הפסיכואנליזה איננה אודות הנפש

מאת: 
עלמה יצחקי

"הפסיכואנליזה איננה אודות הנפש"

קל להוכיח את ההיגד הזה:

- הפסיכואנליזה היא אודות המיניות.
- המיניות אינה דבר שנאמר על הנפש.
כלומר, הפסיכואנליזה איננה אודות הנפש.
המעמד של המיניות בתור זה שאודותיו מדברים באנליזה הוא לא בהכרח מעמד מכובד כל כך, וגם
לא לגמרי ברור, הוא נותר במידה רבה בגדר חידה. אבל זה מעמד – גם אם הוא מעורער בפסיכואנליזה של ימינו.
זו לא סטיה להכניס את המיניות כאן, בין הפסיכואנליזה לנפש, כי זה המקום הראוי שלה.
פרויד בהקדמה למסות על המיניות הילדית: "הממצאים והמחקרים הפסיכולוגים הטהורים של הפסיכואנליזה זוכים להערכה אפילו מצד מתנגדים עקרוניים להשקפותנו: הלא מודע, הקונפליקט המוביל למחלה, ההדחקה, הרווח שבמחלה, מנגנוני התהוות הסימפטומים. אבל המיניות באופן עקבי מורחקת – אפילו אלו שגילו עניין פעיל ביותר בפסיכואנליזה נטשו אותה בשל כך ואמצו לעצמם תפיסות חדשות, שעל פיהן מצטמצם משקלו של גורם המיניות בחיי הנפש הנורמלים והפתולוגיים."
- כלנוטים לקבל את מה שפרויד פיתח בתור המנגנון של הנפש, אבל לדחות את מה שהמנגנון הזה, הלא מודע, מדבר אודותיו.
למה בעצם לא? זה מהלך הגיוני, כולם יודעים שחיי הנפש של האדם אינם מתמצים רק לבעיות בתחום המין, למה לא להכניס קונפליקטים אחרים? חיים ומוות, שנאה ואהבה, השתיכות הבדלות, שימור ושינוי – ושאר מאבקים מטאפיזים מוכרים. למה לא להפוך את המנגנון של הקונפליקט וההדחקה למנגנון רחב יותר?
- הפסיכולוגיה הכללית הופכת את הנפש לזירה של קונפליקט, של מאבק בין נטיות מנוגדות – וחוזרת בכך לתפיסה נוצרית שמרנית לחלוטין של הנפש. הנפש כמשל מוסרי. לכן, הפסיכואנליזה חייבת לשמור על מעמדה של המיניות

אבל למה בפסיכואנליזה מדברים אודות המיניות? למה הלא מודע מדבר על המין?
לאקאן: "בפסיכואנליזה מדברים על זיונים, ואומרים שזה לא הולך."
- הפסיכואנליזה לא עובדת על המיניות, זה לא המימד האופרטיבי שלה. היא לא הולידה שום טכניקה מינית חדשה, וגם לא שום פרברסיה חדשה.
"אתם זוכרים את האנקדוטה על הכומר שנשא דרשה. הוא נשא דרשה אודות החטא. ומה הוא אמר? ... שהוא באופן כללי נגד. ובכן, גם הלא מודע, שנושא אף הוא דרשה, על הסובייקט של האקט המיני, טוב... הוא לא בעד!"
"הלא מודע זה רגע שבו, במקומו של הסובייקט, מדברת השפה הטהורה... ועל מה מדברת השפה הטהורה כשהיא מפורקת באופן הזה מהסובייקט שלה, אבל בכך חושפת אותו בריק המבני, הרדיקלי שלו? את זה אנחנו יודעים, בגדול, היא מדברת, היא מדברת על מין."
למה?
"עבורנו האובייקטים הללו (הפאלוס והאובייקטים החלקיים) מעידים שהלא מודע אינו מדבר את המיניות, לא יותר משהו שר אותה, אלא שבכך שהוא מייצר את האובייקטים האלו אנו מוצאים שהוא מדבר אודותיה. מכיוון שהאובייקטים הללו מתכוננים בהיותם מטאפורים ומטונימים ביחס למיניות".
המיניות כולה בפסיכואנליזה – האיווי והסימפטום – הם מנגנונים של דיבור אודות, ותמיד אודות משהו אחר.
לא בטוח שזה עדין מאפשר לדבר אודות הנפש. די בטוח שלא. מה שהפסיכואנליזה נוטה לעשות בימינו זה להפוך את הסימפטום למטאפורה לנפש. זו דרך להכניס מחדש את הדיבור אודות הנפש בדלת האחורית. וזה מתאים מאוד כי אמנם לאקאן אומר שהסמפטום הוא מטאפורה; אבל פרויד אומר שהסימפטום הוא זירה של קונפליקט, סטטוס קוו של הקונפליקט הנפשי. כלומר, כשאנחנו הופכים את הסימפטום למטאפורה לנפש, אנחנו נותרים בדיוק עם אותה תפיסה מדורדרת של הנפש כמשל מוסרי.
דוגמה: התחנה הפסיכונליטית:
"למה לפנות לפסיכואנליזה?
במפגש עם הפסיכואנליזה מופיע מה שהינו הכי ייחודי ובלעדי אצלך .‬
שוק הטיפולים הנפשיים בימינו הולך ונעשה גדוש בהיצע של גישות המבקשות "לרפא " כל סימפטום‬ שחורג מהאידיאל התפקוד י התקין. התחנה הפסיכו אנליטית מהווה מקום לפניה עבור מי שמעוניין להכיר‬ בעובדה שהסימפטום שלו אינו רק הפרעה תפקודית, אלא שהסבל שבגינו פונים לטיפול נקשר למה שהוא האינטימי ביותר אצל הסובייקט, גם אם הידע אודותיו הוא לא מודע."‬
המקום של הנפש צריך להיות אחר, במימד האופרטיבי של האנליזה – לא במה שמדברים אודותיו, אלא במה שמדבר.

דברים שהובאו במסגרת "הקליניקה של המושג" על ידי עלמה יצחקי