הודעת שגיאה

  • Warning: Invalid argument supplied for foreach() ב-mailchimp_lists_auth_newsletter_form() (שורה 492 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/sites/all/modules/mailchimp/modules/mailchimp_lists/mailchimp_lists.module).
  • Warning: Invalid argument supplied for foreach() ב-mailchimp_lists_auth_newsletter_form() (שורה 492 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/sites/all/modules/mailchimp/modules/mailchimp_lists/mailchimp_lists.module).

הטראומה בסמינר XI , האיווי ופשרו

מאת: 
ז'אק לאקאן, תרגום: גבריאל דהאן

                Les  références  au  traumatisme  dans  le  Séminaire  VI

הטראומה בסמינר, האיווי ופשרו

" עניין זה מציג את הצעד, צורה, שלב, השלישי של הסכימה. הנה מה שמכונן אותה. בנוכחות הראשיתית של האיווי  של האחר כחשוך ואטום, אין הצלה לסובייקט, hiflos. ה- Hilflosigkeit – אני עושה שימוש במונח של פרויד – בשפתנו זה קרוי מצוקת הסובייקט [בצרפתית detresse]. כאן מונח היסוד של מה שבאנליזה, נחקר, נוסה, מוקם, כהתנסות הטראומטית.

מה שפרויד לִמְדָנוּ בקצה המסלול שאִפשר לו למקם בסופו של דבר כראוי את ההתנסות בחרדה, אין לו מאומה מן האופי המעורפל במובנים מסוימים, לדעתי, של מה שמכנים ההתנסות האקסיסטנציאלית בחרדה.

באסמכתא פילוסופית מסוימת, מצאנו שאומרים שהחרדה מתקילה אותנו אם האין. נוסחאות מעין אלה לגמרי מוצדקות במסגרת פרספקטיבה מסוימת של ההגות. אלא שעליכם לדעת, שבנושא זה, לפרויד  יש הנחיה ברורה, מעשית. הוא הופך את החרדה לדבר מה לגמרי ממוקם בתיאוריה של התקשורת -  החרדה הינה איתות " (עמ' 27-28).

 

 

        * * * * *  

 

" במידה בה הוא נרשם כתובע במימד של  הדיבור, הסובייקט מתקרב לאובייקט שהינו היותר מורכב, היותר מפותח, שהתפיסה האנליטית, בצורה פחות או יותר מוסדרת,  מציגה אותו בפנינו כמה שהינו האובייקט של המתת. רעיון זה מעלה קושי, הצבעתי על כך לעיתים קרובות. אף אנו מנסים להתייצב פנים אל פנים עם מה שבו מדובר שם, ולנסח אותו באופן יותר קפדני.

ככול שכאיווי, כלומר במלוא גורלו האנושי שהינו זה של סובייקט מדבר, הוא ניגש אל אובייקט זה, כי אז הסובייקט מוצא עצמו לכוד במעין מבוי סתום. הוא לא ידע להשיג אובייקט זה, כאובייקט, אלא אם כן ימצא עצמו, כסובייקט של הדיבור, מחוק במהלכה של השמטה זו שמותירה אותו בתוך החושך של הטראומטיזם, ואם לומר זאת היטב, בתוך מה שהינו מעבר לחרדה עצמה. אלא אם כן הוא מוצא עצמו נאלץ ליטול את מקום האובייקט, למלא את מקומו, לכוף עצמו למסמן מסוים. איזהו? כרגע, אני מנסח אותו חד וחלק, אני לא הולך להסביר זאת כעת, הפיתוח שאעשה יסביר זאת – זהו הפאלוס. ההתנסות האנליטית כולה מעידה על כך " עמ' 145.

 

 

        * * * * *

 

" קרוב לוודאי שהחזיקו ושמרו אותו בעמדות שמאפשרות להניח הדחקה כלשהי של האוננות, או בכול מקרה, התנסויות שאינן ללא יחס  עם הכניסה לריגושים הארוגניים הראשונים שלו, מה שמעלה את המחשבה שהכול היה טראומטי "  ( על אודות הפציינט של אלה שרפ, עמ' 273).

         * * * * *

 

" ההיסטריה מתאפיינת בפונקציה של איווי כבלתי מסופק, האובססיה מתאפיינת בפונקציה של איווי כבלתי אפשרי, אך מעבר לשני המונחים הללו, ישנה תופעה שנושאית יחס כפול ומהופך במקרה האחד ובאחר. תופעה זו  צצה, עומדת על קצות אצבעותיה, ומתגלה באופן תמידי בדחיינות של האובססיבי, שבעצם מיוסדת על גבי העובדה שהוא תמיד מאחר לצפות את הבאות. בדומה לכך, ההיסטרית חוזרת שוב ושוב על מה שהיה בראשית הטראומה שלה, דהיינו, סוג של בטרם עת, היעדר בשלות יסודי ". עמ' 373-374

 

               * * * * *

 

" בפעם האחרונה, בחרתי, לא ללא סיבות  עמוקות, לפנות לצורה פרטיקולארית, מופתית במידה רבה, של הפנטסמה הפרברטית, זו שבה ניתן להיתקל אצל האקסהיביציוניסט ואצל המציצן. הראיתי לכם את זאת שבניגוד למה שלעיתים קרובות מדי נאמר מתוך מעין חיפזון של המחשבה אין אלה שתי עמדות הדדיות, זה שמראה / זה שרואה, שמשלימות האחת את האחרת. היפוכו של דבר, באופן פרדוכסאלי, שתי העמדות הללו מקבילות זו לזו באופן הדוק.

בשני המקרים, הסובייקט מוצא עצמו משתמע בתוך הפנטסמה על גבי מה שכינינו הסדק, הבקע, דבר מה שהינו, בממשי, בה בעת חור וברק, במידה בה המציצן מרגל מבעד לתריס שלו כך האקסהיביציוניסט יסיט במידת מה את המחיצה שלו. הסובייקט ניכר כאן במקומו באקט. אין הוא דבר אחר לבד מאותו ברק של האובייקט עליו מדובר, ואשר נחווה, נתפס, על ידי הסובייקט כפתיחה של פער אשר ממקם אותו עצמו כפתוח. פתוח למה? - לאיווי אחר משלו , זה אשר באופן עמוק נגוע, קפוא, מוכה על ידי מה שנתפס בחטף בברק.

במקרה האחד, הריגוש של האחר מעבר לבושה שלו – במקרה האחר, הפתח של האחר, ההמתנה הוירטואלית שלו, ככול שהאחר הזאת לא חשה בכך שהיא נצפית, ועם זאת היא נראית כמי שמציעה עצמה לצפייה – הרי לכם מה שמאפיין את עמדת האובייקט במבנה זה. עמדה זו הינה כה יסודית שהיא  אותרה למן הרגע בו ההתנסות האנליטית החלה בחיפוש אחר הסיבות והסטיגמות שמחוללות את העמדה הנברוטית. כלומר, שבנקודת המוצא של הנברוזה ממוקמת סצנה שמתגלה לרגע, הסצנה שמכונה ראשיתית.

אם הסצנה הראשיתית נוטלת חלק במבנה זה, זה ללא ספק ככול שהיא הופכת אותו על פיו. היפוך זה גורם לכך שהסובייקט מבחין בדבר מה שנפתח, מבחין בחטף לפתע בחתך שלמשקלו הטראומטי ישנו יחס לאיווי שנראה לרגע, נתפס ככזה -  של האחר. האיווי של האחר נותר שם כגרעין אניגמאטי, עד אשר מאוחר יותר, בדיעבד, הסובייקט יצליח לכלול מחדש רגע זה שנחווה בתוך שרשרת, שלא תהיה בהכרח השרשרת הנכונה, אך שבהכרח תהפוך לשרשרת המחוללת של מודולציה לא מודעת שלמה – שרשרת מחוללת שמאותו רגע היא הגרעין של הנברוזה "  עמ' 500.

טקסט ערוך ע"י ז'. א. מילר

 

  • המובאות הן של ז'. לאקאן, מן הסמינר, כרך VI, האיווי ופשרו, בצרפתית:

 Le désir et son interprétation, Paris, Editions de La Martinière, Le Champ freudien éditeur, 2013.

 

 

תרגום: גבריאל דהאן