הודעת שגיאה

  • Warning: Invalid argument supplied for foreach() ב-mailchimp_lists_auth_newsletter_form() (שורה 492 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/sites/all/modules/mailchimp/modules/mailchimp_lists/mailchimp_lists.module).
  • Warning: Invalid argument supplied for foreach() ב-mailchimp_lists_auth_newsletter_form() (שורה 492 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/sites/all/modules/mailchimp/modules/mailchimp_lists/mailchimp_lists.module).

מהסמפטום לסינטום

מאת: 
רויטל יצחקי

 

 

במאמר "ההוראה המאוחרת של לאקאן" מתאר מילר את היפוך התזות של לאקאן כתהליך של השתנות הבנויה על המשכיות. הוא מדמה זאת לאופן שבו הצורה של הטבעת המויביאנית מאפשרת מעבר בתנועה רצופה אל ההופכי שלה.

בהרצאה של רומא "הפונקצייה והשדה של הדיבור והשפה" בשנת 1953 מניח לאקאן את הביטוי "המעטפה הפורמאלית של הסימפטום" ביטוי זה מצביע על תפיסה היברידית  של הסימפטום כמבנה כפול של מעטפת ותוכן פנימי, או מבנה בעל שני צירים: ציר של מסר וציר של התענגות, ציר סימבולי וציר ממשי. באותו מקום באופן סתום במקצת מניח לאקאן לגבי הסימפטום אפקטים של יצירה "...אל אותו הגבול שבו זה חוזר על עקבותיו באפקטים של יצירה" לאקאן מדבר כאן על נקודת קצה, גבול שהמגיע אליו חוזר על עקבותיו והופך את הכיוון שלו לאורך אותה דרך באפקטים של יצירה. החיבור הזה בין סימפטום ויצירה נמצא כבר שם, שנים רבות לפני סמינר 23 "ג'ויס הסימפטום". התפיסה הזאת של הסימפטום מאפשרת לשרטט דרך שתחילתה החזרה לפרויד ולאקאן המוקדם, והמובילה עד הלוגיקה השלישית של לאקאן המאוחר.

פרויד מהתחלה הכיר במבנה כפול בתוך הסימפטום: מצד אחד הדחף ומהצד השני הנפש או הייצוגים הנפשיים המודחקים. הוא מתאר את היחס ביניהם כמו גרעין החול שסביבו יוצרת הצדפה את הפנינה. במונחים של לאקאן הסימפטום מתואר בהקבלה כמבנה סימבולי הנבנה סביב ליבה ממשית של התענגות.

האנליזה באופן מסורתי עובדת עם הרכיב הסימבולי של הסימפטום, אבל זהו החלק הממשי המעמיד מכשולים במהלך הטיפול. מה שמכונה "העיקשות הסימפטומטית", ההופעה החוזרת של סימפטומים במהלך האנליזה כמו גם אחרי סיומה, התגובה התראפויטית השלילית, כל אלה ניתנים להבנה כביטויים של הממשי הלקאניאני או הרכיב של הדחף בהמשגה של פרויד. מכאן, הסרת ההדחקות אינה מובילה באופן אוטומטי לתוצאות המצופות. פרויד בהקשר הזה ידבר על המנגנון של השלילה- nagation, על אי-הפיכות של ההדחקה הפרימורדיאלית ועל התופעות השאריתיות. לאקאן ידבר על מה שחומק מכל אפשרות של ניסוח, על אובייקט a ועל הקיבעונות של הדחף כהחלטות של הממשי של הגוף. "מה שחושב, מעריך ושופט היא ההתענגות" בחירות שרשומות בגוף ומולן הסובייקט חייב להתייצב על מנת לעשות שינוי.

לאקאן מציין את החלק הממשי של הסימפטום גם באמצעות המושג של "האות" ביחס שלה למסמן. "באות אני מציין את התמיכה החומרית שהשיח הקונקרטי שואל מן השפה" מצע חומרי שבו מעוגן הסדר הסמלי. האות היא כמו הליבה הדחפית של המסמן, החומר המקבע את ההתענגות הממשית.

על מנת שנוכל להתקרב לממשי חייבים לעבוד על המעטפה. לעבור דרך הסימבולי שמתווה את הממשי. אבל זה עובד רק עד נקודה מסוימת, הנקודה אליה צריך להוביל במהלך הטיפול, הנקודה בה מתכלה שרשרת המסמנים ובה גם מתגלה החסר באחר. אולי זהו הגבול שלאקאן מדבר עליו ביחס לעבודה הנעשית באנליזה עם המעטפה הפורמאלית של הסימפטום- לקיחת הסימפטום לקצה היכן שהוא חוזר על עקבותיו. צומת זאת מחייבת הכרעה של הסובייקט. האם לדבוק בפתרון הישן או לבחור בפתרון חדש . האם לקבל מעתה צורה של התענגות שהסובייקט דחה או סרב לה קודם, או לאשר את הסירוב.

על מנת להבהיר זאת אפשר להציב כאן את הנוסחאות של "אמונה בסימפטום" מול "הזדהות עם הסימפטום" ובהמשך- "לדעת לעשות עם הסינטום". להאמין בסימפטום זה למקם תמיד בצד של הסימפטום- שניים, אוריינטציה כלפי חוץ שמחפשת את האחר כמקום של השפה וגם כמקום הדמיוני של ההשתקפות. במילים אחרות: "סימפטום הוא מסר שמופנה אל האחר". להאמין בסימפטום זה גם להאמין במשמעות. בהקשר הזה הפנייה אל האחר היא על מנת לספק את המשמעות החסרה. זה להאמין בקיומו של מסמן סופי כל שהוא S2 שיכול לגלות לנו את המשמעות האולטימטיבית והמובן של S1.  התנאי לזה טמון בערובה לכך שלאחר אין חסר. מכאן שהאמונה בסימפטום והאמונה באחר קשורות זו לזו בקשר בלתי נפרד.

לאקאן מציג זאת בצורה של שלוש נקודות המתווספות למסמן S1 : S1… . האמונה הזאת בסימפטום טיפוסית לתחילת האנליזה. המטופל נכנס לאנליזה כשהוא משוכנע שהסימפטום שלו נושא משמעות. בהתאמה הוא מציב את האנליטיקאי במקום של "האחר המונח לידע" שהוא גם האחר שאין בו חסר, זה שייגלה בפניו את המשמעות החבויה. ואם לחזור לתיאור של S1… המטופל מקווה שהנקודות האלה יטענו במשמעות במהלך האנליזה בהתבסס על האינטרפרטציות של האנליטיקאי. עם האמונה בסימפטום הסובייקט קושר את עצמו לשרשרת המסמנים. לאקאן מכנה את זה: "העדפה מכל הלב ללא מודע". זוהי העדפה המובילה לתנועה מטונימית הנוטה להחליק לעבר אנליזה אינסופית...

הזדהות עם הסימפטום ממוקמת בהכרעה שנעשית באותה נקודה בה האנליזנט חווה את כך שהתשובה לשאלה שלו בדבר המשמעות, וגם "המשמעות של המשמעות" הינה תשובה של הממשי ולא של האחר. המקום בו מתגלה החסר באחר. זאת הזדהות עם האות המקבעת את ההתענגות של הסובייקט ובאמצעותה הוא נקשר לממשי של קיומו ומשנה גם את ההתמקמות שלו ביחס להתענגות, התענגות הממוקמת בממשי של הגוף ולא בשדה של האחר. זוהי הזדהות המגדירה את הסובייקט כלומר את הדרך הפרטיקולרית והמועדפת שלו להתענג. זאת הדרך המובילה אל היצירה של הסינטום, שכן ההזדהות עם הסימפטום במובן הזה אינה הזדהות סימבולית וגם לא דמיונית אלא הזדהות ממשית המתפקדת כהטיה ייחודית, השלמה עבור החסר של האחר. ההטיה הזאת נעשית בתוך תהליך של יצירה, של המצאה.

במעטפה של הסימפטום ניתן לזהות גם כן אפקטים של יצירה, אבל זוהי יצירה בכיוון של משמעות ומכאן גם ההומולוגיה של הסימפטום למטאפורה. זוהי יצירה מוגבלת שמשתמשת בצורות קיימות- ready made . יצירה שנבנית מתוך שרשרת המסמנים על מנת להיות מונחת לקריאה בשדה של האחר. בהזדהות עם הממשי של הסימפטום נדרשת המצאה, יצירה שנבנית במקום של החסר המתגלה באחר ומכאן יצירה יש-מאין, יצירה חדשה.

במאמר "הרהורים על המעטפה הפורמאלית של הסימפטום" מילר מציג את ההבדל בין שני סוגי היצירה האלה באופן הבא: "להיות משורר או להיות שיר זה לא אותו הדבר. ברמה של הסימפטום הסובייקט הוא שיר, גם אם בהיותו היסטרי הוא מאמין בשמחה שהוא משורר. שכן להיות משורר זה משהו אחר, גם אם זה נדוש לציין, זה לייצר שירים. להיות יוצר משמעו ליצור צורות, צורות שאינן קיימות כבר אצל האחר". ליצירה הזאת של מסמן חדש שהסובייקט יצר בעצמו בהתבסס על הדרך הייחודית שלו להתענג קורא לאקאן סינטום. מסמן פרטיקולרי שקושר יחד את שלושת המשלבים של הממשי, הסימבולי והדמיוני ומקיים ביניהם יחס. "...מה שאני הגדרתי בפעם הראשונה כסינטום הוא מה שמאפשר לסימבולי לממשי ולדמיוני להחזיק יחד...במישור של הסינטום קיים יחס...יש יחס רק במקום שיש בו סינטום".

התנאי ליצירה כזאת הוא שהסובייקט השתחרר מהאחר, מהשפה של האחר, כפי שעשה ג'ויס ביצירתו. "... המסמנים שלנו הם תמיד מתקבלים. מדוע שלא נמציא מסמן חדש? למשל מסמן שאין בו כל מובן, בדיוק כמו הממשי" כבר בסוף סמינר 20 לאקאן העלה את הרעיון הזה של יצירת מסמן חדש כשהוא דיבר על שירה. ובהמשך זה מה שלאקאן מלמד אותנו בסמינר 23 בהסתמך על הידע עשות של ג'ויס, הסינטום של ג'ויס, היצירה שלו שנבנתה על ההעדר של האחר היא מה שקושר אצלו את שלושת המשלבים "ליחס מיני" פרטיקולרי. "אני אמרתי לגבי ג'ויס שהוא הסימפטום. עבודתו בכללותה מעידה על כך. החיבור {של ג'ויס} "הגולים" נוגע בסימפטום המרכזי שלו, הסימפטום העשוי מההעדר ככזה של יחס מיני".

אפשר ללכת בעקבות הדוגמא של ג'ויס וליצור סינטום, מסמן חדש ex nihilo – יצירה של יש מאין, יצירה שנבנית על העדר, או על החסר שבאחר ומשלימה אותו. המסמן החדש הזה כמו הממשי הוא חסר מובן. זוהי דרך פרטיקולרית לטפל בהתענגות פרטיקולרית. כלומר, לגבי כל סובייקט מדובר בפתרון סינגולרי שלא ניתן לשכפל אותו וגם לא לצפות אותו מראש, מכאן שאין קיצור דרך. האופן בו מציב לאקאן את הסינטום באופק של הטיפול היא קריאה גם לאנליטיקאי "לחזור על עקבותיו ולהפוך את הכיוון שלו לאורך אותה דרך באפקטים של יצירה". הלוגיקה השלישית של לאקאן המאוחר מזמינה לקרוא מחדש את לאקאן המוקדם ואת לאקאן של אמצע הדרך באמצעות המסמן החדש.