האקט הפסיכואנליטי - שיעור V

מאת: 
רונה כהן

הרצאות מבוא על סמינר XV: האקט הפסיכואנליטי

שיעור V

דברים שהובאו במסגרת שולחן הקריאה על ידי רונה כהן

 

הניסוח של הלוגיקה של האקט הוא כמעט זהה לזו של סמינר 14, מה שחדש זה ההופעה של ציר טרנספרנס בסמינר 15, למרות שאפשר להניח שהצירים של הטרנספרנס היו יכולים להתקיים גם בניסוח של השנה שעברה. הערה טכנית.

כאן הציר של הטרנספרנס מופיע ככזה שמבחין בין האקט לבין הרפטיציה, מאחר והוא מאפשר ידע על הלא מודע.

"אם אין טרנספרנס, הסובייקט של האקט האנליטי לא יידע דבר לגבי מה שנלמד בהתנסות האנליטית".

ואת הידע לאקאן מנסח בפרק 5 כלדעת משהו על האיווי, דרך ההתמקמות במקום של האובדן, כלומר של הסירוס. סוף האנליזה הוא רגע שבו האובייקט מופיע כלא אחר מאשר אינקרנציה של הסירוס עצמו (של המינוס פי). אין בזה חדש, תיאורטית, אבל לאקאן יוצא לנסח (או להוכיח) את הלוגיקה של המהלך הזה שמסתבר שהיא די סבוכה ורווית מעקפים.

למעשה האקט אינו אחר מאשר תנועה של רפטיציה טהורה אבל שאינה אוטומטון

הפרק הזה מתחיל ברפטיציה של הזמן. שנה חדשה. שוב, אנחנו בהתחלה. מהרגע שבו התחלנו לספור את הזמן, הזמן מופיע כמעגלי, מחזורי. כלומר  הצורה להתקל בממשי של הזמן היא דרך הרפטיציה. להתקלות הזאת יש זיקה להתחלה, לאיזה ראשית.

הרפטיציה של המסמן מותירה משהו בחוץ לספירה, וזאת ההתחלה, כמו האיבר הראשון בסדרה. לאקאן אומר ביחס לזמן, יש מסמן שהוא באי הלימה עם הממשי. והשארית של פעולת הסימון נוכחת תמיד כפרדוקס על התחלה שלא ניתן לרשום אותה כמוכלת בשאר האיברים בסדרה. 

וזה תימה שחוזרת על עצמה, את ההתחלה אי אפשר לסמן, מאחר ותמיד ניהיה לפניה או אחריה, אנחנו יכולים לרשום אותה כהעדר רק מתוך היחס בין התנועה של המסמנים של t1 של היה ונעלם ו t3, של ה not yetT1 |ס| T2

מאחר והזמן של האנליזה הוא לא רציף ואפשר לומר כמו שמילר אומר שהוא כפול, לאנליזה אין נקודת סיום, צריך לקפוץ ממנה. נדרשת קפיצה כדי לסיים אותה, והפעולה הזאת אינה זו שמביאה את הסיום, אלא היא הסיום עצמו.

זה קפיצה שהיא ביטוי לזה ש"רק בסוף אפשר להניח את ההתחלה". ולאקאן אומר שהאקט הוא פעולה ביחס להתחלה. כמו רישום של ההתחלה אבל בסוף.

 

הפרק הזה מדבר על יחסים בין 4 איברים שמתפקדים כמו קבוצות. כלומר עושים עליהם פעולות כמו על קבוצות מתמטיות.

[[והחידוש המרכזי הוא למעשה לקחת את סכמת היחסים הזו, בין ארבעת האיברים, שמופיעים כמו איברים בקבוצה, ולנסח ביחס אליהם את האקט של סיום האנליזה, שאינו יכול להיות רגע סיום, ככה דבר אחד שמוליך למשנהו, ואז מסתיים, אלא  קפיצה, LEAP שהופכת האנליטיקאי ל desetre (כמו נישול מההוויה, או פסולת). ]]

יש כאן למעשה 2 משולשים של יחסים, אני אתרכז בראשון

 

בפרק 6 מופיע הלוגיקה של הקפיצה מאנליזט לאנליטיקאי שכמו משלימה את המהלך שמופיע בפרק זה.

מאחר ויש נקודת מפגש, הצטלבות בין שני צירי הטרנספרנס אנחנו רשאים להניח שהמשולשים הם היפוך אחד של השני – נגזר מקבוצת קליין. זה מותר.

המהלך של האנליזה מפרספקטיבה לוגית טהורה הוא דריכה במקום, מאחר וכל מה שאנחנו עושים זה עושים פעולה של היפוך ביחס לשני איברים שהיא פעולה חוקית. ההחלפה הזאת, המתמטיקה אדישה לה. אצל לאקאן היא מופיעה כבלתי אפשרי אבל משהו שהציר של הטרנספרס מכוון אליו. 

 

השאלה שנשאלת בפרק 5 ביחס לסובייקט של האנליזה, היא שאלה שקשורה לקיום. השאלה היא האם הסובייקט יוכל להתהוות, TO BECOME (. והאם יוכל להתהוות כאנליטיקאי). זה למעשה מופיע כשתי שאלות שהן אחת. מאחר והמשימה של האנליזה , להתהוות [ או Woe s war, sol lich warden ] היא זו שמסמנת את סופה עם ההפיכה של הסובייקט המונח לידע לפסולת, desetre.

 

הפרק עוסק בהופעת דבר מה חדש, שעם זאת הוא תוצר של רפטיציה.

מתוך התכונות של קבוצת קליין אנחנו יודעים שהדבר החדש הזה הוא האיבר הראשון בסדרה, הוא זה שתמיד כבר היה שם. אבל מופיע במקום אחר.

הערת אגב- ברור שהוויה זה לא סתם יש, אלא זה משהו שלא נתון, יש לייצר אותו, הוויה שהיא משתוקקת, זה תוצאה של פעולה. "באנליזה הסובייקט לומד להתאוות". החסר בהוויה. לכן ההוויה מופיעה ביחס לבלתי מושגות של האובייקט.

 

האקט הוא פעולה ביחס לקיום. לאקאן אומר בסמינר 14

זה לא פעולה של הנכחה של משהו שהיה מוסתר אלא הופעה של משהו שתמיד היה שם אבל רק דרך ההופעה שלו במקום חדש, רק דרך הקונטינגנטיות של ההופעה שלו אפשר לראות אותו. הוא מופיע בדיעבד כהכרחי.

 

 "על הסובייקט להתהוות, אולם האם הוא יכול? זאת השאלה.

 והשאלה הזו מזוהה בפרק עם מה שהיא המשימה של האנליזה. זה ה WO ES WAR. במקום שבו היה "זה", תיהיה הוויה.

זה משימה מאחר וההופעה של הדבר הזה, ההכרח שלה הוא בדיעבד. לפני כן היא קונטינגנטית, אין שום הכרח שהיא תופיע. להפך. 

 

אפשר לראות על הגרף

אם היה כאן הכרח של קיום, ERGO SUM, זה היה יחסי סיבתיות שדבר א' מוביל לב'. אולם במומנט הראשון, נקודה 1, הופעה של דבר-מה נראית בלתי אפשרית. הקבוצה כאן היא ריקה. במומנט השני, היחסים בין  2 ל-3, על רקע נקודה 1, כלומר האינטרסקציה בין ה"אני לא חושב" ל"אני לא קיים" מולידה את החור של ההווויה כממשי. 

הדבר שיש לנו ספק לגביו ולכן ההופעה שלו היא הפתעה הוא ההוויה עצמה. [והאובייקט]

המשימה הזאת אינה אלא האימפרטיב האתי של האנליזה, זה ה Soll Ich warden של פרוייד שלאקאן מפרש את ה ICH של האגו כ ETRE, הפועל להיות.

האקט ביחס להוויה הוא קודם כל המצאה דקדוקית של הטיה של הפועל "להיות"

לאקאן ביחס למשפט של פרוייד שיש כאן המצאה של הטיה חדשה ביחס לפועל להיות, הטיה רפלקסיבית, פעולה שהפועל מבצע על עצמו באופן אבל רפלקסיבי, משהו פועל על הסובייקט והדבר הזה זה הוא בעצמו , בניין נפעל, S'etre

כמו פעולת המסמן שמסמן את עצמו שלאקאן מזכיר בסמינר על הפנטזמה . הו א אומר על זה "אנחנו יודעים שזה בלתי אפשרי , ועם זאת זה הקרוב ביותר לפעולה" – לאקט (עמ' 122)

כלומר מה שלא אווידנטי או אוטומטי בתהליך האנליטי, מה שיש ספק לגביו הוא דווקא האימפלקיצה של הקוגיטו, ה ERGO של הקיום.

 

נקודת המוצא היא הסובייקט הגרמטי. השימוש בשפה מציב את הסובייקט כמשוסע. וזו בהכרח פעולה שמובילה לניכור. זאת נקודת הפתיחה, ציר 1

אני מצאתי את הדוגמה הזאת בשני הקשרים, שכמו בפירוש של הקוגיטו, מופיעים כהופכיים.

אני אתחיל מהשני, זה שמופיע בפרק 5.

לאקאן נותן כאן דוגמה מעניינת שהוא חוזר עליה כמה פעמים, כולל ב ecrit.

זאת הערה מתוך רשימותיו של הבלשן הצרפתי גיום שבעצם מראה לנו ששימוש מסויים בזמן ה imparfait הצרפתי מייצר עמימות ביחס למשמעות. כלומר עצם השימוש בהטיה עצמה אמור לעורר איזה ספק אצל המאזין האטנטיבי ביחס למובן של האמירה.

המשפט שלאקאן מצטט מגיום הוא : Un instant plus tard la bombe eclatait

שזה "עוד רגע והפצצה היתה מתפוצצת"

שבאנגלית, המתרגם של ה ecrit מוצא תרגום אקווילנטי מעניין:

מתוך position of the unconsciousness

The bomb was to go off two minutes later

הדקדוק מאפשר לנו לחשוב על 2 הקשרים טמפורלים: (1) זמן אחד שבו הפצצה מכוונת להתפוצץ עוד 2 דקות, והיא אכן תתפוצץ אם לא ננטרל אותה. הפצצה התפוצצה. בעתיד.

וזמן שני, ממבט אחורה אל הסיטואציה , אנחנו מבחינים בכך שהפצצה אכן תתפוצץ עוד שתי דקות. אבל מצאנו אותה בזמן וניטרלנו אותה. הפצצה נוטרלה.

לדוגמה בסרט דקומנטרי אפשר לשמוע משפט כמו The bomb was to go off two minutes later, killing the president and the first lady

מילר- עוד רגע והפצצה היתה מתפוצצת. יתכן והפצצה התפוצצה ויתכן גם שהיא לא התפוצצה. "כאשר אנחנו לומדים את הזמן בשפה ואנחנו מגלים את הלוגיקה שלהלן, ההווה [ או משמעות] אינו מגיח עוד בצורה מיידית" . ההווה כרוך בשדה מסוים שהוא תוצר של זמן עבר שפועל כמו זמן עתיד. וגם זה שימוש בזמן עבר כדי לתאר עתיד

האמירה של הסובייקט היא כמו חתך ביחס לשני הזמנים

את העמימות הזאת, או הדו משמעות, הציפיה, ההמתנה, לאקאן כאמור קורא לתוך הפועל של להיות, ETRE, דרך הציווי של ה Wo Es War

Where it was (La ou c'etait) אפשר לומר la ou s'etait (where it was itself), זו חובתי לבוא לידי קיום/הוויה.

לאקאן נותן שתי אינטרפרטציות לשימוש ב- IMPARFAIT. במאמר מוקדם הסובייקט נעלם ברגע שבו מופיעה משמעות. כמו בפרשנות של הקוגיטו מסמינר 11, מאחר והבחירה הכפויה היא ב אני לא קיים, יש אפשרות שהסובייקט נעלם תחת המסמן. מתפוצץ

לאקאן :

הרגיסטר של המסמן מתייסד על בסיס העובדה שהמסמן מייצג סובייקט עבור מסמן אחר. זה המבנה של כל תצורות הלא מודע: חלומות, פליטת פה, בדיחה. המבנה הזה עצמו מסביר את הפיצול הראשוני של הסובייקט. [הסובייקט] מיוצר במקום של ה-אחר הגדול שטרם-מוקם [ביחס לסובייקט], המסמן מייצר סובייקט מהוויה שעוד לא יודעת לדבר, אבל במחיר של לשתק אותה. זה שמוכן-לדבר that was to be there – [בשני המובנים של האימפרפקט הצרפתי il y avait, ממקם את זה שמוכן-לדבר רגע לפני (זה היה שם אבל לא עוד) אבל גם רגע אחרי (עוד כמה רגעים וזה היה שם מאחר וזה היה יכול להיות שם)] – נעלם, והוא כבר לא יותר מאשר מסמן.

יש כאן איזה מבוי סתום.

הציווי האתי של האנליזה – אצל פרוייד מופיע כלהפוך את הדחפים של האיד לכוחות אגו.

..הוא ציווי, בדיוק משום שהוא לא התרחש עוד. והסיבה שהוא לא התרחש היא שכמו כל אתיקה בפסיכואנליזה, הוא מכוון לבלתי אפשרי.

(תמיד שמשהו מוכרז כאתי בפסיכואנליזה מבקשים מאיתנו לעשות משהו בלתי אפשרי. )

אבל הציר של הטרנספרנס יראה לנו שעל מנת שאחד יופיע במקום של השני, כלומר זה שאחד מופיע במקום של השני, אנחנו צריכים לייצר קבוצה ריקה, חור. וזה יהיה במקום של ה CA. ה"זה"

אליינציה:

הפעולה היא שלילה של השלילה הראשונה כלומר אנחנו שוללים את מה שנותר משני המעגלים הנחתכים ונותרים עם 1. הוויה ללא מחשבה 2. מחשבה ללא הוויה.

[דה מורגן – השלילה של האינטרסקציה של דקרט, השלילה של הקבוצה ( A או B) שקולה לאיחוד (או) של מה שנותר משני המעגלים שנחתכו.

נקודת המוצא שלנו היא (1) זה הרגע של "לא חושב" או "לא קיים"

[[[ בפרשנות לקוגיטו הראשונה, הבחירה הכפויה היא ב"לא קיים"

מדוע זה בחירה כפויה?

מאחר והבחירה "( לא X או לא Y) מסתירה את זה שיש כאן פעולה של איחוד (X וגם Y), שזו הפעולה של הציר של הטרנספרנס. זה ה VEL של האיחוד שמוסתר.

"אתה צריך לדעת שמה שנשאר (אחרי הבחירה) הוא בכל מקרה קצת: זה יהיה חיים בלי כסף או אם סירבת למוות, אז חיים שהמחיר של החירות הוא מטריד" אקריט 714

"בטווח הארוך , תצרך לוותר על החיים בכל מקרה, ובסופו של דבר, הדבר היחיד שישאר לך זה החירות למות"

לכן זה עובד כמו איחוד בלוגיקה, כמו AND

החירות או המוות. בחרנו בחירות אבל החירות היחידה היא למות. ]]

 

 

Wo Es war, Soll Ich warden

Es = S of Subject = Ca על בסיס הומופוניה

Ich = Ego = Being

 

[[

בניגוד לצורה שהתרגום האנגלי אינו יכול להימנע ממנה  Where the id was, there the ego shall be  היכן שהיה האיד, שם יהיה האגו, פרוייד לא אמר das Es (איד) ולא das Ich, (אגו) כפי שהיה מורגל כשרצה להתייחס לסוכנויות שארגנו את הטופוגרפיה שלו בעשר השנים האחרונות

כתב את האני והסתם כדי לייצר את ההבחנה היסודית בין הסובייקט האמיתי של הלא מודע ובין האגו שהגרעין שלו בסדרה של הזדהויות שיש בהן ניכור, כאן נדמה שהמקום של ה Wo (היכן) , שה Es (לא איד אלא הסובייקט שמשולל כל das של objectifying article) war (etait, זה לוקוס של הוויה שהיא זו שמונחת על כף המזניים, ובלוקוס הזה) soll (זו חובה במובן המוסרי שמושמעת כאן), Ich (I, שקודם ל c'est moi, אלא ce suis-je) warden (להתהוות, become, devenir, לא להתרחש אלא להיוולד מהלוקוס הזה שהוא לוקוס של הוויה).

לאקאן מתבסס על ההומופניה בין ה Es (איד) הגרמני לבין האות הראשונה של המילה subject.

Where it was (La ou c'etait) אפשר לומר la ou s'etait (where it was itself), זו חובתי לבוא לידי קיום/הוויה.

[כלומר מדובר בסובייקט שבא לידי הוויה ולא באגו ואיד) סובייקט ולא מודע

מילר

ניתן ל-S את הערך של סובייקט וניתן ל ICH את הערך של ידע.

בסמינר 11 ICH הוא רשת המסמנים

הפעולה האנליטית היא לעבור מהלא-מודע כסובייקט אל הלא מודע כידע.

. ]]]

 

 

למערך היחסים הזה לאקאן נותן אינטרפרטציה מרחבית כיחסים בין 4 איברים שמקיימים  את הלוגיקה של קבוצת קליין.

יש לנו 4 איברים שהפעולה , נקרא לה כוכבית, (טרנספרנס) מייצרת איבר חדש שלמעשה הוא האיבר שממנו התחלנו. [האיבר המזהה]

 

 

הקבוצה מקיימת לוגיקה כזו שהפעולה * כשהיא מבוצעת על שני איברים שאינם איבר היחידה, נותנת כתוצאה את איבר היחידה. וזה האלכסון שמתקבל.

בייצוג המרחבי של קבוצת קליין היינו צריכים להיות מסוגלים ליצר קשר בין כל ארבעת האיברים, כאשר כל איבר נגדי מופיע כהופכי של השני  (כפול -1) תנועה של הפיכה, טרנספוזיציה

שירטוט

 

אבל כמו במבנה של הדיסקורס, אין לנו חיצים לכל הכיוונים. אין חץ בין התוצר לאמת. הנוכחות של האובייקט כופה כל מיני הגבלות מרחביות, איסורים.

כלומר לא כל היחסים אפשריים. אי אפשר להשלים תנועה מלאה,

כשאני מדברת על היחסים שקבוצת קליין מקיימת – היפוך, אופוזיציה וטרנספוזיציה.

האיברים בסדרה אינם שווי מעמד כמו בקבוצת קליין של המתמטיקה. ולמעשה בגלל הפיצול של הסובייקט וההופעה של האובייקט אנחנו לא באמת בקבוצה שהיא קבוצת קליין אמיתית. ברור שהסובייקט לא נמצא באותו מישור כמו האובייקט.

אז בקבוצת קליין של לאקאן זה האפשרויות. שימו לב שאפילו שזה נראה, אין שום סיכוי לחצות מהסובייקט המפוצל אל האובייקט. זה לא עובד.

שירטוט 

 

מה שלאקאן אכן לוקח מקבוצת קליין זה את האפשרות שעל ידי אופרציה * (במתמטיקה זה עובד עם כפל וחיבור, שתי פעולות שהסדר בין האיברים בינהם הוא לא משנה AB=BA), אצל לאקאן יש 3 אופרציות ששלושתן נחוצות באותה מידה להשלמת התהליך. אליינציה, אמת וטרנספרנס. אבל הטרנספרנס היא קצת שונה, מאחר והיא זו שמאפשרת את הרוורסיביליות, את היכן שהיה X  , יהיה Y. מאחר וזה פעולה שהציר שלה מחבר בין שני נקודות שהן לא הופכיות. מתמטית. זה מאפשר לסובייקט של האלימינציה להתקל בלא מודע. האופרציה של הטרנפרנס היא שמחברת בין הוקטור של האלימינציה וזה של האמת.

. כמו כל פעולה מתמטית שמייצרת איבר חדש כתוצאה.  אז על ידי אופרציה מסויימת אנחנו מייצרים איבר חדש, מאיברים נתונים שאינו אלו המזהה של הקבוצה, שמופיע כחדש. הוא מופיע כתוצאה של פעולה. האיבר הבא.

האינטרסקציה בין שתי השלילות שפועלת על מה שחסר לשני הצדדים, לא מייצרת קבוצת חיתוך. ההוויה יכולה להופיע רק כאשר הרפרנס של האני החושב יהיה ה"זה חושב" כלומר ה"זה" יחליף את המקום של האני.

החסר הזה של ה False being של הסובייקט , שהוגדר מאז ומתמיד כאיווי של הסובייקט בסוף האנליזה מנוסח ועובר אינקרנציה, הסירוס

ההופעה כאן במקום של החור, שקראתי לו הוויה, זה ההופעה של הפער, לאקאן אומר, בין אובייקט a כסיבת האיווי, ושל המינוס פי (הסירוס, החסר ב-אחר).

ציטוט:

"הסובייקט אינו הסיבה של עצמו. הוא תוצאה של אובדן ועליו למקם את עצמו בתור הסיבה של האובדן, האובדן שאובייקט A מייצר, כדי לדעת מה חסר לו"

כלומר האקט של האיחוד מייצר קבוצה ריקה שהיא החור של ההוויה ובה בעת מייצר את האובייקט כאיבר חדש אבל בלתי אפשרי.

כמו בקשר הבורומאי, הלוגיקה של החיתוך מקיימת כאן את החור כממשי והיא זו שמופיעה. כאשר הקונסיסטנטיות שלה היא מה שמקיים את המבנה.