היסטריה וסינטום

היסטריה וסינטום

מארי-הלן ברוס

התחלתי מהנושא של העבודה שלכם השנה: הקליניקה של ההיסטריה. זה כך קורה שמה שמלמד את האנליטיקאי הוא מצד אחד פרויד, לאקאן ועוד כמה אחדים שידעו איך להמציא בפסיכואנליזה; ומצד שני, אותם מטופלים שדיבורם (parole analysante) מייסד עבור האנליטיקאי ממשי מעובר בידע. במהלך כמה מהשנים האחרונות לימדה אותי מטופלת היסטרית על היחס שבין הסימפטום ההיסטרי והעמדה הנשית. הייחודיות של המקרה הזה טמונה בכך שהוא דורש מחשבה על שאלת ההגדרה והגבולות של הסימפטום ההיסטרי, בו-בזמן שהוא נשאר מהובר (articulated) למה שמייצג את המבנה שלו, דהיינו השאלה של האישה.

הקליניקה הפרוידיאנית והלאקאניאנית, קליניקה מבנית, נשענת על ההבחנה שבין נוירוזות, פסיכוזות ופרוורסיות: הסימפטום ההיסטרי מוצא שם את תנאי המכניזם שלו כמו גם את תפקידו. אם זאת במחצית שנות ה- 70, לאקאן, שכבר לא זיהה את עצמו עם קליניקה דיפרנציאלית, אלא הציג גם את הפרספקטיבה של הקשרים הבורומאים, ניסח אמירות חדשות על הסימפטום. הוא הרחיק לכת עד לכדי שימוש באיות הקדום, זה של "סינטום", כדי להמשיג את מה שבסימפטום אינו ניתן לצמצום להגדרות מבניות, זה לומר- לשוני(langagiere).

הודות לסוג הסימפטום ששלט בארגון הנפשי ובאנליזה שלה, המטופלת הזאת הובילה אותי לחשוב על האפשרות להציג את הסינטום בבעייתיות היסטרית בדרך של השערת עבודה.

למעשה זה מג'ויס, ולכן מהפסיכוזות ומהכתיבה בקליניקה של הקשרים שלאקאן הציג את המושג הזה.

האם ניתן להציג אותו (את הסינטום) גם בקליניקה של ההיסטריה, מוגדר ע"י המשתנים של הקליניקה המבנית? אילו אפשרויות חדשות הצגה זאת פותחת בפנינו בשאלה ההיסטרית על הנשי כאינו מהובר עוד אך ורק ביחס לפאלוס, אלא גם ביחס ל- "לא כולן" ?

אתחיל בלתת לכם כמה קואורדינטות על ההגדרה המתקדמת של הסימפטום.

הבה נצמצם את ההגדרה הזאת ליסודה בכך שנשרטט אופוזיציה לסימפטום כהצפנה ופיענוח של הלא-מודע, כלומר, כמהובר מהמסמנים היוצרים את השרשרת שמכוננת את הסובייקט. באמצעות ההצפנה בסימפטום, מסמנים אלה מיישמים פונקציה של קיבוע התענגות. זה מה שמביא את לאקאן לומר בעקבות פרויד שיש התענגות בסימפטום – התענגות פאלית בסימפטום ההיסטרי- בהיסטריה. הגדרה ראשונה זאת מהברת את הסימפטום עם התפקיד של המסמן בנוירוזה. כך, הגדרה זאת מוצאת את היסוד שלה בתפקוד של השרשרת המסמנית ובמובן זה נראה שמדויק יותר לדבר בכמה מקרים של מניפסטציות פסיכוטיות, על 'תופעות פסיכוטיות' יותר מאשר על 'סימפטומים פסיכוטיים'. זה בדיוק האופן שבו לאקאן ביטא זאת בסמינר 3. סימפטום זה כהצפנה, מהובר דרך השרשרת המסמנית S1 – S2, הוא הסדרה של המסמן, ככל הנראה מיצוי או תחליף של מסמן 'מיוחס' המאפשר לוקליזציה של התענגות ופותח אותה למתן משמעות. הפענוח של הסימפטום נמצא בהתאמה להתענגות הקשורה להגחה של המשמעות של הסימפטום הזה. זאת התענגות מאותו סוג כמו זאת של פליטת הפה וחידוד הלשון. הסימפטום יהיה מאותו סדר, אך הוא יקשור את אופן ההתענגות הפרטיקולרי של המסמן אל הסובייקט. לכן הוא ניתן לפירוש. מכיוון שהוא עשוי מאותו חומר ומשחק על אותה דו-משמעות של המסמנים, על ההשמטה שלהם, על החליפיות שלהם. סימפטום מובנה כמו מטאפורה.

באמצע שנות ה- 70, בעיקר בסמינר R. S. I. וגם בכל הכתיבה הקשה המוקדשת לג'ויס, לאקאן מדבר על הסימפטום בדרך שהיא לא בלי קשר (rapport) ועדיין היא מעט שונה. הוא מדבר עליו כפונקציה ורושם אותו f(x), פונקציה שבאותו זמן אינה מתייחסת עוד למסמן או לשרשרת מסמנית, אלא לאות. באות, 'הזהות העצמית' (l` identite de soi a soi), הינה מופרדת מכל איכות שהיא.

אם כך, הסימפטום הוא זה המאפשר לסובייקט לרשום את זהותו כלא מוגדרת ע"י משמעויות וכלא נמצאת בקורלציה למובן. כך היא 'הזהות העצמית' שמרמזת בדיוק על זהות שהיא ללא הכרח של ההליכה מ- S1 ל- S2 ל-S3  - S4  - S5. הזהה-לעצמו: 'אחד'. אם תרצו, מאותו רגע ואילך לא קיימת יותר כל אפשרות של גלישה. באותו זמן הקישור הוא גם סוג של אטימות פרוגרסיבית, של התמצקות ההוויה. זאת הסיבה לכך שלאקאן מתייחס לקשר הזה כקשירה שמתהדקת ולא כתנועה מחזורית של מובן כפי שזה קורה במטאפורה. זהו 'אחד' שמקבע את הסובייקט כזהה לעצמו. לאקאן מוסיף שהאות כותבת את האחד של הלא-מודע, כלומר האחד של מסמן שעובר טרנספורמציה לאות, יש לו את האפקט של עיבוי התענגות שהפעם היא אינה התענגות של פיענוח, אלא יותר התענגות של התקבעות. באות אנו לוקחים בחשבון משהו שלא ממשיך להיות מוצפן\מפוענח בלא-מודע, בדיוק אותו הדבר שחומק מהצפנה\פענוח ומופיע בממשי. וכך, זה מהמקרה של ג'ויס ממנו מקדם לאקאן את ההשערה בדבר המבנה הפסיכוטי, משם הוא מחלץ את ההגדרה של הסינטום הבא לידי ביטוי בקליניקה של ה- 'השלמה' (suppleance). יש היפוך ביחס להיסטריה הפרוידיאנית בנוגע לסימפטום כמטאפורה. כך גם ביחס לנוירוזה, לא את הכל ניתן לצמצם לתגובה של האחר. מה שאני קוראת לו התגובה של האחר הוא העובדה שהלא-מודע מוצפן\מפוענח. אם הוא מוצפן, זה ברור שצריך להיות אחר במשחק, קוד, והאחר המקודד הזה הוא השם של הלא-מודע. יכולנו לומר שבנוירוזה הסימפטום  כפי שהגדרתי אותו בגישה הראשונה, הוא המסר המוצפן של תגובת האחר לשאלה של הסובייקט, לשאלה שהסובייקט מציב לעצמו בדבר קיומו או המגדר שלו. זוהי תגובה של האחר המצביעה על הפונקציה של האב ולכן על ההתענגות הפאלית . בערכאה האחרונה אפשר לצמצם את הסימפטום ההיסטרי, שמהובר ביחס אל האב, למשמעות הפאלית שמניחה עליו את הכוח הזה של דו-משמעות. אבל ב- l`Etourdit, לאקאן מדגיש שזה (הסימפטום ההיסטרי) הוא לא כולו תגובה אל האחר. משהו בסימפטום ההיסטרי שולח את לאקאן בחזרה להגדרה של הסימפטום שהוא הרחיב ביחס לג'ויס בקשר למבנה הפסיכוטי. בסימפטום ההיסטרי באופן דומה, אותו החלק שמתחמק מתגובה אל האחר, הוא תגובה אל הממשי.

בנוירוזה, התגובה של הממשי נשארת ברת-ניסוח לאחר, מה שמצביע על סירוס, בזמן שבפסיכוזה התגובה של הממשי אינה כוללת סירוס, כלומר, מקום ריק. הסימפטום הוא לא-כולו תגובה של הלא-מודע (של האחר), אלא תגובה של הממשי. ממשי זה מנוסח כ- S( ) , עם אחר של המקום הריק, של הסירוס, או כפי שלאקאן אומר באותו זמן: "של הסירוסים"

בכנס שכותרתו: 'השלישית' La troisieme, הוא אישר זאת באומרו- "לא ניתן לדבר על סירוס ביחיד, אלא רק על סירוסים ברבים". לכל הדעות אפשר לפרש את הנוסחה הזאת כנותנת דין וחשבון על ההבדל שבין הסירוס הסימבולי, לסירוס הדמיוני ולזה הממשי, כלומר, על אופניות של סירוס. יחד עם זאת ההפיכה לריבוי של סירוסים מצביעה על רלטיביזציה של הניגוד המחמיר שבין דחייה (פורקלוזיה) והדחקה. איני אומרת שההבדל בין נוירוזה לפסיכוזה הוא ללא שימוש. הוא בהחלט קריטי, אבל מספר בעיות שעולות בקליניקה דורשות שיעמדו לרשותנו אפשרויות לבניית מודלים שיתנו מענה לאספקטים מסוימים של הקליניקה של הנוירוזות והפסיכוזות. ב'שלישית' לאקאן מציע כתיבה כזאת במסגרת הקליניקה של הקשרים.

ההתענגות הפאלית ממוקמת בצומת המפגש שבין הסימבולי לממשי ולאקאן ממקם את הסימפטום במובן החדש שהוא העניק לו, בהרחבה של המעגל. הסימפטום נוגע למה שנע מהסימבולי אל הממשי. תגובה זאת של הממשי מבחינה את ההגדרה החדשה של הסימפטום של ההתענגות הפאלית מזו שפירשה את הסימפטום במובן המטאפורי הקלאסי. אנו עוסקים במה שמחבר את S ו- R, בעוד שבסימפטום ההיסטרי הקלאסי, האוריינטציה הייתה מ- S ל- I, לעבר הדמיוני שבמובן:

-זה של הגוף בתופעות הסומטיות.

-זה של המשמעויות. של ההתענגות מהמשמעויות שבפענוח, משמעויות שהן יותר בצדו של המשלב הדמיוני.

נראה כי ההפך מכך הוא הנכון. בעיצובו כתבנית, הסימפטום נוטה לעבר הממשי. זה מה שרציתי ליצור כמסגרת עבור המקרה שבו אני עומדת לדון. השאלה שלי תהיה כזאת: אם לאקאן אומר שזאת אות - (x) - בנוסחה f(x), שמרכזת את ההתענגות עבור סובייקט נתון, הרי שבמקרה של המטופלת הזאת זהו דימוי (שמרכז את ההתענגות). באיזה תנאי דימוי הינו אות?

המקרה הוא של אישה צעירה, עכשיו בשנות ה-30 לחייה שבעקבות כמה מערכות יחסים ובעיות מקצועיות, פגשה אותי בארבע השנים האחרונות. היא לא הצליחה להתגבר על כישלונה במבחן מיון חשוב, ויחסי האהבה שלה הפכו לבלתי נסבלים. היא לא דייקה בנוגע לסימפטומים שלה, מלבד לומר שמזה זמן מה היא לא מצליחה להגיע לאורגזמה (jouir) עם הפרטנר שלה. בתמונה הקלינית שלה בלטה חרדה (anguish) שאוחזת אותה בעיקר עם רדת החשיכה. כשזה קורה היא חייבת לחזור הביתה או להיות בחברת מישהו. אני הולכת להציג בפניכם אלמנטים ספורים ממקרה זה, אלמנטים שהינם הכרחיים על מנת להתמודד עם השאלה הקלינית שאני מציבה.

לאישה צעירה זאת יש שני אחים והיא הבת היחידה במשפחה יהודית ממוצא צפון אפריקאי שהיגרה לצרפת. היא עצמה נולדה בצרפת. יש לה אב אותו היא מתארת בתחילה בכפילות: הוא אדם מאד דתי, מחמיר מאד בכל הנוגע למצוות הדת. בו זמנית הוא בגד באשתו כל חייו וניהל חיי אהבה קדחתניים מחוץ למסגרת הנישואין שאופיינו בכך שפילגשיו, אותן הוא הציג באופן סדיר למדי לבתו, לא היו יהודיות. האב היה אלים מאד כלפיה כמו גם כלפי אימה והיא עדיין זוכרת שהוכתה על ידו בחגורה. היא מעלה בזיכרונה ויכוחים סוערים ליד שולחן האוכל, הדיונים היו כה נמרצים עד שאיש לא יכול היה לאכול בלי מילון לידו. היא ספגה ביקורת מתמדת מאביה על היותה שמנה ומכוערת. במהלך הזמן הבנתי שאביה היה כנראה פרנואידי. התקפי האלימות שלו היו חריפים מספיק כדי להגיע לכך שבאחד הימים הוא רצה להרוג אותה ואת אימה עם רובה.

באשר לאם, היא הייתה אישה שעמה ניהלה המטופלת מערכת יחסים נינוחה. האם היא טיפוס של אישה טובת לב, מדוכאת מאד בידי בעלה, במיוחד כשיש משבר בין האב לאם (מההתחלה), זה הגוף של האם שהוא תוקף. הוא לא נמנע מלתאר במילים גסות ואלימות ביותר את הזוועה שהיא מעוררת בו: היא 'מלוכלכת', 'מטונפת', היא 'חור מצחין'. אל הבית הוא מתייחס באותו אופן: הוא לעולם לא נקי דיו. העריצות של האב כלפי האם מופעלת באותה מידה על גופה כמו על עבודות הבית שהיא עושה.

אני רוצה להדגיש קצת את הנקודה של היחס אל האב. במפגש של ינואר 1975, בסמינר ה- I.S.R, לאקאן מעלה מחדש את השאלה של האב במונחים שחייבים להיות קשורים למה שלאקאן אומר על האב בחלק האחרון של הטקסט- Preliminary Question, טקסט שהינו חיוני עבור ההבדל המבני בין נוירוזה ופסיכוזה, מכיוון שהוא מניח את רעיון הדחיה (פורקלוזיה) של שם האב. כבר בטקסט זה שב- Ecrits, לאקאן מעלה את החורבן (ravage) האבהי, בקרוב לאותם מושגים של 1975.

חורבן זה מכל מקום, אינו בדבר שם האב, כלומר בדבר הפונקציה האבהית, אלא בדבר, הבה נקרא לו- האב של הממשי. לאקאן מעלה את האב של הפסיכוטי באומרו שהיחס אל האב הוא זה של חורבן, כשאב זה מגלם או מנסה לגלם את החוק. כשהוא, אדם חי, מזהה את עצמו עם האידאלים.

לפיסקה קצרה זאת מה- Ecrits, יש איכות לירית יוצאת דופן. בתוכה לאקאן מונה את כל האידאלים האבהיים. אפשר לחוש בשנאה שלו לאידאלים של מה ש'יפה לבריאות', בריאות והיגיינה מוסרית, לאבות צדקניים (Peres-la-vertu), שבתוכם אביו של השופט שרבר הוא המודל שלו בעליל. הדמות הזאת של האב, האב המגלם את האידאל החי והאכזרי, האב באופן ההתענגות שלו או בניסוח נוסף-הוורסיה הסינגולרית של ההתענגות האבהית, זאת שנלקחת שוב בסמינר .I.S.R. לאקאן חוזר שם אל העובדה שלכמה וורסיות של האב יש אפקטים של דחיה. ניתן לתקף את ההבדל בין דחיה כללית של שם האב, לאפקטים של דחיה של וורסיה של האב, כלומר, של וורסיה של התענגותו, שזאת בדיוק התענגות שאינה מכוונת אל עבר האב (not pere-versely oriented). אפקטים אלה של דחיה הם תוצאה של צורות מסוימות, פרטיקולריות, של התענגות אבהית. הם משפיעים על הסובייקט מבלי לגעת בנקודת הכפתור של הפונקצייה. יתכן שאנו יכולים להציב זה לצד זה את הביטוי: 'אפקטים של דחיה' ואת זה שהופך לריבוי את שמות האב, ולשקול מרחבים נפשיים כמושפעים באופן שונה ע"י האפקטים האלה.

עבור המטופלת הזאת, לאב היה אפקט דומה- לוקאלי, והאפקט היה כזה כנובע כנראה מכך שמול האידאלים שהאב העמיד פנים כמגלם, הוא הפגין בפניה סתירה: אידאלים של יהדות – ופילגשים שאינן יהודיות. אל מול ההתענגות של גילום החוק, התקיימה דלת חבויה של איווי מחוץ לחוק.

העבודה האנליטית שינתה במידה ניכרת את תנאי חייה של מטופלת זאת. יש אפקטים תראפויטיים המתגלים ברמת עכבות-העבודה שלה, שכן היום היא מגלה עניין בעבודה היצירתית שהיא מעורבת בה: היא כותבת וכתביה מתפרסמים, מה שקודם לכן היה בגדר משאלה בלתי אפשרית להגשמה. היא נישאה וכך יכלה לרשום את יחסיה לגבר במסגרת סימבולית, אם כי בתנאים מאד ספציפיים, בזמן שקדם לכך היא הייתה מחוברת לחלוטין לפנטזיה שגרמה לה לזהות גבר עם מענה (עינויים). מנקודת המבט של 'אהבה ועבודה' היא מרוצה יותר, אבל מצד שני יש אלמנט שלא זז. הוא נוגע לתופעה מסוימת שנמצאת בנקודת המוצא של החרדה שאוחזת אותה עם רדת הלילה ושעליה היא התוודתה אחרי כשנה של אנליזה בדרך של חריגה במהלך פגישה. זהו, הבה נקרא לו סימפטום, הדבר הבא: ברחוב, בפתחי הביוב, על המדרכה וגם בתוך הבית, היא רואה חיות מתות. גויות  אלה עבורה הן סיבה נכרת להתייסרות. אין משמעות שנקשרת עם הדבר הזה ומראות אלה נשארים עבורה חידתיים.

היא הייתה מסוגלת לדייק את המקור של הסימפטום הזה שהשפיע על תפיסת המציאות. זאת הייתה השנה שבה היא הכינה את עצמה למבחן כניסה קשה מאד שהאב העניק לו חשיבות רבה ביותר ולכן היא עצמה החשיבה אותו כדרך לזכות בהכרה מצד אביה. בוקר חורפי אחד, כשעדיין היה חשוך, היא הייתה בדרכה לכיתת הכנה למבחן וראתה בכיכר גויה של חיה תקועה בסורג גדר. התברר לה שזהו כלב שנדרס ע"י מכונית. למרות שהיא לא התעכבה על המראה זה, הכלב המת יצר בה את הרושם של עור ללא בשר- פרווה. אחרי שהעיפה בו מבט היא מהרה לרוץ מהמקום אחוזת אימה. מאז, אם כי באופן לא סדיר, במיוחד אחרי שנכשלה במבחן המדובר, כל צורה לא ברורה בזמן החשיכה כמו: חתיכת בד על סורגי פתח ביוב, שאריות של קרטון או ניירות שמבטה נפל עליהם על המדרכה, יכלו להעלות אצלה מראה דומה. למרות שלא אחלץ לשם כך כל אלמנט מההיסטוריה של הסובייקט, אני מבקשת להראות לכם שמראות אלה אינם הלוצינציות פסיכוטיות וזאת למרות שהנוסחה של לאקאן "מה שלא קיבל חיים בסימבולי, מופיע בממשי", יכולה להתאים בצורה מושלמת כאשר המטופלת מדגימה אפקט של הממשי הן בייסוריה והן בהעדר משמעות שנלווית למראה.

מכל מקום, שווה להצביע על שתי נקודות: אין אחר שמעורב בתופעה הזאת, לא כסמבלנט ולא כרודף. ניתן לטעון שקל יותר להצביע על היחס לאחר במקרה שבו ההלוצינציה היא וורבלית, שכן האפקטים של ייחוס סובייקטיבי מארגנים בתוכה את החלוקה המסמנית. לכן מתאים יותר להתייחס כאן אל הפרדיגמה של ההלוצינציה הוויזואלית של איש הזאבים. מנקודת מבט זו המראות הללו של גוויות, חיות מתות ומרוקנות, בדיוק כמו האצבע של איש הזאבים, יצטרכו להיות ממוקמות בפרספקטיבה של הנחה אפשרית של סירוס הנגועה ע"י דחיה. למעשה, המשמעות המינית שלהם אינה מופגנת יותר, אלא מה שמופיע באיש הזאבים זה יותר הלכידה הדמיונית של הטראומה הפרימורדיאלית. ועדיין, המבנה של המראה שונה: המראה האילם של אצבעו החתוכה בידי עצמו, מציבה את הסירוס מחוץ לאפשרויות של סימבוליזציה בידי הסובייקט, מחוץ לדיבור וללא תיווך אלא כנרשם ישירות בגופו, ברגרסיה טופולוגית לצורה הוויזואלית לחלוטין של הגוף. במקרה של מראות החיות המתות של המטופלת שלנו, זה לא נוגע לגוף שלה, הגוף נשאר מחוץ למשחק. זה גם לא נוגע להעדר או להשחתה אלא לנוכחות של אובייקט, נגוע-חי, שאינו סמבלנט ושכפי שנראה בהמשך יכול לשאת ולנייד מסמנים. במקרה של מטופלת אחרת הדמיון הנגלה לאיש הזאבים חזק אף יותר. היא ספרה לי את הסיפור של זיכרון ילדות שנשמר עד עכשיו תחת שתיקה : יום אחד, במהלך טכס המיסה, באווירה סובייקטיבית של רוממות רוחנית מיסטית, היא ראתה במחתה של הקטורת שמתנועעת בידי הכומר, את הגופה של ילד קטן. מראה אניגמטי שבאותו זמן בשל אכזריותו מצאה אותו כדוחה ביותר והעדיפה לשמור בסוד שמא תמצא משוגעת. בשני המקרים החיזיון הוא זה של מוות, המערב אובייקט מובחן מהגוף של הסובייקט, אובייקט שאינו מכוון אל הגוף, בדיוק מכיוון שהוא נשלל באופן מוחלט ע"י המסמן ולכן שייך בתכולה הזאת לסדר הסימבולי. אם זאת, זה עדיין עוסק בפלישה של הממשי אל השדה של המציאות, שככזה פורץ לתוכו. החיזיון של המטופלת שלנו אינו כולל אחר רודפני ומשאיר את הגוף שלה מחוץ למשחק. בזמן של החיזיון הראשון היה זה עור (peau) שהיה בברור מונח על הכף, עור של חיה הממסגר ריק שאינו השחתה ולא סמבלנט. ללא ספק, האסוציאציות הנקשרות עשויות לגרום להגחה של משמעות פאלית מסוימת של התופעה.

כך, הגורם המפעיל ממוקם מצד אחד ביחס לאידאל האגו (במקרה זה הדמות שהיא רוצה להרשים בה את אביה ע"י הצלחתה במבחן), ומצד שני הוא מערב התקלות בממשי שלגביו נהיה זהירים לא להבינו כנוטה באופן טבעי להיות גורם מפעיל של אימה. למעשה, נראה כי האסוציאציות הן הקו המנחה היחידי הבטוח שיש לנו. הן עוקבות אחר מספר כיוונים. המטופלת מובלת לדבר על כל האלמנטים הללו כולל אלה שגרמו להפעלה של ההטרדה דווקא בזמן שהיא לא הופיעה ברחוב אלא באותם תנאים המתייחסים לחשיכה בתוך הבית. כל זה התרחש בזמן של יצירה ספרותית וכך נקשר לעבודת הכתיבה שלה. היא העירה על ההתחלפות הזאת בין פנים-וחוץ, בין הבית-לרחוב. ובכן, מה היא כותבת? שירה (poetry)שמהדהדת עם עור (peau) שמכסה ומפריד פנים וחוץ. זאת בדיוק השאלה של העור המכסה או לא מכסה את הבשר, שאתו היא התעמתה  בפעם הראשונה שהיא נתקלה בגויה של החיה המתה ושאותה היא דחתה ב- "אני לא רוצה לדעת על כך דבר". יתרה מזאת, היא מצביעה על כך שכל התבגרותה התפרשה על רקע של בעיות עור שהיו סיבה לסבל ולהתמודדות עם הדימוי העצמי שלה באותו הזמן. בסופו של דבר, הטקסטים הפואטיים שהיא כתבה קבלו את הכותרת 'בשר' והם ניסיון לקשור, אם אנחנו יכולים להסתכן בלומר כך, את הנפש לבשר. הבשר הזה, שבחיה הוא לעולם אינו אשם.

כמה מהאסוציאציות האחרות שלה נגעו במשוררים מסוימים עכשוויים, אותם היא הציגה כמעוררים בעבודתם, בחשיבות של רגעי הרהור והתבוננות על גוויות בחדר מתים. כל השרשראות האלה הולכות בכיוון של הידוק סביב זוג מסמני: מצד אחד- עור\פרווה (skin/fur) ומצד שני- בשר\בשר חי (meat/flesh). ההפרעה של התפיסה לכן, מתארגנת שם, באמצעות השרשרת המסמנית ומדגימה כמה אפשרויות של דו-משמעות מטאפורית. ברגע של יצירה פוטנציאלית, ניתן לחיות עם מראות אלה, להתייסר פחות למרות שהם עדיין מעוררי בהלה. ניתן לשאת אותם בקלות רבה יותר ככל שהם הופכים להיות קונטרפונקט לכתיבה שמשנה את הצורות האמורפיות הנתפסות האלה לאותיות כתב. מצד שני נראה היה כי הערפול הזה קשור להפרעת ראייה שניתן היה לאבחן אותה באותו זמן כבעייה רפואית. אך גם אם ניתן לקחת בחשבון את הדיאגנוזה הזאת שמכניסה את הבעיה האורגנית אל רגעי האור-צל (chiaroscuro) שבהם המראות האלה מופיעים, אין זה תורם דבר להסבר של תוכנם.

בנפרד מ- (A)I, אידאל-האני המשתמע מהאב, תפיסות וויזואליות אלה מצביעות על הזוג המסמני: עור (peau-skin), המסמן המתייחס ל- i(a), הדמות הנרקיסיסטית המאוחדת של הגוף המסמן, ו- בשר חי (chair-flesh) המעלה מיניות בצורה של יחסי ניאוף (fornication), מהאספקט הכי פחות אידאלי שלהם, כלומר, תחת הפנים של הזונה (-j) ובאותו זמן אובייקט נטול שם, המוסתר ע"י העור- ((object a. הנסיבות של התפתחות ההפרעה הזאת, החל מההופעה הראשונה שלה, היו בהכרח קשורות ליחסי האהבה שלה עם גבר, שהיה אדם די מורכב. בהתייחס לרעיון שלאישה צעירה זו היה ביחס לבן זוגה, היא קישרה אותו למרבה צערה ויחד עם זה לקסם הרב שהיה בזה עבורה, למסחר בזנות. דרכו היא החזיקה בשאלה של יחסה שלה לאישה האחרת, כלומר, לזונה. יש להדגיש בוודאי את ה- tue (killed-הרוג) שבמסמן prostituee  (prostitute-זונה), שהבשר של החיה המתה נושא אותו כדימוי.

מראות אלה אם כך, הם לא בלי קשר לסימבולי והם מאורגנים במידה מסוימת בהתאם לעיקרון של חזרת המודחק כפי שזה מתממש באמצעות שרשראות האסוציאציות האלה. הם חייבים להיות קשורים חלקית להדחקה ועם החוק של האב של השם. הם ביחס עם האב בדיוק בצורה של הפגם שלו: כל ילדותה של המטופלת מסומנת ע"י המפגשים עם הפילגשים הרבות של האב, אותן הוא בחר תמיד בנגוד ואפילו בסתירה לעקרונות המקודשים ביותר של צרות האופק שהוא כפה על משפחתו. פגם זה הוא שרשם את האב ביחס לחוק שאחרי הכל הינו בנלי למדי בנוירוזה, כשהוא מציב את בתו בעמדה של מרד והתרסה היסטרית אל מול השקר של הסדר האבהי, שבו מן הצד השני היא תמכה באופן אבסולוטי.

אם זאת, משהו מתנגד לפאלוסיזציה הזאת שתצמצם את המראה הזה למטאפורה בכך שהיא תייצר עודף של מובן (plus de sens). ההתמדה העיקשת של התופעה למרות העבודה של האסוציאציות והפירוש, מעידה על כך.

בטקסט של ה- Ecrits: La psychanalyse et son enseignement (עמ' 452), לאקאן מציג ביחס להיסטרית את הנוסחה היפה שלהלן: " בחיפוש חסר פשרות  אחר מה שהוא להיות אישה, היא  יכולה רק לשטות באיווי שלה, מכיוון שהאיווי הזה הוא האיווי של האחר, כאשר היא נכשלה לספק את ההזדהות הנרקיסיסטית שהייתה מכינה אותה לספק את האחד ואת האחר בעמדה של אובייקט". למעשה הקשיים של ההזדהות הנרקיסיסטית במטופלת הזאת הם פטנט: סירוב לדמותה שלה, כעס ודחיה מידית של כל אדם אמיץ שמעז לדבר איתה על דמותה, שמראה גם אם באופן דיסקרטי מה שמעניין אותו בה. אותו אדם יופנה מידית אל החוצפה שלו, או יילקח על ידיה 'לסיבוב קצר' שאחריו הוא יהפוך להיות אובייקט של גועל ביחס לחלק זה או אחר של גופו והוא יגורש מהשדה של התשוקה (mis hors desir). אגב, תשוקה מינית היא שברירית במיוחד עבורה ולא נכנסת ליחסים בינה לבין בעלה.

אם זאת, היא דואגת לטפל היטב בדמות שלה. היא יפה מאד ואלגנטית ונראה שהיא מחויבת לחלוטין לגלם בה את המסתוריות הפאלית.

הדרך שבה אביה של המטופלת התייחס לאם ילדיו הייתה כזאת שמדי פעם המטופלת נלכדה בתוכה: היא, יחד עם אימה, היו אובייקט של דחיה, שככל שזה נוגע אליה, באה לידי ביטוי לפחות בהזדמנות אחת, בצורה של איום להרגה. בנוסף, עבור האיש הזה האם הוגדרה באופן בסיסי כמלוכלכת ומבולגנת בתחזוקת הבית כמו גם בהופעתה. המשפחה אבדה את מנין הסצנות בהן האב השתלח בה על הנושא. סצנות אלה יכלו להסתיים באלימות מאד מאיימת. לפי ההצהרות החוזרות של אביה, הגוף של אימה הוא 'חור מסריח'. מתחת לעור יש בשר, זהו ההיפוך של הדימוי הפאלי. זה כאן שההשערה של 'אפקט הדחיה' (foreclosing effect) יכולה להיבנות. עבור האב, אין גישה לנשי דרך הפנטזיה. בכל התעוררות  של משבר הוא תוקף את הגוף של אשתו כאילו היה זה שלו.

בתנאים אלה, לא ניתן היה לשים את האם בעמדה של אובייקט סיבת האיווי עבור האב הזה. יש רק ריק מוקף ע"י פרווה, חיה, כאשר שום איווי לא מגיע לעשות האנשה (humanize) לאובייקט הנשי.

אנחנו מקדמים את ההשערה שסינגולריות זאת, הוורסיה הסינגולרית של האב, היו בה עבור המטופלת הזאת אפקטים של דחיה (foreclosing effects), באשר לאפשרות שלה לרשום את הנשיות כסימבולית. המסמן של האישה נדחה כמובן, אך זה אינו מונע, אלא להפך- מעודד את יצירת הדמיונות ואת המטאפורות של הנשי. נוכל אולי לומר, שהתוצאה של הבלתי אפשרי הזה של האנשת הנשי, כלומר לתת את הסטטוס של אובייקט a מעבר ל- -j עבור האב, הייתה בחסימת הגישה שלה אל גופה באמצאות המסמן. המראות האלה קשורים לאי היכולת שלה לייצג את עצמה בתוך גוף. ובכן, אצל מטופלת זאת, המראות קשורים למה שנחשב יותר מכל דבר אחר בעולם: לכתוב ולפרסם שירה. אני חושבת שכבר אמרתי שהטקסטים שלה חגים סביב המסמנים: 'בשר - בשר חי - פגר' והיא ערכה מחקר על משורר שההשראה שלו כך הוא אמר, דחפה אותו באופן סדיר לבקר בחדר המתים. ראשה של מדוזה (המיתולוגית) הוא עבורה חיה הרוגה (tue), בשר חי מופקר. המראות שלה קשורים לסינטום שלה- כתיבה. האפקטים של הדחיה הם לדחות בממשי את האובייקט שהיא מהווה עבור האחר.

העבודה הספרותית באה בדרך של כתיבה להקנות לה גוף שאפשר לתת לו שם: f(x),x  שהוא השירים שלה (poems, peau-aime) והחרוזים שלה (verses). החיפוש בשירה אחר שם של אישה שיזהה אותה, משרת כהשלמה להעדר היכולת של שם האב להעביר איווי שיקרא לנשי כאובייקט העומד על הפרק. מה שעומד על הכף עבורה זה הפתרון לשאלה שבעצם אין לה פתרון. היא מחפשת בדרך של סינטום למצוא את האות שתיתן לה זהות עצמית נשית שבלתי אפשרי למצוא אותה.

בדרך זו היא נותנת משקל נגד למראות שלה שמניידים את הדמוי של גוף שהוא לא-כולו עבר פאלוסיזציה. אם כך, המראות-סימפטום והכתיבה-סינטום משלימים אחד את השני וכמובן שהיא יכולה הייתה להבחין בכך מכיוון שדימויים אלה של מוות הם אף פעם לא יותר פוטנטיים מאשר בזמן שהיא עומדת להתחיל לכתוב. מזה זמן מה, היא מביימת סרטים על סופרים, אך היא מוצאת את הצד הזה של הפעילות שלה מעניין רק ככל שהדימוי משמש בשרותו של הכתוב. המראות עבורה אם כך, הם מה שלא עבר פאלוסיזציה בגוף והכתיבה מנסה לרומם את הנקודה הלא-סימבולית הזאת למקום של השם.

הטקסט פורסם לראשונה ב- Filum No 11, October 1997. נלקח מהאתר של ה- London Society of the NLS.