פנל סיום - הזמן של ההיסטריה

היחס של הסובייקט לזמן, בנוירוזה, זה משהו שמדברים עליו מעט מדי ועם זאת הזמן הוא ביסוד היחסים בין הסובייקט לאובייקט שלו במישור של הפנטזמה. בנוירוזה, האובייקט מוטען במשמעות [  significance] בהתאם למה שכיניתי הרגע [השעה] של האמת (l'heure de vérité). אלא שהאובייקט הוא תמיד בשעה מוקדמת מידי או מאוחרת מידי [בשעה לפני או שעה אחרי]. אם ההיסטריה הוא איווי שלא ניתן לסיפוק, והאובססיה פונקציה של איווי בלתי אפשרי, מעבר למונחים האלו יש יחס הופכי בין שני המקרים, רואים את זה בדחיינות של האובססיבי, שתמיד מצפה למשהו מאוחר מידי, ומנגד ההיסטרית שחוזרת תמיד על מה שהיה בראשית הטראומה שלה, כלומר על מה שהיה מוקדם מידי, אי בשלות יסודית. בעובדה הזאת מונח היסוד של ההתנהגות הנוירוטית בצורתה הכללית ביותר, הסובייקט תמיד יחפש לקרוא את השעה (lire son heure) באובייקט שלו, אבל אפשר גם לומר שזה רק באמצעות האובייקט שלו שהוא ילמד לקרוא את השעה...[בנקודה הזאת אנחנו מוצאים את המלט].

סמינר 6, שיעור 15.4.59

לאקאן מציע לנו לחשוב על תפיסת הזמן של הנוירוטי כנגזרת מן הקואורדינטות שפורסת בפנינו הפנטזמה שלו. אל מול המחשבה הקנטיאנית על הזמן כעל צורת הכרה אפריורית שהאובייקט נתון לנו בכפוף אליה, בהבניה של המציאות הנפשית, הפנטזמה מופיעה כצורת הכרה, כלומר זה מהיחס של הסובייקט לאובייקט במישור של הפנטזמה שהציר הטמפורלי של המציאות הנפשית מופיע. ולא להפך. אם נביא בחשבון את ציר הזמן נוכל לומר שהמתמה של הפנטזמה מציינת לא רק יחס [כלשהו] בין הסובייקט השסוע אל האובייקט, אלא המתמה או הלוגיקה של הפנטזמה מציינת בה בעת את ההצבה של הסובייקט ביחס טמפורלי אל האובייקט. כלומר זה לא שהאובייקט של הפסיכואנליזה מופיע בכפוף לצורות ההסתכלות באופן כללי, כלומר בכפוף לזמן, אלא הזמן מופיע, נגזר או זהה למודליות של היחס בין הסובייקט השסוע לבין האובייקט שלו. אפשר לקרוא את הטענה הזאת של לאקאן כטענה משלימה לאמירה של פרויד על הנפש שמתפשטת במרחב, ולחשוב על הקואורדינטות המרחביות ככאלו שיש להן גם משך. כך שהלוגיקה של הפנטזמה אצל הנוירוטי היא זו שפורשת את הקוארדינטות שמבנות את המציאות הנפשית [או ברוח השיעור את המציאות] כנתונה בזמן.

אני מדגישה את האספקט הנוירוטי כאן מאחר ולאקאן טוען שאם נסתכל בפנטזמה הפרוורטית לדוגמה נראה שהיא מחוץ לזמן, היא א-טמפורלית. הפרוורט מזדהה לחלוטין עם האובייקט, ועל כן לא מאפשר את הפריסה של הזמן כמרחק, חסר לו הזמן שנדרש כדי להשיג את האובייקט, שכן הפרוורט לא צריך לרדוף אחרי האובייקט, האובייקט הוא בצד שלו. בפנטזמה שלו הוא מזדהה עם האובייקט.

בהיותה סצינה שממחישה מודליות דמיונית, הפנטזמה במובן מסוים גם היא שייכת לתחום של האסתטיקה הטרנצנדנטלית, אבל שלא כמו הזמן של קאנט, הזמן שבכפוף לו נתון לנו האובייקט כאובייקט של התנסות, כאן המהלך הוא הפוך, זו הפנטמה כיחס לאובייקט שממנה נגזרת תפיסת הזמן אצל הנוירוטי. ואת התלות של האיווי בזמן אנחנו יכולים לראות אצל סובייקט מסויים, המלט, שלא יודע מה הוא רוצה, הזמן שלו כסובייקט מושהה, לאקאן אומר שהוא תמיד בזמן או בשעה של ה-אחר.

לסובייקט יש זמניות החל מהרגע שבו הצליח למקם את האובייקט, ובאובייקט הזה הוא יחפש לדעת מה השעה, אלא שביחס למפגש עם האובייקט הזה השעה היא תמיד מוקדמת מידי במקרה של ההיסטריה או מאוחרת מידי במקרה של האובססיה. הזמן של הנוירוטי הוא תמיד זמן של החמצה, ושני המבנים הנוירוטים מובחנים אחד מן השני באיך הם אוהבים להחמיץ. אם ההתנסות באובייקט היא רק במימד של הזמן הרי ש"הבטרם עת" של ההיסטריה בניגוד ל"מאוחר מידי" של האובססיבי מציינים שתי צורות של התמקמות בזמן כשמה שמשמש כמצפן, מה שמראה לנו את הכיוון, הוא האובייקט, הזמן של האובססיבי הוא בסימן "זה עוד לא קרה" , של השהיה ודחיה מתמדת של האקט, בעוד הזמן של ההיסטריה הוא בסימן "הכל כבר קרה", מעתה הכל יהיה רק רפטיציה, כלומר ההתנסות בזמן מסמנת שתי צורות של יחס לאובייקט שהן שתי צורות החמצה. והכיווניות נגזרת מהצורות שבהן האובייקט מופיע כבלתי מושג.

אכן בסמינר 8, הסמינר על הטרנספרנס, לאקאן מאפיין את שני המבנים הנוירוטים דרך הלוגיקה היחודית של הפנטזמה של כל מבנה, כלומר הוא מספק שתי מתמות ייחודיות לפנטזמה ההסטרית והאובססיבית, שהן מעין שתי וריאציות על המתמה הכללית של הפנטזמה. הפנטזמה ההסטרית היא לא סובייקט שסוע ביחס לאובייקט , אלא היא צורה למקם את האובייקט ביחס לאחר, המתמה רושמת יחס כלשהו בין אובייקט איי/הסירוס הדמיוני [מינוס פי] ביחס לאחר [לא שסוע]. כלומר היחס לאובייקט מופיע כצורה לקיים את השלמות של האחר הגדול, להיות עבורו מה שהוחסר ממנו בסירוס הדמיוני. דורה, לאקאן אומר, רוצה לעמוד במקום של ה"פאלוס הדמיוני", היא מעדיפה שהאיווי שלה יוותר לא מסופק כדי לקיים את האחר כמי שמחזיק את המפתח לתעלומה/מיסתורין שלה.  זה הדבר היחיד שחשוב לה ולכן כשהיא מזדהה עם הדרמה של האהבה היא רוצה להחיות את האחר, להשלים אותו. כלומר הפנטזמה ההסטרית היא לקיים את השלמות של האחר, בכך שההסטרית היא זו שמשלימה אותו. מקיימת את האחר שלם. לפחות אחד שהוא שלם.

על הייחודיות של הפנטזמה ההסטרית ביחס לצורה הכללית של המתמה של הפנטזמה, סובייקט שסוע ביחס לאובייקט איי, לאקאן אומר:

"דורה לא היתה יכולה להיות היסטרית אם היתה מסופקת מהפנטזמה הזאת. היא מכוונת אל משהו אחר, משהו טוב יותר, אל האחר הגדול. האחר האבסלוטי, גברת ק, שהיא עבורה הגילום של השאלה, מהי האישה?ו לכן, במישור של הפנטזמה, לא מדובר ביחסים של סובייקט שסוע לאובייקט a [כמו בדרך כלל] אלא למשהו אחר, מאחר והיא הסטרית זה באחר הגדול שהיא מאמינה"