולה שתוצאתה לא חיוב. ההפך משקר זו לא אמת.
אני מעבירה קטלוג של טל מצליח ומרגישה צורך להסביר: לאמנות יש מעמד פריבילגי ביחס לפסיכואנליזה ומספיק לראות את כמות הכתיבה שפרויד ולאקאן הקדישו לאמנות כדי להבין שיש לאמנות יכולת להראות אפקטים של הלא מודע באופן שלא אפשרי בפרקטיקות של ידע.
טל מצליח כותבת באובסיסיביות ומוחקת. כתיבה ומחיקה ו"ערך עודף" שעולה מתוך השלילה שהתבצעה, מתוך הכתיבה והמחיקה.
אני אשאיר לכם את האפשרות להתרשם אבל לי נראה שעולה פה מאוד חזק משהו שמתקבל דווקא מהעובדה שמשהו כן נרשם וכן נמחק. משהו שלא היה מופיע לולא היתה כתיבה או לולא היתה מחיקה (אם היא הייתה רק מקשקשת או כותבת ומשאירה את הכתיבה גלוייה לקרוא). [4]כלומר לפעולה ההופכית לעצמה אין כוח לבטל את עצמה כמו בשלילה הכפולה וכמו בקבוצת קליין וכמו באקט האנליטי.
[1] [ע' 6] בואו נעצור רגע ... זה עניין של נסיון מוגבל, של נסיון לוגי אחרי הכל. למה לא? כי עברנו למישור אחר של הדברים, למישור של יחס של הישות החיה לעצמה. שאנחנו תוקפים רק על ידי סכמה של החויה הסובייקטיבית. צריך לזכור שזה מזוית הראייה של הישות החיה, כל זה אחרי הכל הוא תוצר לוואי (ארטאפקט). והלוגיקה הזו היא לוקוס שבו האמת לא משנה כלום, כי השאלה שעולה בסוף הכל היא מהי האמת?
עלינו לראות שני קוים, אלו שציינתי כמשימה, כמסלול של האנליזנט, ככל שהוא מדבר, סובייקט נאיבי שהוא סובייקט באנליאנציה מהיחס של החסר. החסר הוא לא מה שאנחנו יודעים שהוא במקום של "אני לא" – החסר היה שם מהתחלה, החסר הוא המהות של הסובייקט שלו אנו קוראים אדם. לפעמים זו התשוקה כמו שכבר נאמר, היא המהות של האדם. החסר הזה התקדם בארטיקולציה של התפקיד שלו כאיבר, במהותה זו התקדמות לוגית, ביחס לחסר הפאלי. החסר היה שם מראש, לפני שהמסע של הסובייקט הושלם. האובדן של האובייקט הוא בראשית, במקור הסטטוס של הלא מודע, זה תמיד נוסח מפורשות על ידי פרויד- מוגשם במקום אחר. מזה התחלתי בדזטרה של הסובייקט המונח לידע.
[2] [ע' 6-7]"בסופו של דבר זה הוא, האנלטיקאי, שמגלם את מה שהסובייקט נהיה בצורה של האובייקט a. אז כצפוי,[....] הסובייקט באליאנציה, מוצא את עצמו בסוף שווה לעצמו במובן שהסובייקט מומש בסירוס שלו, במסלול של אופרציה לוגית. דרך של אליאנציה שנסוג לאחר נפתר - וזה הפונקציה של האנליטיקאי – מהאובייקט האבוד הזה, שממנו כל האורגניזם התחיל. ההבחנה הזו של אליאנציה, של אובייקט a שמגיע בסוף ונפרד מהמינוס פי (מהסירוס ) שבסוף האנליזה באופן אידיאלי הוא ההבנה של הסובייקט, זה התהליך כאן."
[3] [ע' 4] השאלה היא מה קורה עם הסובייקט המונח לידע? אגיד בעיקרון, הפסיכואנליזה יודעת מה נהיה ממנו. בטוח, הוא נופל. מה שנובע תיאורתית מההשהייה של הסובייקט המונח לידע, הS חצוי, נוצרת אנליזה, מקבלת ביטוי בעובדה שמשהו נוצר במקום שודאי לא אדיש לאנליטיקאי, כי הוא מופיע במקום שלו, זה האובייקט a .
האובייקט a זו ההגשמה של הדסטרה של הסובייקט המונח לידע. האנליטיקאי מגיע למקום הזה ללא ספק.
זה מסומן בכל ההיסקים שבהם הוא הרגיש את עצמו משתמע מתוכם עד לנקודה שממנה והלאה הוא לא יכול יותר לעשות שום דבר חוץ מאשר לכופף את החשיבה של הפרקטיקה שלו במובן של דיאלקטיקה של תסכול. כידוע, זה קשור לעובדה שהוא מציג את עצמו כמצע שעושים לו אופרציות ומניפולציות במעשה האנליטי. אבל זה בדיוק להכשל מלהכיר בהבחנה שבין המעשה והאקט האנליטי. האקט שמייסד את זה שמאפשר את זה, זה שהגדרתי קודם כקבלה של זה. התמיכה שניתנת לסובייקט המונח לידע, לעובדה שהאנליטיקאי יודע שהוא נגזר לדסטרה. כלומר האקט הוא לא בסינכרוניזציה בגלל שהוא יודע שהוא לא יכול להיות הסובייקט המונח לידע, אם יש מישהו שיודע את זה, זה האנליטיקאי עצמו.
[4] האמנות עושה בדיוק את זה: אם הייתה מחיקה שלא רואים שקרתה, כמו כשכותבים במחשב, זו לא אמנות. אמנות מראה את המקום הזה שהייתה בו מחיקה: היא מראה שיש משהו שאנחנו לא יכולים לראות.
- התחבר בכדי להגיב
