הודעת שגיאה

  • Warning: Invalid argument supplied for foreach() ב-mailchimp_lists_auth_newsletter_form() (שורה 492 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/sites/all/modules/mailchimp/modules/mailchimp_lists/mailchimp_lists.module).
  • Warning: Invalid argument supplied for foreach() ב-mailchimp_lists_auth_newsletter_form() (שורה 492 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/sites/all/modules/mailchimp/modules/mailchimp_lists/mailchimp_lists.module).

מלאכים בשמי ברלין

מאת: 
רויטל יצחקי

 

 

שיר ילדות – פיטר הנדקה

Als das kind kind war

כשהילד היה ילד

הוא התהלך בזרועות מתנפנפות,

ייחל שהפלג יהיה לנחל,

הנחל לנהר שוצף,

והשלולית תהיה לים גדול.

 

כשהילד היה ילד,

הוא לא ידע שהוא ילד,

העולם היה רווי בנשמה,

וכל הנשמות אחד.

 

כשהילד היה ילד,

הוא לא החזיק בדעות,

לא היו לו הרגלים,

תדיר ישב רגליו שלובות,

קם ורץ,

פרע שיער,

ולא עיווה פנים אל מול המצלמה.

 

כשהילד היה ילד, הייתה זו השעה לשאלות:

מדוע אני הוא אני, ומדוע אינני אתה?

מדוע אני כאן, ומדוע איני שם?

מתי התחיל הזמן, והיכן נגמר החלל?

האם החיים תחת השמש אינם אלא חלום?

האם מה שאני רואה, שומע ומריח

אינו רק השתקפות של העולם שלפני העולם?

לאור העובדות על אנשים ועל רוע,

האם באמת קיים הרוע בעולם?

איך זה ייתכן שאני, שהוא אני,

לפני שנולדתי לא הייתי קיים?

ושיום אחד, אני, שקיים עכשיו,

אחדל מלהיות קיים?

 

כשהילד היה ילד,

הוא נחנק מתרד, אפונה ופודינג אורז,

וגם מכרובית מאודה.

ועכשיו הוא אוכל את כל אלה, ולא רק כשהוא חייב.

 

כשהילד היה ילד,

הוא התעורר יום אחד במיטה זרה,

וכיום זה קורה לו שוב ושוב.

אנשים רבים נראו לו אז יפים,

וכיום רק מעטים, ובאורח מקרי.

הייתה בדמיונו תמונה בהירה של גן העדן,

וכעת הוא אך בקושי מעז לנחש.

לא יכול היה להגות בנפשו את האין,

וכיום נרעד מלחשוב על כך.

 

 

כשהילד היה ילד

הוא שיחק בהמון התלהבות,

וכעת אוחזת בו, אותה התרגשות,

רק כאשר זה נוגע לעבודתו.

 

כשהילד היה ילד,

הספיק לו לאכול רק תפוח...לחם,

וכך זה גם היום.

 

כשהילד היה ילד,

גרגרים מלאו את כף ידו כמו שרק גרגרים יכולים,

והם עושים כך גם היום.

אגוזים טריים הקהו את לשונו,

והם עושים כך גם היום.

בכל פסגה הוא השתוקק,

לפסגה גבוהה ממנה.

ובכל עיר הוא השתוקק לעיר גדולה ממנה,

ועודנו כך גם היום.

 

הוא שאף להגיע לדובדבנים שבענפים הכי גבוהים,

באותה התרוממות רוח כמו עכשיו.

נתקף בביישנות בנוכחותם של זרים,

ועודנו כך, אפילו עכשיו.

הוא חיכה לשלג הראשון,

וממתין כך גם עכשיו.

 

כשהילד היה ילד,

הוא הטיל מקל אל גזע העץ כמו היה זה רומח,

אשר רוטט שם עד עכשיו.

 

פטר הנדקה, הסופר והמחזאי האוסטרי חבר ליוצר-במאי הגרמני וים ונדרס לכתיבת התסריט לסרט עטור הפרסים משנת 1987 'מלאכים בשמי ברלין'. שירו- 'שיר ילדות' שנאמר בקריינות רקע באחת הסצנות, הוא לב לבו הפועם של הסרט.

השמיים מעל ברלין של ונדרס, החצויה והמצולקת, זאת של אחרי המלחמה הגדולה, מלאים במלאכים עדינים, לבושי מעילי צמר ועוטי צעיפים, המתבוננים במעשיהם של בני האדם, מקשיבים לדיבורם, שומעים את מחשבותיהם ומנסים בנגיעה רכה לנחם אותם. גיבורי הסרט הם שני מלאכים: דמיאל וקסיאל הקיימים משחר הזמנים. הם אוספים עדויות ורושמים את חיי האדם. אחד מהם, דמיאל, מתאהב באישה בשר ודם, באומנית טרפז יפה ואניגמטית בשם מריון. הוא מבקש להפוך לבן אנוש, לחוות את מה שהוא אנושי במלואו והוא בוחר 'ליפול'. זאת לא 'הנפילה' של לוציפר, המלאך האדיר שכפר באלוהות והפך לשטן. דמיאל 'נופל' אל האנושי, אל המציאות, אל הסופיות, הוא בוחר לחפש אחר מריון ולחיות לצידה כבן תמותה. עוזר לו בתהליך הזה עוד מלאך לשעבר, שסולל לו את הדרך, מציג בפניו משהו מניסיונו שלו ואת העונג הפשוט, המטריאלי של החוויה האנושית דרך הצירוף השמימי של כוס קפה וסיגריה...

החפיפה המוזרה שהסרט יוצר בין ממלכת השמים של המלאכים והממלכה הארצית האנושית, פורמת את המוצקות של מה שעבורנו הוא המציאות. ונדרס משתמש באמצעי המבע הקולנועי ביד אמן. בדרך חריגה, שיש בה לא מעט הומור ויחד עם זה היא רצינית לחלוטין, הוא מערבב ראליזם ופנטזיה ועושה סרט שהוא בעת ובעונה אחת כמו דוקומנטרי- סרט על החיים בברלין המודרנית וגם פנטסטי- כסיפורם של המלאכים העומדים על המשמר מעל העיר וצופים בבני האדם. הסרט מצליח לשבות אותנו. הוא קורא לנו להאמין, להשהות לרגע את אי-האמון שלנו בטרנסצנדנטי וגם במימד הפיקטיבי של הקולנוע עצמו. במרחב הזה שנפתח הוא מניח את השאלות בדבר המציאות ובדבר האמונה: האם אנחנו מאמינים, במה אנחנו מאמינים, מהי המציאות, מה מכונן אותה. הסרט עוסק גם בשאלת הזמן, דרך תפקידם של המלאכים כרושמי דברי הימים עוד  לפני תחילת ההיסטוריה האנושית. הוא מעמיד את הזמן הנצחי שלהם אל מול הסופיות של האדם ושואל מהו הזמן האנושי, מה עושה אותו לזמן סובייקטיבי. שאלה נוספת שעולה בדחיפות היא: האם חיינו נרשמים. האם יש אחר אנושי קרוב, או אחר טרנסצנדנטאלי רחוק, שרואה אותנו ורושם את חיינו. האם יש בכך אפשרות להעניק לחיינו משמעות ואולי גם להציל אותנו מן השכחה הגמורה. התשובות שהסרט נותן, מובילות לעוד שאלות, להרהור מחודש על הנחות הבסיס של חיינו. זוהי גדולתו.

החיץ שבין הממלכות קיים בסרט עבור שני הצדדים. בני האדם אינם יכולים לראות את המלאכים, לבוא אתם במגע, הם יכולים להאמין או לא להאמין בקיומם. יש רגעים בסרט שבהם המצלמה מתעכבת על פניהם של אנשים שהמלאכים מתבוננים בהם מקרוב, נוגעים בהם קלות. אנו רואים שהם מרגישים במשהו, דק מן הדק, כמו נוכחות עלומה, תחושה על-ביתית. הם עוצרים לרגע ואז מושכים בכתפיהם וממשיכים הלאה. באשר למלאכים, למרות תבונתם ויכולותיהם האין-סופיות, הרי שאין הם יכולים לדעת מה הם באמת החיים עבורנו, איך זה מרגיש להיות חי בשר ודם: הקור והחום, הצבע, הטעמים והריחות, הטקסטורה של מגע עור בעור, עור בחומר, כל אלה זרים להם לחלוטין. העולם שלהם בסרט הוא שחור-לבן, הם אינם יכולים לגעת באופן ממשי בדברים. הם נמצאים מעבר לזמן ולכן אינם יכולים לדעת אותו, במשמעות האנושית שלו. הם אולי "יודעים" שחיי האדם הם הווה שאוזל כל הזמן ונושא את האדם לקראת מותו. הם "יודעים" זאת כעובדה, אך לא איך זה לחיות בתוך זה כהוויה שהיא-היא הזמן, זמן מגולם, זמן שלבש בשר. עיניהם רואות-כל אבל מבטם עיוור, נעדר את היסוד הדחפי של המבט האנושי. באחת התמונות בסרט, נפגשים צמד המלאכים בסופו של יום. הם יושבים בתוך מכונית באולם מכירות ומעבירים זה לזה את הרישומים שעשו. הדיאלוג הנפלא ביניהם חושף את העקרות של הידע שלהם. הם מתארים את הווינייטות של החיים האנושיים כמו תמונות דו- ממדיות. זה מעורר בנו השתאות, מעמת אותנו עם האופן שבו אנו תופסים את המציאות, משלימים כמעט באופן אוטומטי את המובן של המעשים ויוצרים קוהרנטיות. בחיי היום-יום אנו מתקיימים על איזשהו מצע חיים שאנו מקבלים כדבר מובן מאליו. המימד החסר הופך לשקוף גם עבורנו, נשכח מאתנו שאנו מבנים את המציאות, הבניה סימבולית ודמיונית שיש בתוכה את הליבה של החומר החי, הממשי של ההתענגות. "זה באמצעות המכשירים של ההתענגות שההוויה המדברת מכירה את המציאות." רק כשאנו נתקלים במשהו, נתקלים 'באבן', אנחנו מתעוררים ושואלים.

הדיאלוג של דמיאל וקסיאל מן הסרט:

קסיאל: "... היום, ברח' ליליאנטאלר, אדם, האט את צעדיו והסתכל מעבר לכתפו אל החלל. במשרד הדואר מס' 44 אדם שרוצה לסיים את הכל, הדביק בולים נדירים על מכתבי הפרידה שלו, בול שונה על כל אחד מהם. הוא דיבר אנגלית עם חייל אמריקאי – בפעם הראשונה מאז ימי ביה"ס שלו – דיבר שוטף. אסיר בפלוטזנזי (בית סוהר), רגע לפני שחבט את ראשו כנגד הקיר, קרא: 'עכשיו!' בתחנת הרכבת של גן החיות, במקום לקרוא בקול את שם התחנה, הכרטיסן צעק לפתע: 'טיירה דל פוואגו!'  (ארץ האש, בארגנטינה). דמיאל מגיב לדבריו ואומר: "נחמד"... ואז מספר על המפגשים שלו באותו יום: "אישה ברחוב קיפלה את המטריה שלה בזמן שירד גשם והניחה לעצמה להירטב עד לשד עצמותיה. ילד בבי"ס תיאר למורתו איך צומח שרך מן האדמה והמורה התפלאה. אישה עיוורת גיששה אחר השעון שלה, מרגישה במשהו את נוכחותי... זה נפלא לחיות רק באמצעות הרוח, להעיד יום אחר יום, עבור הנצח, על הצד הרוחני של בני האדם. אבל לפעמים נמאס לי מהקיום הרוחני שלי. במקום לרחף תמיד מעל, אני רוצה להרגיש שיש לי משקל כל-שהוא. לשים קץ לנצחיות שלי ולהיקשר לאדמה. בכל צעד, בכל משב רוח, הייתי רוצה להיות מסוגל לומר: 'עכשיו! עכשיו! ועכשיו!' ולא לומר יותר: 'מאז ומעולם', 'ולתמיד'. לשבת בכיסא הריק בשולחן קלפים ושיקדמו את פני בברכה ולו רק בניד ראש. כשלקחנו חלק במשהו, זאת הייתה רק העמדת פנים. נאבקנו באחד מהם ונתנו לירך לצאת ממקומה, רק בכאילו. עשינו את עצמנו תופסים דג. העמדנו פנים שאנו יושבים ליד שולחנות, אוכלים ושותים... לא שאני רוצה לנטוע עץ, או לתת חיים לילד עכשיו, מיד. אבל זה בהחלט יכול להיות משהו לבוא הביתה בסופו של יום ארוך כמו פיליפ מרלו (הבלש הספרותי), ולהאכיל את החתול. שיהיה לי חום גבוה, שאצבעותיי ישחירו מן העיתון... להרגיש את השלד שלך נע יחד אתך תוך כדי הליכה. ולבסוף, "לחשוד" במקום לדעת תמיד הכל. להיות מסוגל להגיד: 'אה!' ו-'או' ו-'הי!' במקום: 'כן' ו-'אמן'."

זוהי עדות לירית לדרכים שבהן נפש האדם מתנערת מעריצות הפרקטיות של החיים. הכרטיסן שצועק "טיירה דל פוואגו" והאדם ששולח את מכתבי הפרידה שלו, כל אחד עם בול נדיר מהאוסף שלו, שניהם מייצגים סירוב כל-שהוא, חריגה מהפרקטיות הזאת, מהבנליות של שיגרת החיים. אלא שבתפנית דבריו של דמיאל שבה הוא מעיד על כמיהתו לכוח הכבידה של החיים הארציים, הוא יכול להעלות רק את מה שהוא מדמיין לגבי אותם חיים. הבניה שחסר בתוכה את היסוד שהוא מן הממשי. בדמיאל יש משהו אחר, משהו שלא מסתדר, כמו סימפטום. בניגוד לקסיאל הוא חורג מהדמות האבסטרקטית של 'המלאך המקצועי' המיומן. דמיאל אוהב את העולם, אהבה שניתן להקביל אותה לאהבתו של ישו כפי שהיא מתוארת בברית החדשה: "שכן ישו כה אהב את העולם שהוא ויתר על הנצחיות שלו כדי להיות עם האדם". האהבה הזאת, הסקרנות של דמיאל לגבי החיים האמתיים של בני האדם, החסר המנקר הזה של היסוד הממשי מוליד איווי מיוחד, איווי של מלאך 'ליפול', להתנער מהנצחיות, מהידע האינטלקטואלי נטול הבשר. נוצר בסרט מתח פרדוקסלי בין האיווי המלאכי 'ליפול' לכמיהה האנושית 'לעוף', להצליח להתרומם אל מעבר למגבלות הארציות של הקיום האנושי. הרצון לנצח את הזמן ולהביס גם את המוות. הפרדוקס הזה מתגלם בדמותה של מריון, אמנית הטרפז שעומדת לתת את ההופעה האחרונה שלה בקרקס העומד להסגר בשל העדר תקציב. מריון יודעת שהיא תצטרך לחזור לעבודתה כמלצרית. החלום שלה 'לעוף', להתרומם תרתי משמע דרך האמנות שלה, מתגלה כאשליה. זה לא הדבר היחידי שמטריד אותה בלילה שלפני ההופעה האחרונה. אמנות הטרפז היא אמנות מסוכנת, ומה אם בפעם האחרונה שבה היא מרחפת גבוה מעל ההמון היא תאבד את שיווי משקלה ותיפול? נפילה כפולה: נפילה מהאידאל של חייה כאמנית קרקס ונפילה ממשית, מפחידה. הסרט זרוע 'בנפילות' נוספות: תאונת אופנוע, נפילה מזויפת של פעלולן סרטים, התאבדות של איש צעיר שקופץ מבניין גבוה וניסיון של המלאך השני קסיאל, שלא הצליח למנוע אותה, לדמות לעצמו איך זה להתאבד בכך שהוא 'מפיל' את עצמו מהכתף של הפסל המוזהב שעל עמוד הניצחון. נפילה שכמובן אין בה ממשות, בהיותו נצחי ונטול משקל גשמי במפגש עם הקרקע. הנפילות האלה מייחדות את הנפילה של דמיאל. האיווי שלו 'ליפול' מבשיל לכדי אקט לא מתוך האהבה חובקת-כל אל העולם והאדם, אלא מההתקלות עם האהבה לאישה אחת, מריון. ונדרס מניח כאן את מפגש האהבה כאקט. אקט אנושי שיש בו את האפשרות של התעלות  שבאופן פרדוקסלי לגבי דמיאל ואולי גם תמיד, היא כרוכה בנפילה.

דמיאל בסופו של דבר 'נופל', בוחר להיות בן-אנוש. התמונות של נפילתו מלאות קסם. הוא מאבד את כנפיו, את השריון שמקנה צורה לגופו מתחת למעיל הצמר. הוא הופך לאדם, איש מבוגר שמגלה את העולם כמו ילד שעוד לא יודע דבר. הכל עבורו ראשוני, חדש, מושך וחד. דמיאל רואה את העולם בפעם הראשונה בצבעים. הוא נפצע בראשו, חש תחושה חדשה- כאב, נוגע בו בידו ומסתכל בפליאה בדם שעליה, מלקק אותו וחש בטעמו המלוח. זה גורם לו אושר, הממשות של הרקמה החיה, התחושה של היותו עצם מעצמי העולם, בשר ודם. הוא מדלג, מחכך את ידיו, נהנה מהבל הקור שיוצא מפיו, מתענג על חומו, ריחו וטעמו של הקפה הראשון.. פונה אל העוברים ושבים, בהרמת מגבעת, באמירת שלום. מתענג על האפשרות להראות, ליצור קשר. השניות הזאת של המבוגר-ילד מטלטלת, היא גורמת לנו להסתכל מחדש על העולם דרך עיניו של דמיאל, לראות משהו אחר, חושפת בפנינו שוב את ההתענגות החיה שבבסיס הכרת המציאות, את התחושה של החוויה הראשונית של המפגש עם העולם. מחזירה אותנו אל הילדות, אל הזמן שבו שום דבר לא היה מובן מאליו, הזמן של השאלות ומעלה את הרטט של מה שכבר מזמן שכחנו, אותו רטט של המקל-רומח שבשיר ילדות של הנדקה.

דמיאל מחפש את מריון. הם נפגשים בפעם הראשונה במועדון ברלינאי שבו מופיע זמר הפאנק ניק קייב עם להקתו 'זרעי הרע'. דמיאל יושב בבר של המועדון ומריון מגיעה אליו. היא מזהה בוודאות מוחלטת את פניו כפני הזר שהופיע בחלום שחלמה בעת שדמיאל, עדיין מלאך בלתי נראה, שכב לצדה במיטתה שבקרון הקרקס. מריון פונה אליו, אל אדם שמעולם לא פגשה בגופו ונושאת מונולוג פיוטי על אהבתם החדשה:

המונולוג של מריון מן הסרט:

"זה הזמן להיעשות רציני...לעיתים קרובות הייתי לבד, אך מעולם לא חייתי לבדי. כשהייתי עם מישהו הייתי שמחה לעתים קרובות, אבל הרגשתי שהכל עניין של מקריות. אנשים אלה היו הורי, אך היו אלה יכולים להיות גם אחרים. מדוע הילד חום-העיניים הזה הוא אחי ולא הילד ירוק-העיניים על הרציף ממול. בתו של נהג המונית הייתה חברתי, אך באותה מידה יכולתי לחבק ראשו של סוס. הייתי עם גבר, הייתי מאוהבת. אך באותה מידה יכולתי לעזוב אותו שם ולהמשיך הלאה עם הזר שבא מולנו...הסתכל עלי, או לא. תן לי את ידך, או על תיתן. לא, על תיתן לי את ידך והסתכל לצד השני... אני חושבת שיש ירח חדש הלילה. אין לילה שלוו יותר. לא יישפך דם בכל העיר...מעולם לא שחקתי עם אף אחד. ועדיין, מעולם לא פקחתי את עיני וחשבתי: 'זה הוא הדבר'...זה נעשה סופסוף רציני. אם כך הזדקנתי. האם הייתי היחידה שלא הייתה רצינית? האם אלה הזמנים שלנו שאינם רציניים? לא הייתי בודדה אף פעם. לא כשהייתי לבדי וגם לא עם אחרים. הייתי רוצה להיות לבד. הבדידות משמעותה שאני סופסוף שלימה. עכשיו אני יכולה לומר זאת מכיוון שהיום, בסופו של דבר אני בודדה. לא עוד מקריות...הירח החדש של ההחלטה. איני יודעת אם הגורל קיים, אבל ההחלטה כן קיימת. החלט. עכשיו אנחנו הזמנים. לא רק העיר כולה, אלא העולם כולו לוקח חלק בהחלטה שלנו. אנו שנינו יותר מרק שניים. אנו מגלמים משהו. אנחנו יושבים בכיכר העם והכיכר כולה מלאה אנשים שכולם מייחלים למה שאנו מייחלים אליו. אנחנו מחליטים על המשחק של כולם. אני מוכנה. עכשיו תורך. אתה מחזיק את המשחק בידך. עכשיו או לעולם לא. אתה צריך אותי. אתה תצטרך אותי. אין סיפור גדול יותר משלנו. זה של גבר ואישה. זה יהיה סיפור של ענקים. בלתי-נראה, שקוף. סיפור של אבות קדמונים חדשים. הבט. עיניי. הן התמונה של הנחיצות, של העתיד של כל אלה בכיכר. בליל אמש חלמתי על זר. על האיש שלי. רק אתו אני יכולה להיות בודדה. להיפתח אליו. להיפתח לגמרי, לגמרי עבורו. לקדם אותו בברכה לתוכי. להקיף אותו בלבירינט של אושרנו המשותף. אני יודעת שזה אתה."

הזמן של לאקאן, "ההרף עין של המבט, הזמן להבין והרגע להכריע.". זהו הזמן הסובייקטיבי, זמן שכרוך באיווי שבתוכו מתגלם היחס של הסובייקט לזמן עצמו ובאובייקט האיווי שבו הוא מנסה למצוא את המובן של הזמן שלו ואפילו לקרוא את הזמן. זהו גם הזמן של האירוע שתחילתו בהתקלות, בהרף עין של המבט שקודם לכל חשיבה והבנה וסופו בהכרעה הסובייקטיבית שמכוננת עבורנו אחד-אחד את המציאות. כך גם במפגש בין דמיאל ומריון, ההכרעה שכל אחד מהם נדרש לעשות בעצמו, לבד, כדרך לכונן את המציאות החדשה המשותפת של אהבתם. אלא שבמונולוג הזה ונדרס מנסה להניח בפנינו משהו נוסף. איזה שהוא קבוע, גילום של דבר-מה, שיש בו ערך עבור כל בני האדם- הסיפור של 'אבות קדמונים חדשים' במונולוג, שהוא בעצם הסיפור של נפילתו של דמיאל ואהבתו למריון. ונדרס מבקש לכונן אותו כסיפור מיתי מודרני ומעלה בכך את השאלה האם זה אפשרי בכלל לספר סיפורים על העולם המודרני שתהיה להם חשיבות עבורנו, שערכם יהיה שקול לסיפורים המיתולוגיים של הקדמונים, כמו האדיפוס למשל. האם זה אפשרי לספר את סיפור אהבתם של מלאך נופל ולוליינית קרקס בעולם שבו הפלא היסודי של החיים מצומצם אל תוך נוסחאות מדעיות והידע האנושי המתרחב מתאמץ שלא להשאיר אף פינה חשוכה. עולם שלא יכול לקבל את "הידע שלא יודע את עצמו." התמה הזאת של הסיפור האפי מוחזקת בסרט בדמותו של הומר. קשיש ברלינאי בודד וכפוף, מספר סיפורים לשעבר שאיבד את קהל שומעיו והוא נודד בין הספרייה הציבורית הגדולה של ברלין שמוצגת בסרט כהיכל הקודש המודרני לידע האנושי, לשטחי הספר- שטחים פתוחים וריקים מאדם בשולי חומת ברלין. הוא מחפש את המיקום של כיכר פוטסדם בברלין ששינתה את פניה בעקבות המלחמה וחלוקתה לאחריה. הומר מקונן: "היכן אתם גיבורי? היכן אתם ילדי? היכן הם אלה שלי, קהי-ההבנה, הראשונים, האורגינליים?... מוזה, קראי בשמי, הזמר בן האלמוות שננטש ע"י מאזיניו בני התמותה ואיבד את קולו." דמותו המקוננת מייצגת את אלה שנשארו מאחור, ועבור כולם, את הניכור ההולך וגובר שמייצר המודרניזם, המרוץ אחר הקידמה.

הסצנה האחרונה בסרט מראה את מריון מתאמנת בטרפז, כשדמיאל הפעם 'כמלאך עלי אדמות', מחזיק את החבל המסתובב ומעגן אותה לקרקע. סוף טוב, הכל טוב. מריון לא הייתה צריכה לוותר על אמנותה ודמיאל הפך לאדם אמיתי. חיבור חדש נוצר בין השמימי לארצי והפעם דרך אהבתם של גבר ואישה. והרי אנו יודעים שגם האהבה הינה גרסה של האיווי היסודי, האיווי אל האחד, לעשות משני גופים גוף אחד.