הודעת שגיאה

  • Notice: Trying to access array offset on value of type int ב-element_children() (שורה 6301 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/includes/common.inc).
  • Notice: Trying to access array offset on value of type int ב-element_children() (שורה 6301 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/includes/common.inc).
  • Notice: Trying to access array offset on value of type int ב-element_children() (שורה 6301 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/includes/common.inc).
  • Notice: Trying to access array offset on value of type int ב-element_children() (שורה 6301 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/includes/common.inc).
  • Notice: Trying to access array offset on value of type int ב-element_children() (שורה 6301 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/includes/common.inc).
  • Notice: Trying to access array offset on value of type bool ב-mailchimp_lists_auth_newsletter_form() (שורה 492 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/sites/all/modules/mailchimp/modules/mailchimp_lists/mailchimp_lists.module).
  • Warning: Invalid argument supplied for foreach() ב-mailchimp_lists_auth_newsletter_form() (שורה 492 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/sites/all/modules/mailchimp/modules/mailchimp_lists/mailchimp_lists.module).
  • Deprecated function: implode(): Passing glue string after array is deprecated. Swap the parameters ב-drupal_get_feeds() (שורה 385 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/includes/common.inc).
  • Deprecated function: The each() function is deprecated. This message will be suppressed on further calls ב-_menu_load_objects() (שורה 568 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/includes/menu.inc).
  • Notice: Trying to access array offset on value of type int ב-element_children() (שורה 6301 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/includes/common.inc).
  • Notice: Trying to access array offset on value of type int ב-element_children() (שורה 6301 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/includes/common.inc).
  • Notice: Trying to access array offset on value of type int ב-element_children() (שורה 6301 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/includes/common.inc).
  • Notice: Trying to access array offset on value of type int ב-element_children() (שורה 6301 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/includes/common.inc).
  • Notice: Trying to access array offset on value of type int ב-element_children() (שורה 6301 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/includes/common.inc).
  • Notice: Trying to access array offset on value of type bool ב-mailchimp_lists_auth_newsletter_form() (שורה 492 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/sites/all/modules/mailchimp/modules/mailchimp_lists/mailchimp_lists.module).
  • Warning: Invalid argument supplied for foreach() ב-mailchimp_lists_auth_newsletter_form() (שורה 492 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/sites/all/modules/mailchimp/modules/mailchimp_lists/mailchimp_lists.module).

הנפש היא הודאות של הסובייקט

מאת: 
גבריאל דהאן

הנפש היא הודאות של הסובייקט


I
א. המושג הוא הקליניקה של הפילוסופיה. מהו מקומה המובהק של הקליניקה הזאת - שאלה. "בית החולים", או "בית המרפא", כרצונכם, של הפילוסופים כבר לא קיים כי אם בצורתו כאוניברסיטה. האוניברסיטה של ימינו היא מה שקרה לקליניקה של הפילוסופיה. במפגש הזה שלנו שהוא פרי של יוזמה של פסיכואנליטיקאים ופילוסופים יעשה ניסיון להתקרב אל "בית החולים" הזה בצורתו המקורית כמשתה . ניסיון להחזיר לרגע אל האוניברסיטה את האפשרות של הקליניקה המקורית. כפי שנמסר לכם יש מבנה לקליניקה הזאת ויש תכנית ויש יעוד, אין זו קליניקה "פראית" שכן היא תולדה של מפגש ואוריינטציה שפעלו את פעולתם במשך מספר שנים, וקבלו קונפיגורציות שונות, כלומר, תולדה של איווי שהוא לא בהכרח מדעי. זאת על אף שהמבנה מושפע מנוהגם של מדענים מסוימים, שנחת כאן בגרסא מעט שונה. אין זו קליניקה פראית גם משום שהמשתה הזה יישען על עבודה של הכנה, עבודה של הכנה שפתוחה בפני כל אחד מהמשתתפים ללא יוצא מן הכלל, בפני כל אחד אשר עשוי לרצות ליטול את חלקו בעין הסערה. אשר לנותרים, הללו תמיד יוכלו להמשיך להאזין מן היציע. בקשר למדענים, משעשע אולי יהיה לדעת שההשראה למבנה הזה נתקבלה ממה שכונה במכון לפיסיקה תיאורטית בפרינסטון " סמינרים של רובה ציד". בסמינר של פרינסטון משמיע אחד מחברי המכון את דבריו בפני קהל של מתנדבים. נושא השיחה מוכרז שבוע מראש, אבל לא כן שם הדובר. לפני תחילתו של המפגש נרשמים שמותיהם של כל הנוכחים בחדר על פיסות נייר, הפיסות מוכנסות לקופסא, הקופסה מנוערת בחגיגיות ושם אחד נשלח מתוכה באקראי. השם הוא שמו של מי שיהיה הדובר לפעם הזאת. רק לנרשמים מותרת רשות הדיבור. אנחנו כאן מרחיבים ומאפשרים גם את רשות השמיעה לכל מי שבא ואת רשות הדיבור להללו שנכנסים למעגל, קרי לאלה שהתכוננו. לשנה הזאת נבחר מושג הנפש ובכל שנה יעמוד לדיון מושג אחר. אניח בפניכם היום מספר דברים אשר עשויים לשמש אותנו לדיון.
ב. באוגוסט 22 שנת 1938 רושם פרויד לפניו את המשפט הבא : "המרחב, [היקום], אפשר שהוא ההיטל של התפשטותו של המכשיר הנפשי [ פסיכי]. אין נגזרת סבירה אחרת. זאת במקום הדטרמיננטים האפריוריים של המכשיר הנפשי שלנו על פי קאנט. הנפש מפושטת; אינה יודעת על כך דבר" – כך פרויד בסוף חייו. לא רק קאנט נמצא כאן מנגד למה שהינה הפסיכה של הפסיכואנליזה כי אם גם דקארט. עבור פרויד הנפש היא מן הסדר של ה- res extensia ולא ה- res cogitas, גם נפש וגם מתפשטת במרחב- זהו חוש הומור פרוידיאני.
ג. כשש שנים קודם לכן אומר לנו פרויד באופן ישיר יותר את זאת: "….אנו נוכחים לדעת בהפתעה שישנו יוצא מן הכלל, [ואני מדגיש כאן את הביטוי יוצא מן הכלל], לתיאורמה הפילוסופית שהמרחב והזמן הינם צורות הכרחיות של הפעולות המנטאליות שלנו. אין דבר באיד שיעיד על זיקה כלשהי לרעיון הזמן; אין בו הכרה בחלוף הזמן, ומה שהינו מדהים ביותר וממתין להתייחסות במחשבה הפילוסופית הוא שאין תמורות בתהליכים המנטאליים עם חלוף הזמן" (הרצאות מבוא חדשות, XXXI , S.E XXII עמ' 74 ). המינימום שאפשר לנו שנאמר בעקבות כך הינו שהדבר הזה אותו נכנה הפסיכה הפרוידיאנית, לא זאת של אריסטו, הינה התרחשות שמצויה כולה בשדה של היוצא מן הכלל. אין זה בהכרח רע להתחיל לחשוב מחשבות מעין אלה בזמנים בהם הפסי הפך להיות זהה כמעט לגמרי למה שהינו האוניברסאלי, ויותר מכך גם לכול מה שכלול באוניברסאלי – החי, הצומח, הדומם – כולם נשאים של פסיכה, וכול תנועותיהם הינן תנועות פסיכותרפוטיות. אך מה דעתכם לחשוב על כך שלא בהכרח לכל אחד יש פסיכה? כלומר, לא כפי שאפשר להסיק מתוך לוגיקה ידועה שתטען כך: לכל בני האדם יש פסיכה, הוא אדם, לכן יש לו פסיכה. למשל, אם הוא הוויה קנטיאנית אין לו פסיכה. נוסיף על אלה גם את דבריו של לאקאן מתוך כתביו: "….על מנת שנוכל לגשת לתהליכים הלא מודעים עלינו להתרחק מן הקטגוריות הקנטיאניות של מרחב וזמן. כלומר הלא מודע איננו גיאומטרי" ( 1960, Ecrits, 649 ).
ד. הנה למשל מזכיר לנו מילר מה קורה כאשר הפסיכה מתפשטת במרחב הכלכלי ואינה יודעת על כך דבר: כלכלן פוליטי אשר הדגיש את הנרקיסיזם החברתי בעידן הגלובליזם, Robert Reich , טוען שהאלמוניות של ההמון נמצאת בסתירה לאיווי לסלבריטאות שהיא אובייקט שנוצר על ידי התקשורת ההמונית, ה- mass media. עניין זה מוביל לשאלה הבוערת כיצד למשוך תשומת לב. אנו יודעים את הדוגמא של אנדי וורהול אשר הציע את האפשרות להיות ידוען לרבע שעה. כלומר, ששמך יופיע לפחות פעם אחת בטלביזיה ובעיתון. בעקבות הצעתו היה מישהו שבצע רצח. בכל אופן על פי הכלכלן נולדה כלכלה של תשומת לב, כלכלה של הקשבה. כלומר, ישנה תביעה לתשומת לב, ישנו הידע של תשומת לב, ומתפתח שוק שסוחר בתשומת הלב המלאכותית עוד טרם המצאת הלב המלאכותי. עסוקי ה- psy למיניהם על פי אותו כלכלן מופיעים ברשימה של אלה שמתמחים במתן תשומת לב. כלולים בסקטור הזה המאמנים האישיים לחינוך גופני, המדקרים האישיים, המתקשרים, עוזרות הבית, הבייבי סיטרים, היועצים, המורים הפרטיים, המאהבים והמאהבות, העתונאים והעתונאיות, וכו'. זהו סקטור גדול שפועל לצדו של הסקטור היצירתי. זה שלא יצליח להשתלב בסקטור היצירתי ימצא עצמו בסקטור של ספקי תשומת הלב, קרי של עובדי הפסיכה. עובדי הנפש. כמעט כולם שם. זה מה שאומרים כאשר אומרים כמעט על כל דבר היום זוהי התרפיה שלי.
ה. זוהי התפשטות הנפש בפרספקטיבה בת ימינו - היא מה שמתפשט ומקבל את צורותיו המשתנות חדשות לבקרים. הפאן- פסיכיזם של ימינו משמר למעשה בצורות חדשות את מקורותיה של הנפש: מן האנימיזם, דרך ההילוזואיזם, עד לפאן פסיכיזם של הפרקטיקות. כך היא הופכת לסלע המריבה בין הפילוסופיה והפסיכואנליזה, בין מדעי הרוח לשאר המדעים, בין הדת לחילוניות, בין השמאל לימין, היא סלע המריבה לא רק במובן של למי היא שייכת אלא גם במובן של מהי? מהי למשל בין הצורה לאריסטו לבין הדם של התָנאים. ולא רק זה כי אם גם במובן של עצם הגישה אליה, עצם קיומה.
ו. הפרקטיקה של האדם הקדמון גולמה בכליו, והמחשבה שלו בקברים שלו שבה בעת הכירו והכחישו את המוות, כלומר, הכחשה אשר נועדה להציל את הטוטליות של כל הדברים כולם, את הטוטליות של החיים. זה שהכול הינו חיים ושכל החיים הנם בני מוות הוא הסתירה היסודית שהדת והמיתוס ניסו להתיר. משם הגיעה הנפש עד ימינו כשהיא ממשיכה להיות מגולמת בפרקטיקות השונות ובאובייקטים החדשים.
ז. הנה תשמעו עוד מחלוקת: האדם אינו חושב עם נפשו כפי שדמיינו הפילוסופים. הוא חושב כתוצאה מן העובדה שמבנה מסוים, מבנה של השפה – המלה מניחה זאת- מבתר את גופו, מבנה שאין לו דבר עם האנטומיה. ראו את ההיסטרית. החיתוך הזה קורה לנפש דרך הסימפטום הכפייתי : מחשבה שהופכת לנטל כבד על הנפש שאינה יודעת מה לעשות אתה
( לאקאן, טלביזיה).
ח. הרי לפנינו פרספקטיבה נוספת שמניח בפנינו מילר בהרצאה שלו בירושלים: בפסיכואנליזה החומר הוא האסוציאציה "החופשית", אפשר לומר חופשית מן הנפש, כלומר, חופשית מכל הכנה נפשית מוקדמת – לא נדרש עבורה שום תהליך של טיהור של הנפש משום שהנפש אין לה מקום בפסיכואנליזה חרף זה שהיא גלומה בשם שלה – הפסיכה. מדובר במטריאליזם אשר נשען על יסוד שהופעתו מקרית. הפסיכואנליטיקאי יודע שיש בהופעה הזאת חוק ואף משמעות, אך בבסיס מדובר באמונה בדטרמיניזם שפועל מחוץ לתחום הידע. למעשה זוהי גם אמונתו של המדע במובהק– ומכאן מובטח שהאנליטיקאי איננו לא אדון הידע אף לא האמת. הפרקטיקה של הפסיכואנליזה מתבססת על אמון בלוגיקה של הדיבר בכך שהיא פועלת באופן כמו עיוור ובזה היא דומה למדע – מדע נטול מודעות. מדע אשר חרף כל תקוותיו במהותו הורס את הנפש. לא חסר הרבה על מנת שהנפש תוחזר אל תוך הפסיכואנליזה. זהו ניסיונו של השוויצרי יונג אשר לגביו בשונה מפרויד, הסימבול הוא צורה, צורה דמיונית שמסבירה את הנפש והולמת משמעות כלשהי. הסימבולים הנם צורות ראשוניות אשר בכוחן להתגלגל ולהופיע אצל כל אחד מחדש, צורות מקוריות. אלה הם הארכיטיפים. במובן זה הנפש היונגיאנית היא פרה-מודרנית ואובסקורנטיסטית. הסימבול הפרוידיאני לעומתו כפוף לחלוטין למבנה של השפה, כלומר אין משמעות אחת. הנפש היונגיאנית פינתה את מקומה לסובייקט ריק מעיקרו בדומה לקוגיטו הקרטזיאני. הקוגיטו אינו נפש כי אם שארית של דבר מה אחר שנותרה לאחר שהתרוקנו כל צורות הרפרזנטציה. אפשר אף שאם נתעקש על הנפש נתאר אותה כמה שעם המודרניות היא מה שהתרוקן מכל קשר טבעי או על טבעי ומה שאינו כפוף יותר לשום אמת מידה, לשום מידה ולשום תוכן, כלומר לשום חוק. זוהי אולי הנפש אשר נתפסה על ידי הממשי של לאקאן.
ט. והרי טיעון אשר נשען בעיקרו על בורות ביחס לפסיכואנליזה על אף שאנו יכולים לתמוך בו תמיכה מלאה כמעט. המטה-פסיכולוגיה של פרויד היא ההעברה של הפילוסופיה הניאו-קאנטיאנית אל ההוויה האנושית. מצד אחד, יש לו את מדעי הטבע ומצד שני את התיאוריה הקנטיאנית על האובייקטיביות. עבור התופעות האנושיות המודעות הוא אף מניח שרשרת שלמה לא שבורה של הסבר, כלומר, את הרציפות של קשרים סיבתיים. [עבור לאקאן הלא מודע הפרוידיאני הינו שפה סימבולית יותר מאשר שרשרת מכאנית-נפשית של סיבתיות] משום שאין בנמצא דבר מעין " בתוך המודעות" היה עליו להמציא את הלא מודע שבו חייבת להימצא שרשרת סיבתית מושלמת של קשרים סיבתיים. ההנחה היא הסבר מושלם של חיי הנפש שבה הסבר [Erklaren] והבנה [Verstehen]זהים זה לזה. ההנחה הזאת לא נגזרת מן התופעות הנפשיות כשלעצמן, זוהי ההנחה של מדעי הטבע המודרניים. מה שעבור קאנט הולך מעבר [transcends] לתפיסה ההכרתית המודעת, למשל, העובדה שהאבן הופכת להיות חמה משום שהשמש זורחת הינו עבור פרויד הלא מודע. אני מדבר על חשיבה ולא על ידע, שכן ידע משמעו ידע במובן של ודאות שאינה מוטלת בספק. התיזה שלי היא שהמהות המתגלה של ההוויה האנושית הינה ההבנה של ההוויה [Seinsverstandnis]. . אני יכול לחוות את המהות הזאת של ההוויה האנושית מתוך ההבנה של הישות. החוויה הזאת הופכת להיפותזה רק ברגע בו אני נוטל עלי את המשימה של לתפוס ולהתבונן בהוויה האנושית.

My thesis is that the unfolding essence of the human being is the understanding of being [Seinsverstandnis]. I can experience the unfolding essence of the human being from the understanding of being. This experience becomes a hypothesis only at the moment when I set myself the task of apprehending and observing the human being in a particular [scientific] way (Dec. 1965, Zollikon, p.207/260).
המחבר של שורות אלה הוא היידגר. טענתו היא שהמצאת הלא מודע אצל פרויד סולידארית עם האמביציה המדעית והמטאפיזית , "ההבחנה הפאטאלית" בין המודע לבין הלא מודע נשלטת על פיו אף היא על ידי האמביציה של המדע כפי שגם נשלטת על ידה המחשבה המודרנית בכללותה. אמביציה שלא הובנה כראוי. זה מעניין שכן הביקורת של היידגר כלפי פרויד זהה לביקורת של פרויד כלפי הפילוסופיה ובאותם מונחים ממש. המילה הגרמנית בה עושה שימוש היידגר כנגד הפסיכואנליזה היא: Lückenlosigkeit כלומר, סיבתיות ללא faille , ללא סדק, שהיא כופה על התופעות באמצעות הפוסטולט של הלא מודע. פרויד מבקר את המחשבה הפילוסופית אשר אוחזת באילוזיה שהיא יכולה לשגר דימוי של העולם שיהא ללא סדק וקוהרנטי ( einluckenloses und zusammenhangendes weltbild - זה בהרצאות המבוא החדשות שלו בגרמנית פרק 33 . המחשבה הפילוסופית בפרספקטיבה הפרוידיאנית, אם כן קשורה למה שתואר בפשר החלומות ל"עיבוד שניוני", שמתאפיין במגמתיות. הוא מתנהל כמו הפילוסוף הגרמני שמושם ללעג על ידי המשורר: ישנם חורים בשיטתו, היא סותמת אותם עם החלקים והחתיכות שהיא לוקחת מן הקרקעית שלה. כך היא נוטלת מן החלום את הנראות האבסורדית והאינקוהרנטית שלו ומסיימת בכך שהופכת אותו לאירוע מובן לגמרי.
י. ועוד היידגר בהקשר של תופעת ההדחקה: מדובר עוד כמו תמיד בתופעת יסוד: במקום מכניקה, או דינמיקה נפשית, יש לראות ולייסד יחסים עם העולם האקסטטי- אינטנציונאלי [welt bezuge zu sehen und zur darstellung zu bringen die ekstatisch-intentionale ]. ההדחקה מכילה הימנעות ממבט ...מנוסה מפני...ולא דחייה של חומר נפשי אשר נתפס באופן מכניסטי. ברצון להדחיק הדחיפות בקשר למה שיש להדחיקו פשוט עולה. התופעה של ההדחקה יכולה להתגלות בספציפיות שלה רק ככל שנתייחס אליה כיחס אל העולם האקסטטי-אינטנציונאלי. (357 M.Heidegger, Zolikon Seminars, p.).
יא. משום הקרבה בביקורת ההדדית אין מנוס כי אם להכיר בבורות ההדדית של הפסיכואנליזה ביחס לפילוסופיה ושל הפילוסופיה ביחס לפסיכואנליזה. מה שאולי עשוי למקם את הניסיון שלנו כאן כחריגה ממצב זה. לאקאן היה אומר לנו על כך שהרצון לא לדעת דבר אינו כי אם יחס לידע, שאיננו בהכרח לא ניגודו של הידע ואף לא השלילה הדיאלקטית שלו. היחס האקסטטי-אינטנציונאלי של היידגר שמגולם באי-ידע מסוים מצוי בלבה של המחשבה לאקאניאנית וזהו למעשה הביטוי של לאקאן הקשה לתרגום של meconnaissance אשר מקפל בתוכו אנטינומיה מהותית: שכן ה- m. מניחה הכרה ב- כפי שמראה זאת ה-m השיטתית במסגרתה עלינו להודות שמה שמוכחש באופן כלשהו אמנם קבל הכרה ( 165J.Lacan, Ecrits, Propos sur la Causalite Psychique, p.).

II
יב. אפשר גם לנסות לצאת מנקודה שונה ביחס לנפש. אפשר להתחיל מאמירה שעשויה אולי במבט ראשון להישמע מופרזת אך למעשה יש לה לא מעט משענות פילוסופיות והיא שהנפש היא הוודאות, כלומר הנפש היא מה שמחזיק-מעניק את הוודאות. הנפש היא הוודאות של הסובייקט. אפשר אף לומר שלשם הפסיכואנליזה גלגלה את הנפש. אין זה מופרך לומר זאת עבור הפילוסופיה במיוחד כאשר היא חושבת שהאדם חושב עם נפשו. אלא שדווקא בנקודה הזאת הפסיכואנליזה מתמקמת אחרת: הנפש היא הסכום המשוער של כל פונקציות הגוף- כך לאקאן בטלביזיה. אנו יכולים לחלץ עוד בהקשר זה מאותו מקום: הסובייקט של הלא מודע, קרי זה אשר חשוף לאינטרפרטציה, זה שהינו זהה לאינטרפרטציה ומכונה איווי, נמצא במגע עם הנפש רק דרך הגוף, על ידי הכנסת מחשבה לגוף, לכן האדם אינו חושב עם הנפש כפי שמדמים זאת הפילוסופים כי אם כתוצאה מכך שהמבנה של השפה ככזה שאין לו קשר עם האנטומיה של הרפואה, חותך ומגלף את גופו. נוכל לומר שישנו הסובייקט של הלא מודע שניתן לעגנו ב- Ex-sistence של סובייקט נוסף של הנפש J. Lacan, Television, p.6,) Norton&company, 1990.( עד כאן לאקאן.
יג. ובכן עלינו לנתק את הוודאות עליה אני מדבר הן מן הנפש הפילוסופית, הנפש כנפש של המחשבה, והן מן הנצחיות, שכן הפילוסופיה הנגידה את הגוף בן החלוף אל הנפש כיסוד הנצחי שממנו נשאבת הוודאות של הישות. ובכן מהי הוודאות הזאת בפסיכואנליזה שאיננה כרוכה לא במחשבה ולא בנצחיות. מהו הנפשי הזה אשר לא יישען על שני העמודים הקלאסיים הללו. תשובת הפסיכואנליזה תהא: וודאות אשר נשענת על הממשי.
יד. אעשה כעת מעקף כלשהו כדי להגיע שוב בדרך אחרת לאותו עניין. כפי שציינתי במקום אחר לפני זמן לא רב מאוד, יכולנו לראות בקשר לקאנט הסתייגות בביקורת התבונה הטהורה ביחס לשימוש שעושה הפילוסופיה בדרכה של המתמטיקה לטפל במושגיה. אליבא דקאנט הוודאות במתמטיקה שייכת למתמטיקאים, כפי שגם הפסיכואנליטיקאים יכולים לומר שהלא מודע שייך לפסיכואנליטיקאים, או אם תרצו הנגרים שיאמרו שהעץ שייך להם, והרופאים שיאמרו שהגוף האנטומי שייך להם וכה הלאה. הוודאות של הסובייקט של הלא מודע ששייך לפסיכואנליזה שונה בתכלית מן הוודאות המתמטית – וזאת על אף החתירה הבלתי נלאית של לאקאן בפרויקט המדעי שלו עבור הפסיכואנליזה, חתירה שאיננה שונה במגמתה הכללית מן החתירה של פרויד בפרויקט המדעי שלו. רק במתמטיקה ניתן להציג את המושגים כקונסטרוקציה. הבהירות [האווידנטיות] של המתמטיקה ניתנת להצגה. אפשר לבנות את האובייקט ולהראות אותו, להצביע עליו. על פי קאנט הפילוסופים אינם יכולים לבנות את המושגים שלהם, אין הם יכולים להראותם, הם יכולים להתקדם אתם רק על ידי הערות אודותם. הם שבויים בדיסקורס, בשפה. גם הפסיכואנליזה כשהיא אומרת "דחף", או "לא מודע" היא איננה יכולה להציג את הבניין [הקונסטרוקציה] של המושג הזה. היא צריכה לחפש מי השתמש במושג הזה לראשונה, למה הוא התכוון בתחילה, למה הוא הפך בהמשך, מהן הסתירות, הסטיות מן המקור, וכו', וכו'. זוהי הצדקה נוספת לומר על הפילוסופיה שהיא קליניקה של המושג – היא מתקדמת עם מושגיה באופן בו מתקדמת הפסיכואנליזה. היא לא מתקדמת עם המושגים שלה כמו המתמטיקה למרות שהיו שנטו לחשוב שזה כך. התפיסה הזאת של קאנט שונה מזאת של דקארט אשר חשב שניתן להכיר את מציאות האל באותה וודאות בה אנו יודעים ששתיים ועוד שתיים הם ארבע אלילות. זוהי גישתו בביקורת התבונה הטהורה. אלא שבביקורת התבונה המעשית הוא מנסה להחזיר דבר מה שהוא מן הוודאות האבסולוטית. והמעניין הוא שאת הוודאות הזאת הוא מציב במישור הנפש שלנו. ודווקא שם בנפשי הוא מנסה למקם דבר מה מן הוודאות המתמטית, כביכול קיימת אמת תקפה עבור כולם ובכל המקרים, אמת שמשתווה לאמת המתמטית.
טו. כאן המקום להוסיף מספר הערות סביב מושג המושג וסביב הקונסטרוקציה כדי להדגיש את המובחנות של הפסיכואנליזה ומושגיה ממה שמתרחש במתמטיקה. ראשית על אודות הקונסטרוקציה כשלעצמה. אמנם אין אנו יכולים להציג בפסיכואנליזה כמו גם בפילוסופיה את הקונסטרוקציה של מושג כפי שזה נעשה במתמטיקה. אך, להזכירכם, המושג עצמו של קונסטרוקציה אינו נפרד מראשית דרכה של הפסיכואנליזה אצל פרויד. אפשר לומר ששתי סטיות גדולות התרחשו בשדה האנליטי מפרויד בפרספקטיבה הזאת: האחת היא הסטייה האינטר סובייקטיבית והשנייה היא הסטייה הלאקאניאנית. לא אתייחס כרגע לסטייה האינטר-סובייקטיבית שראשיתה כפי שציינתי השבוע במקום אחר בהתפלגות סביב מושג הקאונטר-טרנספרנס. עבור פרויד הקונסטרוקציה הינה מה שמכוון אל הממשי, יורה אל הממשי. עבור לאקאן הממשי לא יושג באופן זה. אמנם עבור שניהם, וזוהי עובדה מעניינת ביחס לסוף הוראתם, עבור שניהם הממשי לא מושג במישור של המיידיות, הוא לא המיידי. זכרו את לאקאן של הזמן הלוגי. שם במקום של ראשית הוראתו הממשי דווקא כן ממוקם במיידי הוא שייך לאותו רגע של הרף העין. הוא מה שקופץ לעין : הדסקיות על גבם של האסירים הוא הדבר הראשון שכל אחד מהם רואה הוא מקור המסקנה הראשונה שלהם, שכן זה אשר יבחין בשתי דסקיות שחורות לנגד עיניו ידע תיכף ומיד שהוא נושא דסקית לבנה. הזמן להבין שייך בהבניה הזאת למימד הדמיוני והרגע להחליט שייך לסימבולי. זוהי הבנייה מושגית שמצאה חן בעיני מספר פילוסופים. על כל פנים אפשר לומר שלמונח של הבנייה של פרויד עונה לאקאן במונח של צמצום - רדוקציה.
טז. במונח של הקונסטרוקציה מכוון פרויד לחשיפה של האמת ההיסטורית של האינדיבידואל. פרויד הרחיב את המתודה הזאת האנליטית, אשר במאמר מוסגר אוכל לומר שנותרה בעלת תוקף עד עצם היום הזה במיוחד ביחס למה שנקרא ההבניה של מקרה, הצגת מקרה, ובכן הוא הרחיבה להיסטוריה של דתות ועמים כפי שאנו רואים זאת במשה האיש ואמונת הייחוד. זוהי מתודה שהוצגה לראשונה ב-1917 ביחס למקרה של איש הזאבים בהקשר פולמי עם אדלר ויונג שאתם חתך את הקשר באותה עת. ב-1937 פרויד מפרסם את מאמרו קונסטרוקציות בפסיכואנליזה, גם כן בהקשר פולמי עם אחד הוולוק אליס, בפירוט של המתודה הוא נשען על ההנחה שמשמעות ההדחקה הינה שהמודחק הינו בעל קיום לא מודע ביוצרו סימפטומים. כלומר, ההדחקה שומרת על המודחק. וזה מאפשר את ההבניה שנקודת המוצא שלה הוא האקטואלי והיא נעה על גבי האסוציאציות החופשיות. המעניין הוא שהקריטריונים שפרויד נותן עבור הבניה נכונה, הבניה טובה, הינם לגמרי דיסקורסיביים: האחד אובייקטיבי – היצירה של חומר חדש שמשלים את ההבניה בדרכים מדרכים שונות ומעיד שהחומר הלא מודע ננגע על ידי ההבניה. השני סובייקטיבי – שמתייחס להשתכנעות של האנליזנט. אתם כבר יכולים להבין שישנה בעיתיות לא קטנה בקשר להבניה. על כל פנים ההבניה של ממשי מקורי הודות לעקבות שהוא הותיר מתאפשרת הודות לקנוניה בין הממשי לבין האמת. מה שהינו אמת עבור הסובייקט הופך לאינדקס של הממשי שבו נוגעת ההבניה. זה כמו שהאופי הממשי של האמת המטריאלית שכונתה על ידי פרויד גם כאמת ממשית, שמבחינה קלינית לא ניתנת להפרכה שכן היא מגולמת בסימפטום, הועבר אל האמת ההיסטורית שהיא מצדה נבנית מחדש ולכן גם ניתנת לערעור. הינה הוודאות הפרוידיאנית בהבניה.
יח. החל מ-1964, פחות או יותר, הקונסטרוקציה כמונח נעלמת מהסמינר של לאקאן. היא מייצג עבור לאקאן מימד דמיוני ולא את הממשי. אין הבנייה של הממשי, או של הסימפטום או של הסובייקט. הקונסיסטנטיות שנצמדת ברגיל לקונסטרוקציה מאפיינת למעשה את הדמיוני. כאשר לאקאן שומע את המתמטיקאי גיבוד מדבר על הקשר הבורומאי הוא מתרשם שמצא מכשיר יקר ערך: הוא משתף את סורי ותומה. הוא מתחיל להתייחס אל הממשי של הקשר. ממשי שנקשר אל הכתיבה שלו ואל המניפולציה שלו. היא נובעת מחוץ-מובן שאיננו מן הסדר של הללא-מובן של המסמן הטראומטי. זהו חוץ מובן שמודר מן הסמבולי ומן הדמיוני כאחד. הממשי הינו מה שמוגלה מן המובן. כך הכתב הופך להיות מה שרגיש יותר מכל לממשי והקשר הבורומאי עולה מסוג של כתיבה שנושאת את החוץ-מובן של הממשי. הקשר מציע כמו גישה ישירה לממשי. באותו מהלך הסימפטום נע מן הסימבולי אל הממשי. הגישה הישירה הזאת מוצגת על ידי לאקאן באמצעות מונסטרציה פומבית של הקשרים השונים בסמינר שלו לעיתים בתוך דממה גמורה. הייתה זאת כנראה פרקטיקה אילמת, שדברה בכתיבה, שהביכה את קהל המאזינים. הקשר איננו מודל במובן שהמודל מובחן תמיד באמצעות סכימה או צורה שהן מן הדמיוני. כזהו גם המודל המתמטי: הוא כמובן מניח כתיבה כמו הקשר, אך החל מכתיבה זאת אנו מתחילים לדמיין, לשער ולהעניק מהות לרעיון המדומיין ואתו מנסים לבסוף לשאול לגבי הממשי. הקשר הבורומאי חומק ממגרעת זאת משום שאיננו מצליחים לדמות אותו לעצמנו מבלי לתפעל אותו. זה מה שאומר לנו לאקאן בסמינר RSI ומראה זאת. הראיה היא שאנו טועים, שוגים, מבצעים פליטות קולמוס, כמו במעשי כשל אחרים שבעקבותיהם מתרחשות תגליות. כך הקשר הזה מפנה את המקום לוודאות שהיא תוצר של מונסטרציה שיש להבדילה מהדמונסטרציה שנעשית תמיד החל מן הסימבולי, ואם נשמע גם את השד שבדמונסטרציה חוברת אליו ללא ספק גם הקרבה המשפחתית לדמיוני. את המונסטרציה אני מתרגם לעברית כהיווכחות לעומת הוכחתיות.
יט. נשוב לעניין המושג. הנה מה שאומר לנו לאקאן בסמינר ה- XI : " האם נוכל לומר שמה שאנו עוסקים בו הינם מושגים במובן ההדוק? האם הם מושגים בתהליך של התהוות? האם הם מושגים בתהליך של התפתחות, בתנועה, שיעמדו למבחן של הזמן?". לאקאן רוצה לקשור את השאלות הללו לשאלה האם הפסיכואנליזה היא מדע. את הספרות הפסיכואנליטית רואה לאקאן כמה שבה עוותו מרבית מושגיו של פרויד או ננטשו לחלוטין. ואין מדובר בהצטברות של מיני מידע בעניין הזה. כאילו עניינה של הפסיכואנליזה הינו להסביר מראש את כל מה שהיא נתקלת בו. לאקאן בהקשר זה יתייחס למה שהוא מכנה הסירוב למושג ולכן הוא טובע את הסמינר תחת השם ארבעת מושגי היסוד. כלומר, היסוד נעוץ לא רק בשם של המושגים כי אם בעובדה שמדובר במושגים.
כ. בהקשר הזה יאמר לאקאן בפרק השני של אותו הסמינר את זאת: התפיסה שלנו את המושג, בלעז זה נשמע כך: our conception of the concept ובכן זאת מיוסדת על גבי גישה, התקרבות שאיננה בלתי קשורה לזאת שנכפית עלינו, כצורה, על ידי החשבון האינפיניטיסמלי. ואכן אם המושג מקבל את עיצובו מתוך גישה למציאות שהמושג נברא כדי לתפוס, כדי ללכוד, זה רק באמצעות דילוג, מעבר אל הקצה, אל הלימיט, שהוא יצליח לממש את עצמו.
כא. את הדילוג הזה ביחס למושג אנו יכולים להתיק בשלמותו לנפשי. לנפשי כאירוע. הנפשי מותנה אם כן באירוע של דילוג, של קפיצת דרך, כלומר של אקט כאירוע שאינו לכוד אלא רק בדיעבד בסימבולי או בדמיוני. האירוע הזה שמן הממשי הוא אשר מייסד את האפשרות של וודאות עבור הסובייקט שאיננה לא מן הנצחי כמו גם לא מן המחשבה. זהו האופן בו מתארע גם הסינטום. נוכל לומר אם כך שאת הנפשי של ההוויה המדברת נמצא בנקודה בה היא משיגה את וודאותה. וזהו הנפשי כמה שמושג.

דברים שהובאו במסגרת "הקליניקה של המושג" על ידי גבריאל דהאן.