הודעת שגיאה

  • Warning: Invalid argument supplied for foreach() ב-mailchimp_lists_auth_newsletter_form() (שורה 492 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/sites/all/modules/mailchimp/modules/mailchimp_lists/mailchimp_lists.module).
  • Warning: Invalid argument supplied for foreach() ב-mailchimp_lists_auth_newsletter_form() (שורה 492 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/sites/all/modules/mailchimp/modules/mailchimp_lists/mailchimp_lists.module).

פנל סיום - הערה פילוסופית אסטתית לגבי ההיסטריה

מאת: 
רנן עמיר

דברים מתוך פנל סיום לכבוד סיום שנ"הל בנושא ההיסטרית בת זמננו

 

אלן בדיו, פילוסוף צרפתי בן זמננו, בפרק בשם "אמנות ופילוסופיה" מתוך ספרו Handbook of Inaesthetics (שיצא באנגלית ב-2005 ובצרפתית ב-1998), טוען שהקשר בין אמנות ופילוסופיה הוא אנאלוגי לקשר בין ההיסטרית והאדון.

 

ההיסטרית אומרת לאדון: "האמת מדברת מפי, אני כאן. לך יש ידע, תגיד לי מי אני"

אנחנו יכולים לצפות, אומר בדיו בעקבות לקאן, שללא קשר לתשובה של האדון, ההיסטרית תגרום לאדון לדעת שזה עדיין לא "זה", שה"כאן" שלה, חומק מאחיזתו. שעל מנת לספקה, הוא נדרש לעשות מאמץ נוסף, שוב. ושוב ושוב. כך, מסביר בדיו עם לקאן, ההיסטרית לוקחת בעלות[1] על האדון, הופכת לאדונית שלו, מצביעה על אי ההלימה העקרונית של הידע שלו עם האמת שלה, על אי האפשרות של הידע המלא, על האימפוטנטיות שלו.

 

האמנות, כמו ההיסטרית, היא תמיד כבר שם. היא מפתה וללא מילים היא פונה אל ההוגה, מגישה עצמה לפרשנות, מבקשת תשובה לגבי זהותה. זאת בעוד שהיא ללא הרף, באמצעות שינוי עצמי מתמיד, חומקת מאחיזתו ומצביעה על האכזבה הידועה מראש שלה מכל תשובה אפשרית שלו.

 

מול הסיטואציה הזו האדון- פילוסופיה- בחר לאורך ההיסטוריה של החשיבה על אמנות להגיב באחת משלוש דרכים:

או: לזהות את הפיתוי והרמייה שהאמנות- ההיסטרית מציבות בפניו, כפי שעשה אפלטון שהזהיר פילוסופים מהאמנות כמי שעוטה סמבלנט של האמת שאינה בה, ולכן מסוכנת. אז תובן האמנות כמי שחשיבותה מצויה באפקט שהיא מעוררת אצל נמענה, וניתן יהיה לעשות בה שימוש חינוכי. לפי סכמה זו האמת מובנת כסינגולרית לאמנות, ייחודית לה, אך לא אימננטית או פנימית לה.

 

או: בדיוק בקוטב ההפוך: להלל ולשבח את האמנות-ההיסטרית כמי שהיא היחידה המסוגלת להחזיק באמת. היא, כמו ברעיון הנוצרי של האינקרנציה היא בגופה מהווה גילום של האמת, והיחידה שהופכת את האמת האינסופית, הטראנסצנדנטית, הבלתי נגישה, לנגישה עבור נמענה. זו הדרך בה בחרה למשל הרומנטיקה הגרמנית. בסכמה הזו האמת מובנת כפנימית לאמנות, אך לא סינגולרית לה: האמת היא אותה האמת אחריה מחפשת הפילוסופיה.

אם בסכמה הקודמת האמת של ההיסטרית הובנה על ידי האדון כשקרית או כזרה לידע שלו, כאן ניתן לומר שהאמת של ההיסטרית אמיתית או זהה לידע שלו.

 

הדרך השלישית היא פשרה בין שתי הדרכים או למעשה סירוב של האדון לשאלה שמציבה ההיסטרית: האמנות אינה מחזיקה באמת, אך גם אינה מסוכנת משום שאיננה עוטה סמבלנט של אמת, זו הדרך של אריסטו, על פיה הפילוסוף הוא מי שתפקידו רק להצביע על כללי מציאת החן, וזו למעשה דה-היסטריזציה של האמנות.

בדיו מראה שכל תולדות החשיבה על אמנות יכולות להיות מועמדת על שלוש הסכמות הללו, והוא מציע סכמה חדשה- רביעית. סכמה שתראה את האמת כאימננטית לאמנות (פנימית לה, מצויה באותו מקום) ובו בזמן סינגולרית לה (האמת שתמצא באמנות, לא תמצא באף מקום אחר). תוך ערעור מתמיד על גבולותיה, על ה"כאן" שלה, האמנות יוצרת את האמת של עצמה, בכל "אירוע" אמנותי מחדש.

 

ההיסטרית חושפת עבורנו את העובדה שחשיבה עליה כגילום של ה-אמת האחת ומנגד החשיבה עליה כעל סמבלנט ריק של אמת, מפספסות באותה מידה. ברגע שהפילוסופיה מתייצבת אל מול האמנות כאדון, כל נסיון למקם את הידע שלו ביחס לאמת שלה נכשל, בין אם הוא זהה לה ובין אם היא נתפסת כשקרית ביחס אליו.

האמת היא האמת שלה, של ההיסטרית, של האמנות ותפקידה של הפילוסופיה יהיה רק להצביע עליה בעת התרחשותה.

 

לא יכולתי שלא להוסיף משהו בעקבות הכנס של אתמול: הנער הנושר עושה מהלך של היסטריזציה לידע המימסדי, למה שכונה אתמול ה"מערכת", (חושף את העובדה שהמערכת לא שלמה או לא סגורה). אפשר לראות את הנסיון לכלול את הנושר באמצעות הצבה שלו כגילום של אמת ביחס אל המערכת, כלומר הוא בגופו מעיד על ה-אמת של המערכת (למשל הוא מצביע עליה ככושלת מן היסוד- הוא "מונשר" כמו שנשמע בחלק מן ההרצאות), והן את הנסיון ההפוך לראות את הנשירה כתולדה טבעית של נסיבות שאינן קשורות למערכת, ושביחס אליהן עליה לפעול כמפקחת ולמנוע ולעצור את הנשירה הזו, שתיהן תגובות למהלך זה של היסטריזציה. ראינו גם אתמול וגם בחלל שבו אנחנו נמצאים ונראה לי שלא במקרה שהאמנות היא מקום מצוין לנושרים.




[1] (בצרפתית Prend barre - הבר שמשסע, וגורם לאמת שלה לחמוק כשארית, כאובייקט a מתחת לבר.