פנל סיום - המציאות של ההיסטרית

כפי שעלה מן השעורים של גבריאל השנה המציאות הנפשית אינה חוברת בשום צורה למציאות אובייקטיבית כלשהי, לא עובדתית ולא דיסקורסיבית. המציאות, בדיוק כמו הגוף, היא מה שמוטל על הסובייקט 'להשיג' על מנת שתהיה - שכן היא אינה נתונה מראש. קריאה כזאת של המציאות, כלא נתונה מלכתחילה, עולה עם האמירה של לאקאן בסמינר העשרים שההוויה משיגה את המציאות באמצעות מכשירי ההתענגות. כלומר – המציאות היא משהו שמשיגים, שתופסים, לא כאחת, אלא כסינגולארית, באמצעות הפנטזמה, התענגות.

בסרט יסמין הכחולה, שעלה כאן במפגש השני השנה, דיברנו על האופן שבו המציאות של יסמין קורסת עם עזיבתו של בעלה הנוכל, והאופנים שהיא מנסה להבנותה מחדש. אעשה שימוש בכך (בתקווה שאתם זוכרים את שנאמר).

מהצגות המשתתפים כאן עלה גם שההיסטרית איננה רק מופע קליני, זה שנצפה תחילה על ידי פרויד, שגילה באמצעותה את הפסיכואנליזה, כי אם דיסקורס, כלומר – ההיסטריה היא גם קשר חברתי, וניתן לראות המשכיות בין המחשבה על ההיסטריה כמופע קליני ובין המחשבה על ההיסטריה כמבנה דיסקורסיבי. אני אנסה לתאר את ההמשכיות הזאת באמצעות המושג של המציאות.

הסימפטום אצל ההיסטרית, ובנוירוזה בכלל, הוא סיפוק מיני תחליפי. פרויד מציג את מנגנון ההחלפה, באמצעות הפרוורסיה, בה הסיפוק מושג באמצעות חלקים מן הגוף האחר. אלא שזו אותה החלפה אשר פועלת בהיסטריה באופן שאצל ההיסטרית נקשרים הסימפטומים לאיבר בגופה: כלומר: האופן שהאיבר עצמו פועל כאיבר גניטלי של תחליף. אצל ההיסטרית, האיברים הגופניים רוכשים משמעות מינית באמצעות הזיקה אל המסמן. כלומר: ישנו מעקף של משמעות, העובר דרך הפירוש, הסיפוק כלא מודע.

הגוף ההיסטרי אצל פרויד הוא גוף מסוכסך, זירה של מאבק, שדה קרב, בין דחפי אני ובין הדחפים החלקיים, בין שימור העצמי ובין ההתענגות המבתרת את הגוף. השאלה של המציאות הולמת בהיסטרית באופן שבו איברי הגוף – נתבעים משני הצדדים, כלומר גם מצד השימור העצמי וגם מצד ההתענגות הדחפית. כך, לדוגמא, העיוורון ההיסטרי אליו מתייחס פרויד בטקסט מ 1910, יכול להתפרש כשיבוש ביחס לתפקוד התקין של העין ככל שהיא משרתת את ההישרדות של הגוף, את שימור האני. בעוד האיבר עין, חדל לתרום לשימור העצמי ונוטל מעין עצמאות כאשר הוא חדל מלתפקד ומציב את נוכחות הגוף כמבותר.

הסובייקט ההיסטרי הוא זה: מה שמסרב למציאות של האחדה, זו שאינה קיימת, ובה נמצאת העין, כאיבר שרואה, בשירות צרכי שימור עצמי. במציאות זו  תימצא, רק לכאורה, האישה יסמין שעל פי קודים חברתיים מקובלים, על פי הפוליטיקלי קורקט, אינה עוצמת את עיניה (הפעם כמטאפורה)  ביחס לנוכלות של בעלה, ומציאותה הנפשית נמצאת בהלימה עם מציאות הנוכלות של הבעל עלוב הנפש לאשורה. אולם - מה שמסרב, מה שמבתר את הגוף, ממש כמו העין שנטלה עצמאות לעצמה, הוא דווקא סירובה של יסמין לראות את נוכלות הבעל, והעמדת הפנים שלה ביחס לכך, אשר מציבה את ביתורה של יסמין כסובייקט מתענג במרכז הבמה של הדרמה ההיסטרית שלה.

בעקבות המפגש האחרון בו הציגה רויטל, וזה בו הציגה שרי – הרי שבין הקליניקה של המבנה ובין הקליניקה הבורומאית, אפשר לחשוב על 'מקרה' כחוקיות סינגולארית ביחס לאופן שהסובייקט מבנה את המציאות שלו. כלומר: מה שהופך מקרה למקרה, או –מה שהופך סובייקט לסובייקט, הוא ניסוח של האופן לפיו הסובייקט מבנה את המציאות שלו, או – משיג אותה.

אם כך, האמירה בסמינר ה XVIII לפיה ההיסטרית מוסיפה לכתוב, על גבי הדף הקודם, גם כאשר הדף עבר קדימה, או – במקום אחר: האמירה לפיה ההיסטרית חיה, נמצאת, שוהה, ומתענגת במקום אותו מכנה לאקאן "בטרם עת", ממקמת אותה ביחס אחר למציאות נתונה כהוויתה (ככל שיש דבר כזה): הדף האקטואלי, או הזמן העדכני. זה על הדף הקודם שהיא כותבת, זה בזמן של בטרם עת שהיא מתענגת. זו זירת המציאות הנפשית שלה.

אם כך, מה שהופך את ההיסטרית לסובייקט זה בדיוק המקום שבו המציאות עבורה דווקא אינה קומפלמנטרית, היכן שהיא חורגת ממסמני האדון של התרבות בעלי המובן הכאילו משותף. שם, בימקום המציאות החברתית קיימת נקודה של האחדה, בה ממוקם הסמפטום שלה, כצורה של יחסים עם האחר,ושם היא משיגה את שדה המציאות שלה.

ביחס לפיסקה שהבאתי מתוך הסמינר ה XVIII – בהיותה של ההיסטריה מה שבונה את הקשר החברתי עצמו – הרי שמחד – הי זו שבונה אותו, נותנת לו עצם, ובכך את עצמותו, ומאידך – מכרסמת בו. המקום של הכרסום הוא אולי, לפי הצעתי, המקום של ההאחדה שלה, היכן שהיא מסרבת לקשר החברתי שהיא עצמה בונה, שדה המציאות ההתענגותית שלה.