האקט הפסיכואנליטי - פרק II
הרצאות מבוא על סמינר XV: האקט הפסיכואנליטי
פרק II
דברים שהובאו במסגרת שולחן הקריאה על ידי רות רונן
הפרק השני עוסק בצורה נוקבת בשאלה קריטית לגבי האקט, בשאלה של ההגחה, ההפצעה. אם האקט הפסיכואנליטי נחוץ לפרויד כמו גם ללאקאן כמו גם לפסיכואנליזה, זה מפני שהוא מאפשר למשהו להגיח. זה בגלל ההגחה הזו שאפשר למקם את האקט הרחק מן המקום של האפוכה (ההשהייה האידיאליסטית שכרוכה בהימנעות משיפוט בנוגע לאמת ולמציאות והתמקדות בצמצום של התודעה למבנים שלה), הרחק מן המקום בו נשאל איפה היה הלא מודע לפני הפסיכואנליזה. האקט בברור איננו חושף אמת שנמצאת, גם אם בהשהייה, כמו האמת של הלא מודע, אלא מייצר נקודת שבר, קו פרשת מים, חתך ממשי שממנה והלאה משהו מגיח. אם יש באקט הפסיכואנליטי המצאה, בין אם של הסובייקט ובין אם של הפסיכואנליזה עצמה, הרי שהגחה זו של התוצר של האקט איננה תולדה ואיננה אפקט של הימנעות מקדימה. בפרק הזה לאקאן יתחיל להתייחס לכך שלאקט יש תוצר גם במובן זה שהוא מייצר אמת וגם במובן זה שהוא מייצר סובייקט. האקט הוא breakthrough הגחה של משהו חדש.
כדי להמחיש שלאקט יש תוצר לאקאן פותח בהתייחסות לשיח האוניברסיטה בתור משהו שאין לו תוצאות. ההוראה האוניברסיטאית היא כל דבר שהוא שנסוב על כל דבר שהוא, אשר נוגע בשאלות הבוערות ביותר, למשל פוליטיקה עכשווית, כשכל זה מוצג, מופץ באופן כזה שאין לו שום חשיבות. זו הייתה הפונקציה של האוניברסיטה במשך שנים רבות במדינות מפותחות ולכן היא, האוניברסיטה, מרגישה שם בבית. במדינות לא מפותחות יש מתח שההוראה האוניברסיטאית מותירה בחוסר השקט שמאפיין אותו. ההוראה האוניברסיטאית נסבלת כאשר כל מה שהיא מצהירה עליו לא מערב שום חוסר סדר ולא מחייב לקחת בחשבון משהו שלא היה שם קודם. ההוראה באוניברסיטה יכולה אולי להביא להתרחשותם של אקטים אבל בהוראה האוניברסיטאית עצמה, בתור מה שהיא, לא יכול להתרחש אקט.
האקט הפסיכואנליטי לעומת זאת הוא לא תוצר של משהו אלא יש לו תוצר.
אנחנו שואלים מהו האקט. האקט הוא לא תוצר של אופרציה מסויימת, לא פעולה שמבצעים על משהו, כמו פירוש או חילוץ. האקט הוא גם לא תוצר של אירוע ואפילו לא של אירוע ממשי כמו לידה או מפגש אלא הוא עצמו רגע של לידה, הופעה של משהו.
ניקח למשל את האקט הסימפטומטי כמו פליטת פה או טעות. מסוג הטעויות שפרויד מפרט בפסיכופתולוגיה של חיי היומיום שם הוא מקדיש לטעויות שלו עצמו פרק שלם. הטעות היא אקט מפני שמגיח ממנה סובייקט. כלומר זה לא שהטעות גורמת לסובייקט להיתקל בלא מודע אלא הסובייקט עצמו מגיח כתוצאה מן המסמן של הטעות. ואיך הוא מגיח? להגיד שהטעות מפגישה את הסובייקט עם הלא מודע זה לחשוב על האקט כאופרציה. אבל הטעות, למשל פרויד שטועה בפשר החלומות ומחליף את השם של תחנה בשם מארבאך בשם אחר: מארבורג. הסובייקט של הטעות הוא זה שמופיע בגלל שהאמת חסרה ברגע מסוים. זה בגלל שהאמת חסרה שמופיעה טעות והטעות היא אקט. כלומר משהו שהתוצר שלו, תוצר של משחק בין מסמנים הוא סובייקט. לו האקט היה תוצר של סובייקט של לא מודע שנוכח שם, היינו רואים את האקט כפירוש של הטעות, פירוש שהיה גם מפוגג את הטעות. האקט מייצר את הסובייקט בתור הסובייקט של האמת שהוחסרה ולא בתור הסובייקט של האמת ששוקמה תחת השם של הלא מודע. האקט איננו אפירמציה של הלא מודע מפני שהאקט אינו מאפשר למובן להגיח אלא לאמת עצמה, האמת כחסרה.
האקט מתרחש בהווה והטעות גם היא כזו.
לאקאן אומר שהטעות דומה במובן זה לטיפשות. הטיפשות היא אקט מפני שמדובר במסמן שלא מתפרש בדיעבד. טיפשות, כמו טעות, מתרחשת ברגע האמירה ולכן זה שונה מאשר לומר על מישהו שהוא דיבר שטויות בעבר. לדבר שטויות – זה פועל לא טרנזיטיבי il . déconnait. בניגוד לבדיעבד, במקרה של הטיפשות "יש מפתח, הבזק, משהו מציף שלא ייסגר עוד זמן רב".
האקט הוא לא ייחוס כמו ייחוס של אנליטיקאי שיודע לעשות אקט, או של ממציא או של גיבור מפני שהסובייקט הוא תוצר של האקט ולא מי שנושא אותו. למשל, פרויד בתור מי שהמציא את הפסיכואנליזה עשה בכך אקט שהתוצאה שלו היא לידת הפסיכואנליזה. אבל זה לא פרויד שנשא על עצמו כסובייקט את הפסיכואנליזה. האקט חוצה את המקום של הסובייקט כסוכן. לאקאן מסביר זאת בכך שעבור פרויד הפסיכואנליזה, כלומר הפרקטיקה הטרנספרנציאלית הגנה על פרויד מפני המטופלת שמשליכה את זרועותיה סביבו על ידי שממציא גורם שלישי, את זה שלא נוכח: היא כמו בת עבורי. (עמ' 9)
כדי לראות כיצד מהאקט מגיח סובייקט בלי שסובייקט כלשהו נושא אותו נתייחס לדוגמה של פבלוב. ההתייחסות לפבלוב מתחילה בפרק הראשון. בניסוי של פבלוב הקול של החצוצרה לא קשור יותר למשהו שיכול לעניין כלב, בשדה שבו התיאבון שלו מתעורר למראה חתיכת בשר. הקול של החצוצרה איננו גירוי הולם לצורך שמעורב כאן והוא מנותק מכל משהו שיכול לשמש אובייקט של עונג עתידי כלשהו עבור הכלב.
לכן אומר לאקאן,
"הקול של החצוצרה מייצג שום דבר אחר מאשר את הסובייקט של המדע, כלומר את פבלוב עצמו. זהו מסמן שמייצג אותו עבור מי? עבור משהו שאיננו סימן אלא מסמן, הפרשת מיצי קיבה שבכך מקבלת את הערך הסימלי שלה, כלומר מזה שאיננה תופעה שמופיעה בקשר לאובייקט שהיינו מצפים שיביא להפרשה כזו. הצורך [של הכלב במזון] שמעורב כאן נמהל והמקרה הוא מקרה של רמיית האורגניזם. מה שהאידיאולוגיה הפבלובית מדגימה זה את העובדה שאין פעולה של מסמנים בלי שיש שם סובייקט.
במילים אחרות, לא מדובר בגירוי ותגובה אלא ההתנייה מתרחשת בכלל במישור אחר. זו התנייה שמתקיימת בין מסמן למסמן. יש כאן גירוי של הכלב ותגובה שבכלל לא קשורה לכלב ובעצם לא קשורה גם למחשבה של המדען. הניסוי מדגים את הפונקציה של המסמן ויחסו עם הסובייקט. הניסוי מייצר זיקה בין הרפלקס של החיה לבין המונטאז' של הכלב והמדען ובכך לאקט של פבלוב יש תוצר: כינון של יחס בין הסובייקט לבין השפה בין מסמן לסובייקט.
האקט איננו פעולה מוטורית, כפי שרואים אצל פבלוב אבל גם לא מחשבה. הסובייקט נוצר במעבר ממסמן למסמן.
זה לא פעולה מוטורית כי הפעולה המוטורית של הכלב עוברת טרנספורמציה למעמד של מסמן. זו לא מחשבה כי פבלוב חושב שהמחשבה שלו היא תוצר של ההתרחשות ולא נוכחת שם מראש. הסובייקט שמופיע, הסובייקט שמונח ביחס בין המונטאז' כלב-מדען לבין התגובה של ההפרשה, הוא לא ידע ולא מכשיר, לא פועל ולא נפעל.
החצוצרה היא מסמן שמייצגת את הסובייקט עבור מסמן אחר: ההפרשה. אבל הסובייקט הזה איננו הכלב ואיננו המדען אלא הסובייקט של השפה שמופיע היכן שהאמת חסרה. האמת אודות הצורך של החיה והסיפוק שלה או אודות הקשר בין המדען למחשבה שלו. המדען מצליח לייצר משהו שהוא סובייקט אבל לא בהכרח סובייקט של המדע.
הדוגמה של תמר גטר. הגביע של אוצ'לו. הראשון: פעולה מוטורית שיש לה תוצר שניתן לצפות אותו על פי הידע הנתון. השני: אקט אמנותי. המסמן, הכד האינטואיטיבי מייצג סובייקט עבור מסמן אחר הכד הגיאומטרי. זה אקט כי האקט איננו של תמר גטר כציירת וגם לא של האפרטוס הציורי. התוצר כסובייקט הוא תולדה של האקט עצמו.
אפשר לומר שהאקט חותך את ההבחנה בין הפעולה המוטורית לבין המחשבה
- התחבר בכדי להגיב