הודעת שגיאה

  • Warning: Invalid argument supplied for foreach() ב-mailchimp_lists_auth_newsletter_form() (שורה 492 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/sites/all/modules/mailchimp/modules/mailchimp_lists/mailchimp_lists.module).
  • Warning: Invalid argument supplied for foreach() ב-mailchimp_lists_auth_newsletter_form() (שורה 492 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/sites/all/modules/mailchimp/modules/mailchimp_lists/mailchimp_lists.module).

הנפש היא מה שמאפשר את הפילוסופיה

מאת: 
חגית אלדמע


"הנפש היא מה שמאפשר את הפילוסופיה"

הסוף של סוקרטס וסוף האנליזה

לדבר אודות הנפש הוא לא לדבר על מה בה-נפש.
נאמר בהזמנה למפגש הזה שזוהי נקודת האי-מפגש, זהו הבלתי אפשרי שבמפגש בין הפילוסופיה והפסיכואנליזה. האחת מדברת על הנפש האונטולוגית והאחרת על הנפש כעובדה, עובדה של הגוף כמדבר.
"נראה שהעוסקים בפילוסופיה בדרך הנכונה שואפים – ומעיני האחרים נעלמת שאיפתם – לדבר אחד בלבד: שימותו ויהיו מתים." (פידון, 16)
את הנפש האונטולוגית אפשר להכיר כשאין גוף, שכן "הגוף הוא פורענות" כפי שנאמר שם בפידון, "שבגלל הגוף לא תעמוד בנו לעולם, כל דעת שהיא" (שם, 19).
כך, שעות ספורות לפני מותו של סוקראטס, באה אליו אשתו, כסאנתיפי, כדי להיפרד.
"וכשראתה אותנו כסאנתיפי, התייפחה ואמרה כדרך הנשים: 'הוי סוקראטס, עכשיו ישוחחו אתך חבריך, ואתה אתם, בפעם האחרונה."
הנפש המתבכיינת של כסאנתיפי, זו שמגיבה אל הסוף באורח בלתי פילוסופי בעליל, מסולקת מן הסצנה. זוהי לא ההתמקמות לנוכח המוות שהפילוסוף מעוניין בה.
"קריטון, צווה-נא כי יוליך אותה מישהו הביתה". "וכמה מאנשיו של קריטון הוליכו אותה משם, והיא בוכה וסופקת על שדיה." (שם, 10)
שמישהו יוליך אותה הביתה, כלומר, היא מפריעה כאן. מפריעה לחירוף הנפש של לדבר אודות הנפש.
זהו חירוף נפש משום שסוקרטס לא חוזר בו מדבריו, אלא מוכן למות על הדיבור אודות הנפש. סוקראטס הוא הראשון והאחרון למסור את גופו למען הדיבור אודות הנפש. הוא ראשית ללא אחרית, כלומר גם לא ראשית. אלא זה, או מה שהיה שם תמיד-כבר שרוצה לומר דבר מה – זה רוצה לומר שלהיות פילוסוף, פילוסוף אמיתי, משמע להתאוות למות. כלומר, לדבר על זה בשם ההשתוקקות שהדיבור הזה ייפסק. למות ולהיות מת.
זהו "הסלע המוצק" של היות פילוסוף, להשתוקק לא להיות ולהשתוקק לכך בחדווה. ומה שמנחה את סוקרטס היא מצוות החלום החוזר שבו קול מצווה עליו לעסוק בפעולה מוזית, "באשר הפילוסופיה היא הפעולה המוסית החשובה ביותר ובה אני עוסק." הוא אומר (שם, 12).
הפילוסוף הוא מי שהפעולה המוזית שלו היא לבקש את גופו למות.
מצוות החלום הסוקרטי היא זו שבאמצעותה מגלם סוקרטס את הצורה שבה צריך למות, או שלפיה צריך לדקדק באופן שבו צריך להשתוקק לכך. כדי להשלים את מלאכת "התרת הנשמה ובידודה מן הגוף."
מהסוף של סוקרטס, שגופו השתתק בחלקים, שיתוק שזימן לו החוק האתונאי, ובכך פטר אותו מפורענות הגוף שהוא ממילא שמח להיפטר ממנה, נעבור לשאלת סופה של האנליזה.
מן ההתחלה, התחלת הפסיכואנליזה, נעשה ניסיון לקצר את משך האנליזה, אומר פרויד. לא נדרשו לכך צידוקים, הספיק רק יחסה של הרפואה אל הנוירוזות כ"אל תוצאות מיותרות של פגיעות בלתי נראות לעין." ממש כמו הכניסה והיציאה של כסאנתיפי מהתא של סוקרטס. "תוצאה מיותרת" של נפש שרואה במוות, בסוף, מקור לצער. שרואה במוות פעם אחרונה, סוף, סוף דיבור.

"בשום שלב במהלך הטיפול איננו סובלים יותר מהתחושה המעיקה של מאמץ חוזר ונשנה ללא תכלית ומהחשד ש'דיברנו אל הקיר', כמו בשעה שאנו מנסים לגרום לנשים לוותר על משאלת הפין, שאיננה בת הישג; או בשעה שאנו מנסים לשכנע את הגברים בכך שעמדה פסיבית כלפי גבר אין פירושה תמיד סירוס...מה שנותר מכריע הוא, שההתנגדות אינה מאפשרת לכל שינוי להתבצע, ושהכל נשאר כמות שהוא. לעיתים קרובות מתקבל הרושם שכאשר מדובר במשאלת הפין ובמחאה הגברית הרי שחדרנו מבעד לכל השכבות הפסיכולוגיות, הגענו ל'סלע המוצק' ובכך גם לסוף פעולתנו." (פרויד, "אנליזה סופית ואינסופית", עמ' 225)

שאלת הנפש כעובדה ושאלת הנפש כאונטולוגיה היא למעשה שאלה אודות הסוף. של לדבר אודות ולדבר על מה בה-נפש.
למות ממש, לחדול, בשם הצורה של לדבר על איך להשתוקק למות. לעומת השאלה של להמית דבר מה. להמית פוזיציה ביחס לסלע במקום להתרסק עליו.

דברים שהובאו במסגרת "הקליניקה של המושג" על ידי חגית אלדמע