הודעת שגיאה

  • Notice: Trying to access array offset on value of type int ב-element_children() (שורה 6301 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/includes/common.inc).
  • Notice: Trying to access array offset on value of type int ב-element_children() (שורה 6301 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/includes/common.inc).
  • Notice: Trying to access array offset on value of type int ב-element_children() (שורה 6301 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/includes/common.inc).
  • Notice: Trying to access array offset on value of type int ב-element_children() (שורה 6301 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/includes/common.inc).
  • Notice: Trying to access array offset on value of type int ב-element_children() (שורה 6301 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/includes/common.inc).
  • Notice: Trying to access array offset on value of type bool ב-mailchimp_lists_auth_newsletter_form() (שורה 492 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/sites/all/modules/mailchimp/modules/mailchimp_lists/mailchimp_lists.module).
  • Warning: Invalid argument supplied for foreach() ב-mailchimp_lists_auth_newsletter_form() (שורה 492 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/sites/all/modules/mailchimp/modules/mailchimp_lists/mailchimp_lists.module).
  • Deprecated function: implode(): Passing glue string after array is deprecated. Swap the parameters ב-drupal_get_feeds() (שורה 385 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/includes/common.inc).
  • Deprecated function: The each() function is deprecated. This message will be suppressed on further calls ב-_menu_load_objects() (שורה 568 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/includes/menu.inc).
  • Notice: Trying to access array offset on value of type int ב-element_children() (שורה 6301 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/includes/common.inc).
  • Notice: Trying to access array offset on value of type int ב-element_children() (שורה 6301 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/includes/common.inc).
  • Notice: Trying to access array offset on value of type int ב-element_children() (שורה 6301 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/includes/common.inc).
  • Notice: Trying to access array offset on value of type int ב-element_children() (שורה 6301 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/includes/common.inc).
  • Notice: Trying to access array offset on value of type int ב-element_children() (שורה 6301 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/includes/common.inc).
  • Notice: Trying to access array offset on value of type bool ב-mailchimp_lists_auth_newsletter_form() (שורה 492 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/sites/all/modules/mailchimp/modules/mailchimp_lists/mailchimp_lists.module).
  • Warning: Invalid argument supplied for foreach() ב-mailchimp_lists_auth_newsletter_form() (שורה 492 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/sites/all/modules/mailchimp/modules/mailchimp_lists/mailchimp_lists.module).

האקט הפסיכואנליטי - שיעור III

מאת: 
חגית אלדמע

הרצאות מבוא על סמינר XV: האקט הפסיכואנליטי

שיעור III

דברים שהובאו במסגרת שולחן הקריאה על ידי חגית אלדמע

 

"מהי האמת, היא בדיוק השאלה שאני מעלה כדי להציג את מה שמעורב באקט הפסיכואנליטי. מה שמהווה את האקט הפסיכואנליטי הוא באופן מסקרן העמדת הפנים שבאמצעותה האנליטיקאי שוכח שבהתנסות שלו כאנליזנט הוא היה מסוגל לראות שהפונקציה של הסובייקט שאמור לדעת מצטמצמת למה שהיא...השאלה של מה מעורב באמת הוא גם להעמיד פנים שהעמדה של הסובייקט שאמור לדעת היא עמידה (שאפשר לקיים אותה) משום שהיא היחידה שמאפשרת גישה לאמת שממנה הסובייקט הולך להידחות בהיותו מצומצם לפונקציה שלו כסיבת התהליך, שהוא במבוי סתום." (סמינר 15, שיעור 3, 13)

 

כלומר, כששואלים אודות האמת מדובר בשכחה, בהעמדת פנים של שכחה, של הזיכרון של התפוגגות הפונקציה של הסובייקט שאמור לדעת. העמדת הפנים של השכחה היא הכרחית ביחס לאקט והיא, השכחה על ההכרח שבה ולו כהעמדת פנים, מובילה לדיון ב"מנון". כי שם, ב"מנון", "החיפוש והלימוד – כולו זכירה."

"החיפוש והלימוד –כולו זכירה" או "אין לימוד אלא זכירה" לשם סוקרטס מבקש להוביל את מנון, בן השיח שלו בדיאלוג הזה. כבר בתחילת הדיאלוג ביניהם מתברר שמנון יודע מהי הסגולה הטובה, האובייקט של הדיאלוג הזה. מנון יודע מהי הסגולה הטובה שלמד אותה מגורגיאס, וסוקרטס שלא יודע מהי  וגם אומר שלא פגש אף אחד שיודע מהי מוביל לשאלה של מנון:

"כלום את גורגיאס לא פגשת בהיותו פה?"

זו נקודה מעניינת שהדיאלוג הזה שכל עניינו הוא באמירה שלדעת אינו אלא להיזכר, סוקרטס עונה למנון: "זכרוני חלוש במקצת".

הסגולה הטובה, שהאפשרות לדעת אותה היא להיזכר בה, מציעה את עצמה ככבר-תמיד נשכחת, כלומר כבר-תמיד נודעת. והיא מוגשת באמצעות המחווה האפלטונית של הדיאלוג, בתצורות של הבלתי אפשרי שלו. מהו הבלתי אפשרי של הדיאלוג הזה, של "מנון"? הוא העמדת הפנים של סוקרטס שהוא אכן מוביל את מנון לדעת משהו שניתן לאגירה, לדעת משהו שהוא לא במעמד של גירעון. מהי המחווה של הדיאלוג? היא זו שבמסגרתה סוקרטס מחורר את הוודאות של מנון ביחס לידיעה שלו את הסגולה הטובה, ולא רק אותה, אלא בעיקר את התפיסה שלו שהיא יכולה לעבור כמטבע עובר לסוחר, מגורגיאס למנון, כגוף ידע נתון וקודם למחווה של הדיאלוג. לדעת באופן הזה הוא לא להיזכר. לשם כך נדרשת מחווה חוזרת של העמדת פנים, כלומר זו שכבר עכשיו אפשר להגיד עליה שהיא לא מה שהפדגוגיה יכולה להציע - "זכרוני חלוש במקצת".

הסגולה הטובה, שסוקרטס אומר שלדעת אותה, כמו לדעת בכלל, הוא להיזכר בה תיחשף כ"מתנת אלוה". אני עוד מעט אגיד על זה משהו. זה קשור לפואזיס.

סוקרטס לא יודע מהי הסגולה הטובה, וגם לא זוכר מה גורגיאס אמר עליה, "זכרוני חלוש במקצת", היא אמירה שמסמנת את תחילתה של העמדת הפנים של השכחה ההכרחית להפצעה של האקט. זו שכבר מניחה את ההתרחשות של ההעברה, שמופיעה כאן כבר בהתחלה בצורת אי האמון של מנון ביחס להצהרת אי הידיעה של סוקרטס.

כל חקירה, כל שאלה אודות הידע, אומר לאקאן, מניחה את קיומה של הפונקציה של הנחת הידע, וב"מנון" היא מופיעה בכל האספקטים שלה.

היא מופיעה כבר כאן, בשכחה לכאורה של סוקרטס, כשמנון אומר לו מה לא שמעת? גורגיאס יודע וגם אני יודע כי שמעתי ממנו. הנקודה העקרונית היא שהוא ממשיך לדבר עם סוקרטס שאומר שהוא לא יודע, כלומר בכל זאת מניח לו ידע.

מה שלא מונע את הופעתה של ההתעקשות, בה' הידיעה, להסיר את הלוט מהעמדת הפנים של סוקרטס, כבר לאחר שהכיר בכך שהוא לא יודע ולא ידע דבר ממה שאמר קודם ביחס לסגולה הטובה, ושסוקרטס עצמו לא יודע מהי הסגולה הטובה ממש כמו שאמר, מופיע החשד שיש כאן עוד העמדת פנים מתחת לזו שייחס לו קודם ועכשיו לכאורה כבר לא, התעקשות שמופיעה בשאלה שהוא מפנה לסוקרטס:

 "ובאיזו דרך תחפש, סוקראטס, אחרי דבר שאינך יודע כלל מהו? שהרי מה בין הדברים שלא ידעתם תשים לך מטרה בחיפושך? ואפילו יזדמן לך כאשר יזדמן – כיצד תכירנו לדעת שהוא דבר זה שלא ידעתו?

סוקראטס: מבין אני מה ברצונך להגיד, מנון. הלא אתה מעלה טענה נצחנית זו: שאי אפשר לו לאדם לחפש לא אחרי מה שידע ולא אחרי מה שלא ידע? כי מה שידע ודאי לא יחפש  - שהרי כבר ידעו, ודבר כזה אינו טעון כלל חיפוש; ולא מה שלא ידע – שהרי לא ידע כלל מה יחפש!" 430

כשמנון שואל  את סוקרטס אם הוא לא חושב שזו טענה יפה, סוקרטס אומר לו – לא.

אין טעם לחפש, קרי, להיזכר, בין אם יודעים ובין אם לא יודעים.

זוהי לא טענה יפה משום שהיא שוללת את ההנחה שמאפשרת כל חקירה אודות כל דבר מה, והיא ההנחה של ה"העברה". זו שמצויה גם בשאלה זו עצמה שמנון שואל. זאת אומרת היא לא טענה יפה כי היא מבקשת לשלול את הארוטיקה בכך שהיא מכוונת ל"לא לרצות להיות", לסירוב להתפתות למניפולציה של הנחת הידע בלב ליבה:  אין טעם לחקור לא מה שיודעים כי כבר יודעים, ולא מה שלא יודעים כי לא נדע מה לחפש.

לכן האמירה ש"אין לימוד – אלא זכירה" היא אמירה שמבקשת לפצח את הסירוב הזה, שהוא לא כל כך סירוב משום שהוא מנוסח בלב ליבה של ה"העברה", קרי, בלב ליבה של ההכרה של מנון לא רק באובדן העצה שלו אלא בעיקר באובדן העצה של סוקרטס ביחס לידיעת הסגולה הטובה,

כשמנון אומר לסוקרטס:

"מנון: סוקרטס, אכן שמעתי גם לפני שפגשתיך, שאינך אלא אובד-עצה בעצמך, ומביא גם את זולתך לידי אובדן עצה; ועכשיו נדמה לי שאתה מכניע אותי ממש בכישוף ובקסם ובלחשים, עד שאובד אני עצה לחלוטין. ואם יש מקום גם להלצה: דומה אתה בעיני דמיון גמור, הן במראה פניך הן בשאר בחינות, לאותו דג-ים שטוח הנקרא 'משתק', שאף הוא גורם שיתוק לכל הקרב ונוגע בו, ודומני שגם אתה הבאתני עכשיו למצב כזה; שהנה באמת ובתמים משותק אני בנשמתי ובלשוני, ואין בפי מה שאשיב לך. והרי פעמים אין מספר השמעתי על סגולה טובה דברים רבים עד מאד, ובאזני אנשים רבים, ומאד טובו דברי, כפי שסבור הייתי בעצמי. ועכשיו – אפילו מה היא אין בפי להגיד כלל וכלל....

סוקרטס: בן בליעל אתה, מנון, וכמעט שהולכתני שולל...מבין אני לשם מה המשלת עלי משל...כדי שאגמול לך כגמולך, ואמשיל גם עליך משל. הרי יודע אני על כל היפים כי שמחים הם כשיומשל עליהם משל – שכן כדאי להם הדבר, כיון שיפות הן, דומני, גם ההמשלות על היפים – אך לא אגמול לך בכך. ולדידי: אם הדג המשתק אף הוא עצמו משותק, וכך מביא גם את זולתו לידי שיתוק, כי אז דומה אני לו, ולא – אינני דומה לו. שהרי לא בשעה שיש עם עצמי עצה לרוב מביא אני את זולתי לידי אובדן עצה, אלא כשבעצמי אובד אני עצה יותר מכל אדם אחר, מביא אני מתוך כך גם את זולתי לידי אבדן עצה."  (429-430)

אפילו אובדן העצה הזה לא מונע ממנון להעלות את הטענה שמבקשת להפוך את הסטגנציה ליפה.

לכן האמירה ש"אין לימוד – אלא זכירה”, שקובעת שהכל כבר רשום בנו מופיעה כאמירה שחוצה את הלדעת/ לא לדעת של מנון והיא מודגמת למנון בשיחה של סוקרטס עם העבד.  סוקרטס מראה למנון שהבור הזה שלא למד מעולם גיאומטריה, הכמעט לא סובייקט הזה, שהוא "סובייקט מוחלט במובן זה שהוא איננו" כפי שמנסח זאת לאקאן, גם אותו אפשר להביא לידי "היזכרות". וההיזכרות הזו מתאפשרת הודות להפניית שאלות אליו והודות לציור בחול. להביא לידי היזכרות, כלומר, למקם אפילו אותו,  כסובייקט שאמור לדעת.

לאקאן מתייחס בשיעור הזה לטענה פרשנית ידועה, ידועה כנראה, שמופיעה בהתייחסויות לשיחה הזו בין סוקרטס והעבד, שיחה שבה מדגים סוקרטס את הטענה שהכל כבר רשום בנו, אפילו בעבד, טענה לפיה השיחה הזו מחטיאה את מטרתה. משום שעצם האופן שבו סוקרטס מארגן את הציור של הריבוע על החול היא למעשה שיעור בגיאומטריה. כלומר שלא מדובר בהיזכרות אלא בלימוד, בכך שסוקרטס מעביר לעבד שיעור בגיאומטריה. אבל לא מדובר בשאלה הסקולרית אם סוקרטס מוכיח או לא מוכיח, באמצעות השיחה עם העבד, שלדעת אינו אלא להיזכר.  

מדוע לא כאן מונחת השאלה עבורנו, כפי שטוען לאקאן?

כי בשיחה הזו, בשיחה האנמית הזאת, שיחה שהיא כמעט לא שיחה במהלכה  העבד עונה לשאלות שסוקרטס מפנה אליו ב"כן", “כך נראה לי", “בוודאי", “אמנם כך", נוכל לומר  עליו שהוא בקושי הוויה מדברת, הידע הוא בכלל לא הידע הגיאומטרי שהעבד נזכר בו. זו לא ההיזכרות אליה טוען סוקרטס, עליה הוא אומר שהיא הדבר היחיד שהוא מוכן לריב עבורו: "כי חייב  אדם לחפש את שאינו יודע" הוא אומר, "לעיקר זה ריב אריב." (441)  כלומר, לבעוט באיזו דרך בקיבעון  של מנון. מה שסוקרטס מראה בשיחה עם העבד, שלאקאן אומר בשיעור הזה שזו המחווה המשמעותית של סוקרטס, הוא בעיקר עצם הנחת הידע לעבד שבאמצעותה הוא מוביל אותו, מבלי לדעת מתי ובאיזה שלב זה יתרחש, למקום שבו הידע נכשל. כשהוא מוביל את העבד לקצה של ה"כך נראה", "בוודאי" ו"אמנם כן", לנקודה שבה העבד אומר: “אבל בחיי זאוס, סוקראטס, אינני יודע.”

אז הוא פונה למנון ואומר לו:

"וכסבור אתה שהיה משתדל לחפש או ללמוד דבר זה שדימה לדעתו בלא שידעו, לפני שהיה בא לכלל אבדן עצה ונראה לו שאינו יודע, וממילא השתוקק לדעת?... נמצא שנעזר בשיתוקו? מנון: כך נראה לי.”

אפשר יהיה לומר ביחס לכך שהמקום שבו הידע נכשל, אליו מוביל סוקרטס בשיחה עם מנון כמו בשיחה עם העבד, הוא זה שמאפשר את ההמצאה של הסובייקט, את מה שלאקאן מכנה  בשיעור הזה ה"תרגום מחדש".  כי אם "החיפוש והלימוד – כולו זכירה" (431), אם  לדעת הוא להיזכר, ב"להיזכר" אנחנו אומרים שהכל נרשם כלומר שהרישום הוא כבר תרגום. לכן, אובדן העצה הוא זה שהכרחי להמצאה, קרי, לתרגום מחדש.  

לאקאן מתייחס לשתי אפשרויות של הופעת הידע כנזכר: האחת היא שהציור של סוקרטס משקף את המצוי בנפש העבד, אחד לאחד. או שמהצד של העבד אין שום דבר. זה לא משנה, כך או אחרת, עצם ציור הציור, הצגת הציור לעבד, קרי, עצם ההנחה שצריך לחשוף אותו למשהו, היא זו שמאפשרת את התרגום מחדש, כלומר את ההמצאה של הסובייקט, כלומר את ההיזכרות. היא זו שמאפשרת את המקום אליו מוביל סוקרטס. הוא המקום שבו הידע נכשל: "נמצא כי מי שאינו יודע יש בו סברות נכונות לגבי אותם העניינים שלא ידעם? ...ועכשיו ננערו בו, כבחלום, סברות אלו." (439)

הסגולה הטובה מתבררת במהלך הדיאלוג, כבעלת מעמד לא של ידיעה אלא של סברה נכונה, והסברה הנכונה היא זו, שבהקשר מחשבה זה, זה של אפלטון, כזו שטעמה/סיבתה אינה ניתנת להיאמר (מאפיוניה של דיוטימה את הארוס ב"משתה"). מהסיבה הזו הסברה הנכונה  היא מהסדר של השירה, של הפואטיקה. לאקאן אומר בשיעור הזה שלכך סוקרטס מוביל בחקירה שלו, אל הפואטיקה, כלומר אל המקום שבו יכולות לעלות שאלות בשמה של האמת. ומהי הפואטיקה אם לא  המימזיס של הבלתי אפשרי? אני מתייחסת כאן לאריסטו שכותב: "כי בשירה עדיף דבר מתקבל על הדעת בלתי אפשרי, על פני דבר בלתי מתקבל על הדעת אפשרי." (אריסטו, "פואטיקה": 54)

וכדי שיתאפשר המימזיס של הבלתי אפשרי, כדי שתתאפשר ההמצאה של הסובייקט "שכבר נקבע ונרשם בעולם כסיבה על ידי אפקט מסוים של המסמן", נדרשת השהייה שהיא כבר צורה של התערבות. השהייה בין שתי הנחות: זו שמניחה שהציור שמוצג משקף את הציור בתודעת העבד, שזה אינו אלא לומר שאנחנו בסדר שהוא מסמני טהור, לבין האפשרות שהציור מופיע ברגע של הופעת הפרשנות , כלומר שהוא נחבא עד להופעתה. לאקאן אומר בשיעור הזה שלא ניתן למקם אותה באף אחד מהקטבים האלה למרות שלא הרבה נדרש כדי להתמקם באחד מהם. 

מה שעקרוני ביחס לשאלה על האקט הוא העמדת הפנים של השכחה של היעלמות הפונקציה של הסובייקט שאמור לדעת, כדי שמה שמסרב לידע, סירוב שעושה את הסובייקט, יופיע.