הודעת שגיאה

  • Warning: Invalid argument supplied for foreach() ב-mailchimp_lists_auth_newsletter_form() (שורה 492 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/sites/all/modules/mailchimp/modules/mailchimp_lists/mailchimp_lists.module).
  • Warning: Invalid argument supplied for foreach() ב-mailchimp_lists_auth_newsletter_form() (שורה 492 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/sites/all/modules/mailchimp/modules/mailchimp_lists/mailchimp_lists.module).

הנפש, המיניות, המציאות I

מאת: 
גבריאל דהאן

סמינר מקום, שיעור ראשון 24 באוקטובר 2014

 

אנו נפגשים אחרי מלחמה. אפשר כמובן לא לזכור זאת, במיוחד כאשר קרוב לודאי שרובכם אינו יודע כיצד היא פגעה בו אם בכלל. המלחמה היא של אלה אשר פגעו בה או נפגעו ממנה. כך זה בימינו ויכול להיות שכך זה היה מאז ומתמיד, וקרוב לוודאי שכך זה בכל דבר ועניין מאז ומתמיד. לא רק המוות הוא ענייננו של כל אחד ללא האפשרות להפוך אפילו לא את השניים לאחד, גם החיים, גם האהבה, גם המחלות, גם התאונות, גם הפגמים, גם הכיעור וגם היופי, גם המום או היתרון, גם העוני וגם העושר, גם הטיפשות או החכמה גם הגעגוע גם הסבל וההנאה, גם ההזדהות – כל אלה אינם כי אם כינויים שאנו מעניקים לבדידות. החברתי, הקולקטיבי, ההשתתפות בצער וכה הלאה על כן תמיד כפופים לפיקציות, לפיקציות ממשיות שהן בגדר הישג שמצליחים להחזיק בו איכשהו, כמעט בדרך נס, נס שלא שמים לב אליו, נס שלא נס ליחו, נס שלא שמים לב אליו משום ששום שם פרטי לבדו לא יכול להיות חתום על המצאתן של הפיקציות – זה מה שנקרא דיסקורס. הנה ראינו כיצד בימי המלחמה מגיח כמו משום מקום  קולו המשדר של הקולקטיב כדי להשכיח עובדה זו ולהזכיר את סיפורה של שותפות הגורל והסולידריות. האיום הכללי, האיום הקיומי, שהוא יותר קולוסאלי מהאיום הקרוי "בטחוני", שכשלעצמו נושא כבר תו של חלקיות, אורב תמיד לפתחו של כל קיום קולקטיבי והוא מתפרק לשלל גרסאות של איומים חלקיים. אבל החלקיקיות הזו נוטה להתפשט בימינו, אולי בהשראת הפסיכואנליזה שהצטרפה לעבודת הסינגולאריות, גרסא מפותחת יותר של האחד של האינדיבידואליזם. אלא שהחלקיקיות הזאת היא האויב המובהק של הקולקטיב. כאשר קולקטיב מאיים על קולקטיב, האחד עבור האחר איננו זהה לאחר עבור האחד. על כן, האויב הינו תמיד אחד ולא מפורק כפי שחשבה מלאני קליין. אפילו אליבא דפרויד, הקולקטיב לא נוצר כי אם כדי להתגונן מפני האחד. אם אינכם מאמינים הנה אתרגם לכם את מה שפרויד כותב במאמר התשובה שלו לאיינשטיין " למה מלחמה? " : " התרחש מעבר אשר הוביל מאלימות לזכויות ולחוק. מה היה המעבר הזה? אני מאמין שמדובר במעבר אחד בלבד: המעבר אשר הוביל לכך באמצעות העובדה שכוח עדיף של אינדיבידואל יחיד אפשר להתחרות בו באמצעות האיחוד של מספר אינדיבידואלים חלשים" ( S.E. vol. 22, p. 205). כל ההבדל על פי פרויד יהיה בכך שמה שישלוט איננה עוד האלימות של אינדיבידואל זה או אחר, כי אם זו של הקהילה. מה שקרוי החוק אם כך מבטא את הכוח של קהילה שהתאחדה כנגד האלימות של יחיד. במידה ואיחוד זה מתמיד באמצעות וויסות, סמכויות ומוסדות שהקהילה מקימה כנגד מרידה אפשרית כי אז ייווצרו קשרים אמוציונאליים בין חברי הקבוצה המאוחדים. ובכן, מיהו היחיד הזה בין ימינו, האויב של הקהילה, זה אשר מפניו מתגוננת הקהילה? שכן לא די בכך שיהא מדובר באינדיבידואל בעל יתרון פיסי או אינטלקטואלי כי אם גם בכך שיהא בעל איווי מיוחד לשלוט על כל גווניו. מיהו אם כן זה אשר יורש בזמננו את האינדיבידואל הפרוידיאני שכדי להתגונן מפניו על האחרים לחבור וליצור קהילות? מיהו הנשא בן זמננו של איווי מיוחד זה? אם פעם הייתם נערים ואפילו ילדים בוודאי זכורות לכם דמויותיהם של אלה שהטילו חיתיתם על שאר בני מינם וגילם לאו דווקא מפני שהיו חזקים יותר בגופם או בחכמתם. דבר מה אחר קבע את יתרונם. הם ידעו להפחיד כי הם ידעו לשאת את הדחף המתאים טוב יותר מן האחרים. לשאת את הדחף – זה מה שאנו מכנים איווי. כלומר, מדובר בסובייקטים הללו שפוחדים פחות מן המוות באמצעות זאת שהוא קיים עבורם כאיווי. הקהילה ממנה אותם, את נשאי האיווי הזה, לשליטיה, למנהיגיה, אלה הם האטדים שלה מאז ועד ימינו, ולאחר מכן מעמידה אותם לדין ומנסה לסלקם בדרך זו או אחרת. לא תמיד עולה התכנית יפה. היא עשויה להעמיד עליה אטד אשר מכלה בה כל חלקה טובה וחולפות הרבה שנים עד אשר נחלצים ממנו. אך, להווה ידוע, אין מדובר באטדים של הפוליטיקה והשלטון בלבד, השדות של הידע והממון למדו עם הזמן להעמיד אטדים משלהם לא פחות נוראיים. אך לא בזה העניין בדברי היום למרות שיש לכל זה נגיעה למה שהיא הסובייקטיביות המשתנה בת זמננו שמוצאת עצמה מפוצלת יותר ויותר ומתפרקת לחלקיקים כדי להופיע בדרכים מגוונות כאיום על כל צורה של קולקטיב. זה מה שמכונה הבידול. הבידול הוא גם בדלנות ביחס למה שעשוי להיות הקולקטיב, או לחלופין ביחס לכל ניסיון להתקבע תחת זהות אחת. אנחנו חוזרים "בהפוך על הפוך" אל הזמנים של טרום הזהות טרם היות  האדם מחויב על פי דין לזהות אחת. בנקודות ההיתקלות בין הציווי לזהות האחת לבין השוטטות במרחבי הזהויות פורצות האלימות והמיניות. כך מדי יום אנו מתבשרים על אירועים של פיתוי שמתחיל תחת זהות בדויה באתרים הוירטואליים ועשוי להסתיים במפח נפש, בהתעמרות נפשית-חברתית, בייאוש, ואפילו ברצח או אונס כשהזהויות הבדויות נפגשות בשדה של "הזהות הרשמית". הצעירים של החברה מתגלים כ"מוצלחים" במיוחד בהפעלת הפרוצדורות האלה. "האבולוציה" אם להשתמש בביטוי של הילדים ממשחקי המחשב , הזו בזהויות, או כפי שאוהבים לכנות זאת בשדה הפרוידיאני, בשינויים בסובייקטיביות, , משמשת כיום גם את המלחמות, כמו באותו אירוע סביב חייל צה"ל שהחמאס הודיע על מותו מתוך שפלש לשדה הווירטואלי שלו ושלף אותו משם כהרוג. אזי יכול להיווצר מישהו שיהא הרוג במציאות אחת וחי באחרת.

אם במלחמת יום הכיפורים היה מי שהתבטא במונחי "חורבן בית שלישי", במלחמת צוק איתן מדובר באיום בלבד, ועוד יותר מכך באיום חלקיקי, על ישובי עוטף עזה, וכבר איננו יודעים אם לקרוא לכך מלחמה או מבצע או פעולה צבאית. האיום הכללי התפרק לחלקיקיו, הפך לרלטיבי, צבע אדום באשקלון, צבע אדום בתל אביב, צבע אדום ביבנה אפילו צבע אדום בירושלים, צבע סגול לרחוקים יותר, צבע ירוק למרחק כזה וכזה עם זמן התראה כזה וכזה, וכה הלאה. וזה כבר שונה מצבע אדום על ישראל. עם מה שנוכל לכנות ההתפתחות הטכנולוגית של המלחמה אולי אפילו נגיע למצב של צבע אדום ברחוב רמברנדט בתל אביב, כך שאלה שנמצאים בעוטף רמברנדט יוכלו להמשיך לשבת בבטחה וללא הפרעה בבתי הקפה ובמידה וזמני ההתראה יהיו משוכללים עוד יותר וגם הטילים מדויקים יותר, יהיה גם להללו שמסיבה לא ברורה נמצאים בשעה היעודה ברחוב רמברנדט די והותר זמן כדי להספיק לחצות את הכביש לעוטף רמברנדט ולחזור למה שנשאר מרמברנדט בחלוף האיום על רחוב רמברנדט, כך כל המציאות כולה תהפוך בסופו של דבר ללא יותר מאשר עסקי נדל"ן שכן לא יהיו עוד פגיעות בנפש . אחרי ככלות הכול מה יהיה ההבדל בין אלה שחיים ברמברנדט לבין הללו שחיים חיים שלמים למרגלותיו של הר געש שלא ידוע מתי יתפרץ, או על חופו של ים שיום אחד יביא עליהם את הצונאמי? בדרך כלל אנחנו מתפלאים על טיפשותם של אלה, דווקא שם להקים את בתיהם?! דווקא שם להוליד את צאצאיהם?! למה שלא יעזבו למקום בטוח במקום להיאחז שם בצל ההימור הזה על החיים דורות על גבי דורות? וכי מהי ההיאחזות הזו במקום? כמובן שאיש לא חשב שדווקא הר הגעש הזה שעשוי לשתוק עשרות בשנים ולא יותר מאשר לנהום את נהמותיו מעת לעת יהפוך לסיבת חייהם של בני הכפר שהשתכנו למרגלותיו - אובייקט הסיבה של חייהם שבלעדיו לא היה ערך לחיים הללו. כמובן שבימינו האדם כבר יודע להמציא סיבות לחיות ביתר קלות ובשפע, סיבות ניידות, שמעניקות לו ניידות טופוגרפית וגיאוגרפית מבלי שיהא עליו להיאחז דווקא במקום אחד, או דווקא במקום זה ולא אחר, לנוע ממקום למקום באופן חופשי למדי ולנדוד בעקבות מחיר המילקי למשל. אלא שאל לנו להתבלבל בעניין זה שכן המקום איננו לעולם שום דבר אחר מאשר המקום בו מונחת הסיבה, הסיבה היא המקום. והסיבה היא מה שמעניק לחיים ערך ששווה למות למענו. פעם דאגו לכך שהמוות יהא ראוי לחיים שחיו אותם, אחר כך דאגו לחיים שיהיו ראויים למות עבורם, והיום זה לחיות בשביל לחיות, מה שקרוי הארכת החיים – זוהי הערכת החיים של ימינו. כלומר, כבר איננו יכולים להיות בטוחים בכך שיש בימינו קיום לסיבות לחיות, קרי כבר אינני בטוח שאנו הוויות שיש טעם של ממש לחייהן לבד מאשר להאריך בהם ולמות את החיים האלה בריאים ושלמים, זה מה שקרוי חיים איכותיים, או איכות חיים. במובן זה אנו יכולים בקלות להיות נמנים עם אותם פושעים בשירו של ברטולט ברכט - אלה שמשום שאין להם מקום, קרי אין להם סיבה, שיש להם רק נימוקים, הם יכולים בכול רגע לקום ולעזוב: את ארצם, את שפתם, את ילדם, את הוריהם, את בן זוגם, את מקום עבודתם, את ביתם, את אהבתם, את הלא מודע שלהם וכה הלאה. השיר תורגם לעברית על ידי יצחק לאור ופורסם במוסף לתרבות וספרות מיום 5 בספטמבר 2014, שמשום שהופיע יום או יומיים אחרי שפורסם מאמר של מאן דהו באותו עיתון עצמו שהמליץ בכל ליבו לכול יושבי הארץ הזו לעזוב אותה לא יכולתי שלא לקשור אותו גם אל הקריאה הזו לעזוב שעל גביה בנוסף לכך זוג ידענים שקוראים בשמה של הפסיכואנליזה מאבחנים את פרויד כלקוי בבוחן המציאות משום היסוסו והתנגדותו לעזיבתו את וינה. הם לא יכלו להעלות בדעתם כאמור שווינה הייתה הר הגעש של פרויד בנוסף לכך שהיה זה הוא עצמו הר הגעש הזה שהרעיד את הקרקע מתחת לרגליה של החברה הוינאית שלא חפצה ביקרו וליבה את יצריה. כלומר, גם להר הגעש קשיי פרידה מן הכפר שלמרגלותיו.

הרי לכם, אני מתקרב לנושא שלנו השנה אם לא ניחשתם עדיין שזה ביחס אליו שאני אומר את מה שאני אומר, המלחמה, העזיבה, המציאות . לשיר קרא ברכט "אין פשע גדול כעזיבה" . הריהו, אני מקריא אותו בפניכם בהניחי שהנכם אנשי המציאות המובהקת.

אין פשע גדול כעזיבה

בּמֶה, אצל חברים, אפשר לבטוח? לא במעשיהם.

לדעת מה יעשו אי אפשר. לא על מי שהִנָם. הם עשויים

להשתנות. רק זאת: אלה שאינם עוזבים.

מי שיכול לעזוב, אינו יכול להישאר, למי שיש אשור

בכיס – האם ייִשָּאֵר כאשר המתקפה תתחיל? אולי

לא יִישָּאֵר.

כשאסתבך, אול יִישָּאֵר . אבל כשהוא

יסתבך, אולי הוא יעזוב.

הלוחמים הם אנשים עניים. הם אינם יכולים לעזוב. כשהמתקפה

מתחילה, הם אינם יכולים לעזוב.

מי שנשאר, אותו מכירים. מי שעוזב, אותו אין מכירים. מה שֶעָזַב

שונה ממה שהיה כאן.

לפני שנצא למאבק, עלי לדעת: יש לך פספורט

בתרמיל? מחכה לך מטוס מאחורי שדה הקרב? כמה

תבוסות אתה רוצה לשרוד? האם אני יכול לגרש אותך?

ובכן,איננו רוצים לצאת למאבק.

זה נכתב בשנת 1933

אפשר לומר שהפסיכואנליטיקאים הינם שרידים ארכאיים מעט, גרסא מוחלשת כמו הגרסא המוחלשת של הנגיפים של החיסון, לאותו זן נכחד של אנשי מאבק – שנאבקים לא לנטוש את הסיבה הפרוידיאנית. לא פלא שהם מתאמצים להיראות מעודכנים תחת כותרות כמו: הסימבולי בימינו, הממשי בימינו, האחר שלא קיים, נפילת שם האב, וכה הלאה... מוטב לו לזה שאינו פוגש את הסובייקטיביות של תקופתו באופק שלה, שיוותר עליה" - זה מה שלאקאן אומר לנו בשדה והפונקציה של הדיבור והשפה.

עוד אשוב לעניין זה. בימים האחרונים נזדמן לי לשמוע לא מעט אנשים מדברים, כמו מתוך תמיהה, על כך שהייתה מלחמה והיא הייתה כלא הייתה, הייתה מלחמה?! כסו המים על החרבה ולא נודע כי נפל דבר. כביכול נותרה המלחמה מחוץ למציאות, שייכת לסצנה של רגע שכבר אין לו קיום, סצנה ללא זמן. בימים האלה גם שמעתי, ואולי גם לכם הזדמן לשמוע, למה לי להניח שאני היחיד אשר שומע את הדברים הללו בהקשר של שאלת המציאות, ובכן שמעתי אבות מדברים על בניהם שנפלו ומבעד לדבריהם בצבצה נוֹרָאוּתָה של עובדת האבדן הכפול, שעוד מועצמת בסירוב לציית לה. האבות הללו הם נשאי הכפילות של האבדן, הם נושאים את זאת שהמציאות היא זאת שלא מפסיקה ללכת לאיבוד, כלומר המציאות היא מה שתמיד כבר הלך לאיבוד וזהו הנורא. זה על גבי ההתרחשות הזו שנוכל לקרוא את מה שאכנה "המחלות של המציאות" כמו הנוסטלגיה, או המלנכוליה ואף מה שמכונה "הלם קרב" אשר מתאפיין בחזרה החוזרת ונשנית של אירוע שלא מרפה, שלא הולך לאיבוד כשהוא עצמו כרוך במקורו באבדן, אבדן אשר מסרב ללכת לאיבוד. לא בכדי פרויד דבר על אבדן המציאות בנוירוזה ובפסיכוזה. ישנו יותר מאופן אחד לקרוא את פרויד בעניין זה. השאלה של המציאות מלווה את שאלת הנפשי מאז ומתמיד, אפשר אף לומר שהנפשי הוא המצאה על הדרך של ההיתקלות באניגמה של המציאות, לכן ההטעיה המעניינת על דרך ההיפוך וההכחשה שגלומה בכל אותן אמירות יומיומיות שתמציתן היא "תהיה פחות נפשי ויותר מציאותי" – כביכול הנפשי והמציאותי מוציאים זה את זה , כביכול הנפשי אין עניינו בדיוק יצירתה של מציאות עבור ההוויה המדברת, אף עבור מיני היחדיו של ההוויות המדברות: קהילות, קבוצות, קולקטיבים, וכה הלאה, שאינם כי אם מפעלים ל"ייצור של מציאות" מוסכמת, לתחזוקתה, ולשמירה עליה, אם באמצעות הסנקציה למיניה ואם באמצעות ההסכמה. שהרי מהו החוק, או מהו המשפט אם לא ההיכל של השמירה על המציאות, כלומר על הדרך לקרוא את מה שנכתב שהיא? המעניין הוא שהיכלי המשפט חושפים בפנינו את זאת שלא ניתן לעולם לכתוב את המציאות בשלמותה, תמיד תמצא גם הנקודה בה הקונסיסטנטיות שלה מתערערת, תמיד תמצא כמו במפתיע גם  הנקודה שחמקה ממה שנדמה היה לרגע שהינו הניסוח האוניברסאלי האחרון והממצה שכולל את כל האפשרויות הפרטיקולאריות. הנה לדוגמא תיק הרצח שהחוקרים בטוחים שפענחו אותו התיק של זבוודרוב, שהועמד לדין והורשע ומאז הוא מערער עם הסיכוי שערעורו יתקבל משום שנדמה שנמצא סימן, טביעת נעל שלא שייכת לחשוד שמעלה ספק, למרות שכל העדויות והסימנים האחרים מצביעים עליו כרוצח. כלומר, הייתה שם רגל אחת לפחות של אדם נוסף אחר – לא מצליחים לשחזר באופן הרמטי ומוחלט את המציאות של רגע אחד בו התבצע הרצח. במובן זה לבד מהנרצחת נרצח גם אותו רגע כפי שהוא נרצח אצל כל אחד בכל רגע דבר יום ביומו. ההתרחשות של הרגע לא ניתנת לשחזור לעולם במלואה, ועוד אנו כמו עוסקים כאן רק במה שקרוי המציאות העובדתית, שהיא כביכול קלה לשחזור.

גם אלוהים הוא המצאה על הדרך הזו של המצאת המציאות, המצאה שקדמה לזו של הנפשי, על הדרך של השאלה: מה באמת....? מה באמת הינה המציאות הזו מחוץ להמצאתה, קרי מחוץ לדיסקורסים של האדם. עלינו ללכת בעקבות גאון המציאות, שמדי שנה מנסים לקבור אותו שוב ושוב משום שהוא לא מפסיק ללכת לאיבוד, כדי לעשות הכללה של האבדן, קרי שאם ישנו אבדן של המציאות בנוירוזה ובפסיכוזה, במודוסים שונים של אבדן, בצורות שונות לאבד אותה, שכן כל אחד מאבד בדרכו את המציאות. זו סינגולאריות, זהה לזו של הסימפטום, שכן כל אחד "מאבד את הראש שלו" בדרך אחרת, כל אחד מאבד את האובייקט שלו על פי דרכו. נוכל לומר שזה מה שהיא המציאות: היא תמיד מה שהולך לאיבוד, היא תמיד מה שכבר הלך לאיבוד, והיא גם זהה לאבדנה. זכרו לרגע את ההבניה שעשיתי בקשר למונח של הנשירה – הנשירה היא תנאי לאפשרות של הנוכחות. קרי שגם הנשירה של הסובייקט הופכת להיות זהה לנוכחותו. זוהי הכללה של אבדן המציאות בדומה להכללה של דחיית שם האב.

אם נחזור לאבות אותם הזכרתי אנו עומדים בפני אבדן כפול אותו נושא האב: אבדנו של הבן מעולם החיים, קרי מותו, והאבדן של אבדנו – זהו אבדן המציאות. "אומרים, כך סיפר אחד האבות, שעם הזמן שוכחים את הכאב וחוזרים לחיות ולשמוח, אני כמו שזה נראה לי עכשיו לא מאמין שכך קורה". אלא שלמעשה זה בהסכמה לאבדן של אבדנו שמותנית האפשרות של האב להמשיך לחיות. כלומר לאחר המוות של הבן עליו להסכים לעוד מוות שממילא ייפול עליו. כולכם זוכרים את חלומו של האב על בנו המת שעולה באש. חלום מזעזע במיוחד אשר מטלטל אותנו בעקבות לאקאן ומעלה את השאלה מהו אב? לאקאן ניגש לחלום הזה - ואינני בטוח שרבים התעכבו על עובדה זו - גם כן במונחי שאלת המציאות. ראוי שנתעכב על חלום זה שפרויד מביא בפשר החלומות כפי שמתייחס אליו לאקאן בפרק החמישי של הסמינר שלו ארבעת מושגי היסוד.

מדובר באב אומלל שהלך לנוח בחדר סמוך לחדר בו הייתה מונחת גופת בנו המת כשהוא מפקיד על משמרתה אדם מבוגר אחר. משהו לפתע מעיר את האב משנתו. מהו הדבר הזה שמעיר אותו? אין זו רק המציאות, ההלם, הנקישה, רעש שקורא לו לממשי, אלא שכל אלה מתרגמים בתוך החלום ממש את הזהות למחצה למה שמתרחש בפועל, המציאות עצמה של נר שנפל והעלה באש את המיטה עליה מונחת גופת הבן. דוגמה זו לא ממש תומכת בהשערה של פרויד בפשר החלומות שהחלום הוא מימוש של משאלה. מה שאנו רואים שמגיח כאן, כמעט לראשונה, בפשר החלומות הינה פונקציה של החלום שנראית משנית, קרי שבמקרה הזה החלום מספק רק את הצורך להאריך את השינה. אם כך הוא הדבר מדוע פרויד ממקם את החלום הזה דווקא בנקודה הזו, כשהוא מדגיש שהוא מהווה אישוש מלא של התיזה שלו לגבי החלומות? אם הפונקציה של החלום היא להאריך את השינה, אם החלום, אחרי הכול, יכול להתקרב עד כדי כך למציאות שחוללה אותו כסיבתו, האם לא נוכל לומר שהוא יכול להתכתב עם המציאות הזו מבלי הצורך לצאת מהשינה? אחרי הכול ישנו דבר מעין זה שנקרא פעילות סומנבוליסטית, הפעילות של המהלך בשנתו, או "חולה ירח" כפי שהוא מכונה באופן עממי. השאלה שעולה היא: מהו זה אשר מעיר את הישן? האם אין זו בתוך החלום מציאות אחרת שמעירה אותו? אותה מציאות שפרויד מתאר כך: Dass das Kind an seinem Bette steht כלומר המציאות בה הילד קרוב למיטתו (של האב), inh am Arme fasst, נוטל אותו בידו ומסנן לעברו בתוכחה, und ihm vorwurfsvoll zuraunt: Vater, siehst du den nicht,  אבי האינך רואה , dass ich verbrenne שאני נשרף? האין יותר מציאות במסר הזה מאשר ברעש שבעזרתו האב מזהה גם כן את המציאות המוזרה של מה שמתרחש בחדר הסמוך? האין זו המציאות שהוחמצה ( missed reality או realite manquee ) שהובילה למותו של הילד שעוברת במילים הללו? פרויד עצמו לא אומר לנו שעלינו להכיר במשפט הזה את מה שהנציח עבור האב את המילים הללו לתמיד מופרדות מן הילד המת שנאמרו לו, אולי, כך מניח פרויד, בגלל החום – אבל מי יודע אולי מילים אלה הנציחו את החרטה של האב על כך שליד מיטת בנו הוא הציב מישהו שלא מתאים למשימה אשר בפועל נרדם על משמרתו.

האין הפעולה שנראית כה דחופה שנועדה למנוע, לעצור את מה שמתרחש בחדר הסמוך, שקרוב לודאי מלווה בהרגשה של "מאוחר מדי" ממוקמת ביחס למה שבו מדובר במציאות הפסיכית  שמופיעה במילים המדוברות? האין החלום במהותו אקט של הומאז' למציאות המוחמצת – המציאות שכבר לא יכולה עוד ליצור את עצמה כי אם בדרך של חזרה ללא סוף על עצמה, בתחומיה של התעוררות שלעולם לא תושג? איזה מפגש יכול להתקיים עם אותה הוויה אינרטית לנצח – שאפילו עתה נטרפת על ידי הלהבות – אם לא המפגש שמתרחש בדיוק ברגע בו כמו במקרה, הלהבות באות כדי לפגוש אותה? היכן מצויה המציאות בתאונה הזו, אם לא בכך שזה חוזר על דבר מה שבפועל הינו יותר פאטאלי תוך שימוש באמצעים של מציאות ( by means of reality), מציאות שבה האדם שהיה אמור להשגיח על הגופה נותר עדיין ישן, אפילו כאשר האב הופיע מחדש אחרי שהתעורר?

כך המפגש המוחמץ לנצח, התרחש בין חלום לבין יקיצה, בין האדם שעדיין נותר בשנתו ושאת חלומו לא נדע, לבין האדם שחלם כדי לא להתעורר. אם פרויד ראה בחלום הזה אישוש לתיאוריה שלו על האיווי, זהו לבטח סימן לכך שהחלום איננו פנטזיה שממלאה משאלה. שכן אין זה שבתוך החלום הוא משכנע את עצמו שבנו עדיין חי [ זהו מוות שני] כי אם המראה הנוראי של הבן המת שאוחז בידו של  אביו ומצביע על משהו שמעבר שמשמיע את עצמו בחלום. האיווי מראה עצמו בחלום באמצעות האבדן שבא לידי ביטוי בדימוי בנקודה האכזרית ביותר של האובייקט (Le desir s'y presentifie de la perte image au point le plus cruel de l'objet. ). זה רק בחלום לבדו שיכול להיווצר המפגש הייחודי הזה. רק טקס, אקט שחוזר על עצמו ללא סוף, יכול להנציח מפגש זה – שכן איש אינו יכול לומר מהו מותו של ילד, לבד מהאב כאב, כלומר, שום הוויה מודעת. ההתעוררות מראה לנו את מצב הערות של מודעות הסובייקט בייצוג של מה שארע – התאונה, המקרה האומלל במציאות, שכנגדו לא ניתן לעשות דבר. אך מה הייתה התאונה הזו? כאשר כולם צנחו לתוך שנתם, כולל זה אשר רצה לנוח מעט, והאחד שכשל במשמרתו, והאחד שאפשר היה לומר עליו: הוא נראה כאילו הוא ישן? כאשר אנו יודעים רק דבר אחד לגביו והוא שבעולם הזה שכולו ישן רק הקול נשמע: אבא, אינך רואה שאני נשרף? משפט זה כשלעצמו מבעיר אש בכל מקום שבו הוא נוחת – ולא ניתן לראות מה בוער, שכן הלהבות מעוורות אותנו ביחס לעובדה שהאש מתייחסת ל- Unterlegt (מה שמונח ביסוד, מה שמונח מתחת)  ל- Untertragen, קרי לממשי. קרוב לודאי שזה מה שמביא אותנו להכיר במשפט הזה שנתלש מן האב מוכה היגון בחלום את העמית למה שתהא לאחר שיתעורר המודעות שלו, ולשאול את עצמנו מה קורלטיבי בחלום לייצוג. השאלה הזו היא מהממת בכך שאנו רואים כאן את החלום לאמתו של דבר כקאונטרפרט של הייצוג. זהו הדמיוני של החלום וזוהי הזדמנות עבורנו להדגיש את מה שפרויד כאשר דבר על הלא מודע הצביע עליו כמה שבאופן מהותי קובע אותו, ה- Vorstellungsreprasentanz. אין זה כפי שבטעות פרשו הייצוג המייצג, כי אם זה אשר תופס את מקום הייצוג. המקום של הממשי, שנמתח מן הטראומה אל הפנטזיה – ככל שהפנטזיה אינה לעולם יותר מאשר המסך אשר מסתיר דבר מה ראשוני למדי, דבר מה שקובע בפונקציה של הרפטיציה. זה מה שמסביר עבורנו בו זמנית את העמימות של הפונקציה של ההתעוררות ואת הפונקציה של הממשי בהתעוררות הזו. הממשי יכול להיות מיוצג על ידי תאונה, מקרה, רעש, פיסת מציאות, שהינה ראיה לכך שאיננו חולמים. אך מצד שני, המציאות הזו אינה כה קטנה, שכן מה שמעיר אותנו הינה המציאות האחרת שמסתתרת מאחורי החסר של מה שתופס את המקום של ייצוג – קרי על פי פרויד ה- Trieb . ההתעוררות פועלת בשני כיוונים – וההתעוררות שממקמת אותנו מחדש בתוך מציאות שכבר מכוננת ומיוצגת נושאית שתי משימות. את הממשי יש לחפש מעבר לחלום – בתוך מה שהחלום עטף, הסתיר מפנינו, מאחורי החסר בייצוג של מה שיש לו רק נציג אחד. זהו הממשי ששולט במעשינו יותר מאשר כל דבר אחר וזו הפסיכואנליזה שמצביעה עליו למעננו. עד כאן פחות או יותר התייחסותו של לאקאן.

ובכן מהו הדבר העיקרי שבו עוסק לאקאן בדרכו לקרוא את החלום הזה אם לא במציאות כשאלה, היכן היא המציאות היותר מציאותית שאותה הוא מכנה בסופו של דבר הממשי? אומרים מציאות יש בעולם מהי מציאות? למה לא? וכי האבדן שבא לידי ביטוי בנקודה האכזרית ביותר של האובייקט אין לו לדעתכם דבר עם שאלת האהבה, עם האבדן של האהבה? עם האבדן של אובייקט אהוב? וכי אין מדובר פה באבדנו של אובייקט אהוב? כן, אומרים אהבה יש בעולם מה זאת אהבה? את האהבה כמו את המציאות אנו לוכדים במימד של האבדן. תמיד האבדן. אלא שמה שמתווסף פה מבלי משים וזה מה שאני מנסה להדגיש בפניכם נוגע להכפלה של האבדן. כי מהו הבן המת אשר מת פעם נוספת? מהו מותו השני אשר מתרחש באופן איום גם בחלום וגם בפועל. הזוועה מתרחשת שם בנקודה הזו. זה בנקודה הזו שפורץ האבל הפתולוגי. בתוך ההתמוטטות לנוכח המוות השני. לו הייתה ההוויה המדברת שרויה בוודאותה לגבי הרישום שלה במציאות, כלומר חיה את מציאותה, אם היא לא הייתה שרויה תחת וודאות האבדן הבלתי פוסק שהאלצהיימר הינו רק הקצה הסופי שלו, לו הייתה בקשר מתמיד אם הסצנה האחרת, המציאות האחרת, כי אז לא היינו נתקלים בצורות של מלנכוליה. אלא שלא כך היא - ההוויה הזו שסועה. זוהי עובדת הלא מודע. לכן, נוכל לשער שהמלנכולי הוא זה אשר לא יכול לשאת עובדה זו, הוא לכן גם זה הדוחה את עובדת הלא מודע. הוא זה אשר מנסה להיות "מוסרי" ולא לאבד את האבידה. לא לשכוח. וכדי להתנגד לשיכחון הזה שכופה את עצמו הוא הופך את חייו שלו לגלעד, למציבה בעודו בחייו. שהרי אלה הן המצבות שממשיכות תמיד לזכור ללא קול במקומנו את מתינו. הוא עושה זאת בגופו. בפרספקטיבה זו המלנכוליה היא עמדה מוסרית. את הריאליזם אנו גוזרים מאותו שורש ממנו אנו גוזרים את המציאות אך יש לדייק ולומר שהריאליזם הינו המציאות שנשענת בדיוק על ההסכמה לאבדן המציאות. כך אני מנסה לפתוח בפניכם בתוך הבינאר הלאקאניאני שמבחין בין המציאות לבין הממשי, אותו לאקאן מתאר כמציאות היותר מציאותית, בין ה-reality לבין ה-real, פתח נוסף בתוך מה שהונח בבינאר הזה מן הצד של  ה-reality , המציאות. אם יש משהו שגם הנברוזה וגם הפסיכוזה מחזיקות עבורנו בעולם הזה כי אז זה את הממשות הזו של המציאות שלא מפסיקה ללכת לאבוד.

"מה השתבש בקריאת המציאות של אבי הפסיכואנליזה, כשסירב להכיר בסכנה הנאצית ולא הצליח להתגבר על מנגנוני ההכחשה וההדחקה שידע לחשוף אצל אחרים? במלאת שבעים וחמש שנים למותו של זיגמונד פרויד" – זוהי כותרתו של מאמר מהעיתון של הנאורים בארץ היהודים, כלומר העיתון של הללו שיודעים מהי המציאות, הללו שהמציאות לא הולכת להם לאיבוד לעולם, הללו שהינם לגמרי מחוץ לפסיכופתולוגיה של חיי היומיום. זה מופיע במוסף תרבות וספרות מן ה-19 בספטמבר שנה זו, לא זמן רב לאחר תום המלחמה פה. גם במאמר הזה של העיתון מדובר במלחמה, המלחמה "ההיא", ושני הידענים שכותבים אותו משוכנעים שהם אלה האוחזים בביצים של המציאות תוהים על פרויד ועל הפסיכואנליזה : האם הטיפול הנפשי הפרוידיאני שנועד לחזק את האני, להפחית את תלותו באני העליון ולהרחיב את שליטתו על תחומים מתוך הסתמי, אכן פעל כשורה אצל יוצר הפסיכואנליזה עצמו בשלב זה של הצורך בקבלת החלטה להציל את חייו ולעזוב את וינה בהקדם האפשרי? בחיבורו אנליזה הניתנת לסיום ושאינה ניתנת לסיום (1937), מעלה פרויד ספקות באשר לכוחו של הטיפול להמשיך להתמודד לאורך זמן עם היצרים המולדים ועם ההתנגדויות שמציבים יצר המוות והעיוותים באופי. העומס הנפשי של מי שפועל בשירותן של כמה זהויות המשגרות לעיתים ציפיות מנוגדות מן המחזיק בהן – המדען, המטפל, המסאי, היהודי ואזרח העולם – פגע כנראה בתחושת המציאות שלו והביאו אותו לשאננות אומניפוטנטית. את עצמת הקונפליקט שהביא כמעט לכיליונו אפשר לתאר בתגובתו הפרדוכסאלית שנשלחה מיד עם הגיעו ללונדון: " תחושת השחרור הנפלאה והמהולה יתר על המידה באבל, משום שאהבתי עד מאוד את הכלא שממנו חולצתי". זוהי הפיסקה המסכמת הפנץ' ליין של המאמר שהצדיק עבור השניים שכתבו אותו ועבור הללו שערכו אותו ופרשו אותו על פני עמוד שלם של העיתון את זאת שיופיע גם איור בעל טעם רע: פרויד והסיגר שלו וברקע דגלים של גרמניה הנאצית באדום עז וגדודי קלגסים נאצים צועדים בסך. זהו איור של אחד ערן וולקובסקי. וכי מה תאמרו? שהרי בכל דרך מנסים שימות, והוא אך חוזר שוב ושוב על אף שמתעקשים לציין לא את הולדתו כי אם את יום מותו - מה שנקרא צדיקים מלאכתם נעשית בידי רשעים. אני תוהה  דרך אגב לגבי שיבוש אפשרי בתפיסת המציאות של שני הכותבים שהרי כפי שמצוין בתחתית המאמר האחד הוא גם פרופסור, גם חוקר, גם מורה בבית הספר לעבודה סוציאלית ואפשר אף שיש לו מספר עניינים משפחתיים בנוסף להיותו אזרח העולם ויהודי ואילו השני הוא גם פסיכואנליטיקאי, גם מטפל, גם דוקטור, גם מרצה וגם בחוג ללימודי תרבות באוניברסיטה וזאת מבלי שלקחנו בחשבון זהויות משפחתיות וקרוב לוודאי שהוא גם יהודי או בעל לאום כלשהו אחר, וגם אזרח העולם. נורא! איזה עומס נפשי אדיר של כל כך הרבה זהויות שמשגרות ציפיות מנוגדות ומובילות לשאננות אינטרפרטטיבית אומניפוטנטית.