הודעת שגיאה

  • Warning: Invalid argument supplied for foreach() ב-mailchimp_lists_auth_newsletter_form() (שורה 492 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/sites/all/modules/mailchimp/modules/mailchimp_lists/mailchimp_lists.module).
  • Warning: Invalid argument supplied for foreach() ב-mailchimp_lists_auth_newsletter_form() (שורה 492 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/sites/all/modules/mailchimp/modules/mailchimp_lists/mailchimp_lists.module).

האקט הפסיכואנליטי - פרק I

מאת: 
עלמה יצחקי

 

הרצאות מבוא על סמינר XV: האקט הפסיכואנליטי

פרק I

דברים שהובאו במסגרת סמינר הקריאה על ידי עלמה יצחקי

בהרצאה הפותחת של השנה, לאקאן מציג כמה מהשיקולים שהובילו אותו לבחור ב"אקט הפסיכואנליטי" ככותרת והנושא לסמינר של אותה שנה; ההסבר הזה דרוש אולי במיוחד מאחר ומדובר בצירוף מושגי שלאקאן עצמו טבע בשנה הקודמת, כלומר בהמצאה חדשה שטרם שימשה קודם לכן בשיח האנליטי.

הפסיכואנליזה, זה מובן לפחות בעיקרון, זה מונח מעצם העובדה שאתם כאן, שהפסיכואנליזה, זה עושה משהו. זה עושה, זה לא מספיק. זה מהותי, זה נוגע בנקודה המרכזית, זו נקודת המבט הפואטית במלוא מובן המילה על העניין. השירה גם היא, גם זה עושה משהו. הבחנתי בדרך אגב, בכך שהתעניינתי קצת בזמן האחרון בשדה הזה של השירה, שעוסקים שם מעט מאוד במה שזה עושה ולמי, ובעיקר – מדוע לא? – למשוררים. אולי אם נשאל את עצמנו את השאלה הזו, זו תהיה צורה של הקדמה למה שהוא האקט בשירה. אבל זה לא העניין שלנו היום מאחר ומדובר בפסיכואנליזה שעושה משהו, אבל בהחלט לא במישור, ברמה, בכיוון של השירה.

לשאול על האקט, אומר לאקאן במילות הפתיחה שלו, פירושו בפשטות לשאול מה הפסיכואנליזה עושה; אולם, האנלוגיה שהוא לתחום השירה רומזת לנו כבר שבדיון באקט אנו נשאל בראש ובראשונה מה הפסיכואנליזה עושה לאנליטיקאי, לסוכן של האקט – ולא לאנליזנט, שהוא (אם נפנה לנוסחה של השיח האנליטי) אולי הסוביקט של האקט הזה, אך לא הסוכן שלו, לא זה שנמצא בעמדה של הסוכן.

עלינו לזכור –  ולאקאן אמנם מזכיר זאת – שהסמינר על האקט מגיע מיד אחרי "הפרופוזיציה של ה-9 באוקטובר, 1967", הפרופוזיציה של הפאס, שבה לאקאן קובע ומציג באופן רשמי את מנגנון ההסמכה של פסיכואנליטיקאים באסכולה שלו. ההסמכה של האנליטיקאי היא אחת משתי האינסטנציות, שני הרגעים של האקט הפסיכואנליטי שלאקאן מציג בראש ובראשונה:

אם ניצמד למובן שהזה שישנו במילה אקט, שהוא מהווה – ביחס למה? נשאיר זאת בצד – סוג של חציה, נהיה בטוחים שאנו פוגשים את האקט בכניסה לפסיכואנליזה. זה בכל זאת משהו שמצדיק את השם אקט, להחליט, על כל מה שכרוך בכך, לעשות מה שמכונה פסיכואנליזה. ההחלטה הזו כוללת התחיבות מסוימת. אנחנו פוגשים כאן את כל המימדים שבאופן רגיל מיוחסים למילה אקט בשימוש הרווח, בישום הרווח שלה.  

ישנו עוד אקט שניתן לאפיין, האקט שבאמצעותו פסיכואנליטיקאי מתקין עצמו ככזה; הנה עוד דבר שמצדיק את השם אקט, כולל העובדה שהאקט הזה, ריבונו של עולם, יכול להרשם היכן שהוא: מר פלוני, פסיכואנליטיקאי.

 הקשר בין שני הרגעים הללו – רגע הכניסה לאנליזה ו"האקט שבאמצעותו האנליטיקאי מתקין את עצמו ככזה" – יתגלה בהמשך הסמינר כקריטי וסבוך; ראשית, מאחר ואקט ההסמכה של האנליטיקאי הוא גם (לפחות להלכה) אקט של סוף אנליזה, אקט שמעיד על כך שהאנליטיקאי השלים את האנליזה שלו. וכפי שיאמר לאקאן, הרגע של הסוף, הפעם האחת שבה מגיעים לסוף, היא זו שמאפשרת כל אקט עתידי של כניסה לאנליזה, את כל האנליזות שהאנליטיקאי עתיד לקחת על עצמו (ולפיכך, גם הכניסה לאנליזה היא במובן מסוים אקט של האנליטיקאי).

עלינו לשים לב גם לכך שלאקאן מדגיש את המימד של החציה, המעבר החותך שכלול ברעיון של האקט, אפילו באופן השימוש הרגיל במונח. לפי הדוגמאות בתחילת הפרק, ניתן להבין שהאקט כרוך בחציה סימבולית, בשינוי מעמד שנרשם במקום כלשהו: אני יכול לצעוד לאורכה ולרוחבה של הבמה הזו, אומר לאקאן, והתנועה שלי לא תהווה שום אקט. אך אם יום אחד הפעילות המוטורית שלי תוביל אותי אל מחוץ לתחום החוק, אזי יהיה זה אקט. כדוגמאות נוספות הוא נותן (כפי שכבר ראינו) את האקט של כניסה לאנליזה, ואקט ההסמכה של האנליטיקאי. אך מיד מופיעה דוגמה או מקרה נוסף, ומסדר שונה במקצת – אנחנו יכולים לדבר גם, אומר לאקאן על "אקט הלידה" (תעודת הלידה) של הפסיכואנליזה עצמה. גם הרגע הזה מציין חציה של גבול, פתיחה של שדה חדש – עם לידתה של הפסיכואנליזה, סוג מסוים של ידע "חדל מלא להרשם", לפי הנוסחה שתופיע כמה שנים מאוחר יותר. אך בהקשר הזה, אומר לאקאן, אנחנו יכולים להעלות שאלה נוספת וקריטית ביחס לאקט:

דיברתי זה עתה על מחויבות, בין אם מדובר בזו של האנליזנט או בזאת של האנליטיקאי, אבל אחרי הכל,  מדובע לא להציב את השאלה של אקט הלידה (תעודת הלידה) של הפסיכואנליזה, שכן במימד של האקט, מיד מתגלה דבר מה שמחייב מונח כמו זה שדיברתי עליו, כלומר הרישום במקום זה או אחר, התואם של המסמן שלמען האמת, אינו נעדר לעולם ממה שמהווה אקט. אני יכול לצעוד לאורך ולרוחב בזמן שאני מדבר אתכם וזה לא יהווה אקט; אבל אם יום אחד, בכך שאחצה סף מסוים אציב את עצמי מחוץ לחוק, ביום ההוא לתנועתיות שלי יהיה ערך של אקט.

את הרעיון הזה הצגתי כאן, באולם הזה ממש, לפני זמן לא רב. נדמה לי שאני פשוט פונה כאן לתחום של מה שגלוי ומקובל, למימד לשוני (langagièr), התופס את מה שישנו באקט ומאפשר לאסוף בצורה מספקת את כל מה שעשוי להיות רב-משמעי במונח הזה, ושנע מהקצה האחד לאחר של הסולם שהזכרתי זה עתה, אם נכלול בו אפילו, מעבר לאקט הרפואי – מדוע לא במקרה הזה – את האקט הנוטריוני?

הזכרתי את המונח הזה: אקט הלידה של הפסיכואנליזה. מדוע לא? הוא הגיח באופן באחד מפיתולי השיח שלי; אבל מעבר לכך, אם נתעכב עליו מעט, ניווכח שנפתח כאן, ובקלות, המימד של האקט שנוגע לעצם המעמד של הפסיכואנליזה.

שכן אחרי הכל, אם דיברתי על רישום, מה זה אומר? הבה לא נישאר צמודים מדי למטאפורה הזו. בכל זאת, מי שקיומו נרשם באקט בבואו לעולם, הוא כבר שם לפני האקט. הפסיכואנליזה אינה עולַל, וכשאנחנו מדברים על אקט הלידה של הפסיכואנליזה, ובהחלט יש לזה מובן כי היא הופיע יום אחד, זוהי בדיוק השאלה שמתעוררת: האם השדה שהיא מארגנת ושעליו היא שולטת, מושלת בו פחות או יותר, התקיים קודם לכן? זו שאלה שבהחלט מצדיקה את עצמה כאשר מדובר באקט שכזה. זו שאלה מהותית להציב במפנה הזה.

המימד של האקט שנוגע לעצם המעמד של הפסיכואנליזה, מדגיש לאקאן, נוגע לשאלת הרישום, הרישום של ידע מסוים – וכאן עולה השאלה שנשמעת מעט מוזרה במבט ראשון: האם הידע הזה, שחדל מלא להרשם ברגע מסוים, כבר היה שם קודם או התקיים קודם לכן? ואפשר להשלים – או שמא האקט הוא זה שיוצר את הידע הזה יש מאין?

כאשר אנחנו מדברים על כניסה לאנליזה, למשל, אנחנו מניחים שבאקט הזה הסובייקט משנה את מעמדו ביחס לשדה של מסמנים שכבר נמצא שם באופן כלשהו– וזו אינה אלא ההנחה של הלא-מודע.

השאלה מהו מעמדו של השדה הזה לפני האקט שחונך אותו נוגעת לעצם המעמד של הפסיכואנליזה, מאחר והיא נוגעת בצורה הישירה ביותר למעמדו של הלא מודע. הצבת הלא מודע כרוכה בקביעה שישנו ידע שאינו ידוע לסובייקט שלו הוא מיוחס; או בניסוח אחר (שאינו שקול לזה הראשון)ידע שאינו יודע את עצמו ככזה. עלינו להוסיף ולחדד את השאלה, שכן כפי שלאקאן מציב אותה כאן, היא אינה נוגעת רק ליחסים שבין הסובייקט לידע – אלא באופן מדויק יותר לשאלת הרישום של הידע, הניסוח שלו באמצעות המסמן.

ההבחנה בין הידע לבין ההכרה, האפשרות שישנו ידע שחומק מההכרה או המודעות של הסובייקט אינה מציבה קושי מיוחד –בוודאי שלא עבור הפסיכואנליזה, ולמעשה גם לא עבור הפילוסופיה (אפשר בקלות לחשוב על ליבניץ, שלינג ואחרים). כפי שאומר לאקאן בהזדמנויות שונות, זה כלל לא מה שמאפיין את הלא מודע הפרוידיאני. הלא מודע הפרוידיאני הוא בראש ובראשונה ידע שמנוסח באמצעות מסמנים, ידע שמובנה כשפה – ומעצם היותו מובנה כשפה, הוא מייצר שסע בסובייקט, מייצר את הסובייקט עצמו כסובייקט שסוע. לכן השפה היא התנאי ללא מודע, הלא מודע הוא השיח של האחר.

אך אם הלא מודע הוא השיח של האחר, איזה מובן יכול להיות לשאלה האם השדה הזה קיים שם מראש, כבר היה שם קודם? עד שלב מסויים, לפחות, התשובה של לאקאן הייתה חד משמעית: האחר, אוצר המסמנים, הוא תמיד "מה שהיה שם קודם", לפני כל אקט אפשרי של הסובייקט. וכל אקט כזה יכול רק להרשם בדיאלקטיקה עם המקום הזה שכבר ישנו, שכבר נתון.

במהלך הסמינר על האקט – וזה הכיוון המרכזי והחשוב שלאקאן מסמן בפרק הפתיחה הזה – יעשה ניסיון מרחיק לכת לחשוב מעבר להנחה הזו: לחשוב על אקט למול "אחר שאינו קיים", אקט שאינו נשען על הנחת ידע לאחר; גם אם האחר הזה אינו אחר מאשר הלא-מודע עצמו. 

לאקאן מתיחס לרעיון הזה גם במאמר le mépris du sujet supposé savoir, שנכתב באותה שנה. הוא כותב:

"כל מה שהוא הלא מודע אינו משחק אלא על האפקטים הללו של השפה. זה משהו שנאמר, מבלי שהסובייקט ייצג את עצמו שם ומבלי שהוא יאמר את עצמו שם – ומבלי שהוא ידע מה הוא אומר.

כאן אינו הקושי. הסדר של אי-ההקבעות שמכונן את היחס של הסובייקט לידע שחורג מעבר לו, נובע, ניתן להגיד, מהפרקטיקה שלנו, שמחייבת אותו, עד כמה שזוהי פרקטיקה פרשנית.

אבל שתוכל להיות אמירה שנאמרת מבלי שיודעים (qu'onsache)מי אומר אותה, הנה מה שגוזל עצמו מהמחשבה. זוהי התנגדות אונטית. (אני משחק כאן על המילה On בצרפתית, שממנה אני עושה, לא מבלי סיבה, תמיכה להויה, זהו on של היש ולא דמות של ה-omnitude; בקיצור הסובייקט המונח לידע.)

אם ה- omnitude בסופו של דבר התרגל לפירוש, זה בקלות רבה ביותר מכיוון שהיה לו זמן רב לעשות זאת באמצעות הדת.

וזה גם באופן הזה שתועבה אוניברסיטאית מסוימת, זו שמכנה את עצמה הרמנויטיקה מוצאת את החמאה שלה בפסיכואנליזה."

הנחת היסוד של הפסיכואנליזה היא שהסובייקט נקבע על ידי ידע שחורג מעבר לו – כלומר, על ידי השפה והשיח של האחר. כאן, כפי שאומר לאקאן, אינה הבעיה. הבעיה היא איזה מעמד אונטי להעניק לאחר הזה, וכיצד לחמוק מההצבה של האחר כ- omnitude, כסובייקט מונח לידע.

הדת כמו גם ההרמנויטיקה האוניברסיטאית מבססות את הפרקטיקה הפרשנית שלהן על הנחת הידע הזו, הנחה שהטקסט שאותו הן מפרשות נתון מראש, ויתר על כן, נתון כיחידה מלוכדת ושלמה.

אפשר אולי לומר שהשאלה של האקט היא השאלה כיצד לראות את הפסיכואנליזה לא רק כפרקטיקה פרשנית, פרקטיקה של קריאה – אלא גם כפרקטיקה של כתיבה, פרקטיקה שמתחילה לרשום משהו בממשי.

 

דברים שהובאו במסגרת שולחן הקריאה על ידי עלמה יצחקי