הודעת שגיאה

  • Warning: Invalid argument supplied for foreach() ב-mailchimp_lists_auth_newsletter_form() (שורה 492 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/sites/all/modules/mailchimp/modules/mailchimp_lists/mailchimp_lists.module).
  • Warning: Invalid argument supplied for foreach() ב-mailchimp_lists_auth_newsletter_form() (שורה 492 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/sites/all/modules/mailchimp/modules/mailchimp_lists/mailchimp_lists.module).

הילד הלאקאניאני הינו הילד תחת חורלם

מאת: 
פיליפ לאקאדה, תרגום: גבריאל דהאן

מתוך טקסטים שפורסמו לקראת ימי העיון של השדה הפרוידיאני בנושא טראומטיזם בריפוי האנליטי

הילד הלאקאניאני הינו הילד  תחת חוֹרֶלֶם [[1]]          L'enfant Lacanien est l'enfant troumatisé

                                                

הבה נתחיל  מהערה של ז'אק לאקאן . מדובר בהתרחשות שהייתה לו עם ילד קטן, קרוב לוודאי מבני משפחתו, עליה הוא מדווח בארבעת מושגי היסוד של הפסיכואנליזה, מיד אחרי שמתייחס לנכד-האח של פרויד. לאקאן אומר לנו את זאת: " אף אני ראיתי, במו עיני, שנפקחו על ידי הניבוי האימהי, את הילד, בהלם מכך שהלכתי חרף הקריאה שלו שקבלה את צורתה הראשונית הבוסרית בקול, שמעתה ואילך נשנתה וחזרה במשך חודשים שלמים – ראיתי אותו, עוד זמן רב אחרי כן, כאשר הרמתי אותו, את הילד הזה, בזרועותיי – ראיתי אותו מניח את ראשו על כתפי כדי לשקוע בשינה, השינה שרק היא לבדה יכולה הייתה לאפשר לו גישה למסמן החי שהייתי מאז אותו יום של הטראומה"[2]. הילד על אודותיו מספר לנו כאן לאקאן הינו ילד הלום אשר מוצא אצל האחר את השלווה של הסימבולי ואצלו הוא נרדם.

הבה ונתבונן תחילה באופן בו לאקאן מספר לנו על הילד ההלום הזה מכך שהאחר, כלומר הוא עצמו, נפרד ממנו על אף הקריאה שלו; ילד זה, שמרגע זה ואילך, לנוכח היעדר המענה של האחר, לא מפנה לעולם עוד כל קריאה, נופל לתוך מעין אילמות, כלומר אוטיזם, ואשר מוצא מחדש בחסות השינה בזרועותיו של לאקאן את: " הגישה למסמן החי שהייתי מאז אותו יום של הטראומה".

האחר, עבור הילד, הינו קודם לכול מסמן חי שממחיש כאן כיצד המפגש עם האחר הינו טראומטי, וכיצד הוא [המפגש] גם יכול להיות מפייס. לאקאן ציין עבורנו את זאת שהמסמן איננו רק סימבולי או מפייס, כי אם גם את זאת שהוא חי, כלומר, שהוא יכול להתענג על חייו כמסמן לבדו וככזה לשאת התענגות שהיא חוץ-מובן; בכוחה של התענגות זו לחולל טראומה עבור הילד שכן היא חומקת ממנו כל עוד לא הופיע מסמן אחר שיעניק לה מובן. הילד לא מבין אודותיה דבר, זה מחולל אצלו טראומה, וכאן, זה מותיר אותו תלוי ועומד - האחר  בכך שהולך ממנו והלאה נותן לו ליפול, לא נענה לקריאתו, האחר , הנשא של המסמן, חי ומתענג במקום אחר, בנפרד ממנו הילד.

שימו לב לכך שלאקאן מדגיש את החורבן עבור ילד כאשר אין נענים לקריאתו. הוא אומר שבין האחר לבין הילד, ישנה " הקריאה שלו שקבלה את צורתה הראשונית הבוסרית בקול ". לבסוף יש לציין כיצד הוא מציג את החשיבות עבור הילד, בקריאתו לאחר, של אובייקט שמגיע אליו מן האיווי של האחר: הקול, האובייקט קול הזה תפוס עבור כל סובייקט ביחסיו עם האחר. אובייקט קול זה והדחף  של פניה-אל שקשור אליו, כמו האובייקט מבט והדחף הסקופי, הינם שני אובייקטים יסודיים בקליניקה שלאקאן  הדגיש ביחס לילד. כך האובייקט מבט והדחף הסקופי הינם חיוניים בסצנה הזו: " ראיתי במו עיני" וגם " מבטה של האם ". תוך שעיבד את " שלב המראה ", לאקאן חידד תחילה את הרגע בו הילד, לנוכח הכאוס והביתור של הווייתו, נוטה להשיג מחדש אחדות בעזרת הדימוי הספקולרי אותו הוא מטעין באופן ליבידינאלי ודמיוני כדי לייצר לעצמו אני. מאוחר יותר, הוא ידגיש את חשיבות מבטו של האחר והדחף הסקופי.

כמו כן, במהלכה של הסצנה הזו של הילד שהוא נוטל בזרועותיו, האחר, לאקאן הינו עד לקריעה של ההוויה שמנערת ילד זה, אלא שהמבט שהוא נושא גורם לכך שהוא נוטל את חלקו באירוע עד כדי שהוא תופס בו את מקום הסיבה כך שסצנה זו קיימת משום שהיא נראית. האחר, במבטו, הופך להיות זה שמלווה את הילד ברגע היכנסו לעולם והוא מסיים בכך שהופך למרכיב פעיל יסודי שהופך עולם עוין זה לעולם מפויס. האחר ממסגר את ההתנסות של הילד באמצעות מבטו.

 

נשים עוד לב לאופן בו לאקאן, בוינייטה הקלינית הזו, ממחיש את עמדתו ביחס לאם. הוא מתאר במדויק את זאת שעיניו נפקחו על ידי הניבוי [ divination] האימהי. זהו מבטה של האם הזו שנופל על ילדהּ, הניבוי האימהי שלה, שגורם לו עצמו לנחש [deviner] את הטראומטיזם, שהופך אותו עבורו לנראה. שימו לב כאן כיצד המסמן ניבוי מפעיל גלישה, על יסוד אטימולוגי, בין נבואי [devin] לבין אלוהי [divin], תוך שהוא מתיר את ההופעה של האלוהי הזה שנקשר לדמותו של הילד – של הילד כמו היה אלוה, של הילד כ - " תמים ושמח " כפי שויקטור הוגו מצייר אותו בפואמה שלו כאשר הילד מופיע [3], בדומה לפרויד ב- "מבוא לנרקיסיזם" שמכתירו כהוד מעלתו התינוק. נציין גם כיצד, עבור לאקאן, הילד הפרוידיאני אשם בכך שהתמסר להתענגות המזוכיסטית שאותה חש או שבה התנסה, לאמתו של דבר  שהוא מפיק. יש אצל הילד נטייה אשר דוחפת אותו להיהפך לאובייקט המודח של האחר. יש אצלו נכונות נמהרת  למושפלות, מזוכיזם היולי אשר דוחף אותו לסבול מן המושפלות הזו תוך שהוא מפיק ממנה סיפוק מולד, התענגות.

דבר מה מתעקש בלב ההוויה, שאת קיומו לאקאן יאשר כהכרח ראשוני, דבר זה מציב כל הוויה לחסדי האפשרות שיופקר על ידי האחד שבאופן סימבולי תומך אותו בהתנסותו להשגת שם. עבור לאקאן, הילד איננו תמים, הוא אשם בהתענגות שהוא מפיק מן השימוש במסמן וגם בכך שהוא מתמסר למזוכיזם ההיולי שלו.

עבור פרויד ואחר כך גם עבור לאקאן, מקור הנאורוזה האינפנטילית איננו כל כך במפגש הטראומטי עם האחר כמו במפגש עם הממשי, עם ההתענגות שפועלת במפגש זה, התענגות שהילד לא יכול להצמיד לה שום מילה ויכול לעשות בה שימוש מסוים.

הילד הלאקאניאני לא מכיר את השאננות שכן, מעובדת השפה, אין עבורו האפשרות של סימביוזה עם אביו מולידו כי אם תמיד אי הסכמה ואי הבנה. הילד הנו נפרד מן העולם הזה לתוכו השליכה אותו לידתו ואשר התקיים עוד טרם הגעתו. הוא בחזקת מהגר בארץ הדיבור, בארץ הזו בה הקריאה יכולה שלא לזכות במענה. ילד נולד, מתחוללת תלישה, נפתח סדק, נותר ריחוק שאין להחזירו. התחולל חיתוך, הפרדה.

הילד לעולם לא יסיר את הלוט מעל המסתורין של ראשיתו לנוכח השאלה מיהו הילד הזה? [4] יש להישמר מפני האמונה שבעייתיות זו של הראשית תהפוך ביום מן הימים בת השגה. השכחה האינפנטילית מעידה על הבלתי אפשרי עבור כל סובייקט להשיב על שאלה זו – הילד לא מביאנו חזרה אל הראשית, הוא מציג דרך אי ההבנה את המימד של הממשי. דבר מה חומק מן הסובייקט, דבר מה שממנו הוא תמיד מופרד; הממשי הזה שלא ניתן לסימבוליזציה יכול לחזור, הוא יכול להגיח בעיקוליו של כל עניין. לשאלה מיהו, הילד הזה? נוכל אם כך להציע את התשובה שהילד, בהיותו ילד, הינו באופן יסודי הלום. כבר ראינו זאת [5] : " מן ההלם, אין אחר זולתי זה: האדם נולד מובן שלא כראוי" [6].

כדי להשיב למונח הטראומה את הקפדנות ואת התקיפות, לאקאן המציא את הניאולוגיזם של  חוֹרֶלֶם( troumatisme) [7], אין דרך טובה מזו לומר שמה שהולם בילד, זוהי ההיתקלות בחור שבהבנתו את הדברים, או את המילים שהוא מקבל מן האחר. עבור הילד ישנו חור בידע, אין הוא יכול לתת מילים למה שהוא חי, חש, פוגש. הוא חווה התנסות שהיא חוץ-מובן, התנסות של התענגות במובן של היתקלות בממשי שאין הוא יכול להטמיע. הילד הלאקאניאני הינו על כן ילד  תחת חוֹרֶלֶם [troumatise].




[1] הערת מתרגם: המילה היא ניאולוגיזם שמחבר את המילה חור (עבור trou) והמילה הלם (עבור trauma ).

[2] Lacan, J., Le Séminaire, livre XI, Les quatre concepts fondamentaux de la psychanalyse, Seuil, Paris 1973, p. 61.

 

[3]  Hugo, V., « Lorsque l’enfant paraît », in recueil Les feuilles d’automne,1831 :

« Lorsque l’enfant paraît, le cercle de famille

Applaudit à grands cris.

Son doux regard qui brille

Fait briller tous les yeux,

Et les plus tristes fronts, les plus souillés peut-être,

Se dérident soudain à voir l’enfant paraître,

Innocent et joyeux. »

 

[4]  Lacadée, Ph., « Qui est-il, cet enfant-Là », chapitre 2 , in Le malentendu de l’enfant, Nouvelle édition revue et augmentée, Préface de Christiane Alberti, Editions Michèle, 2010.

 

[5]  Thèse développée dans Le malentendu de l’enfant.

 

[6] Lacan, J., « Le malentendu » 1980, in Ornicar ? n°22/23, Lyre , Paris 1981, p 12.

 

[7]  Lacan, J., « Les non-dupes-errent », leçon du 19 février, 1974 , (inédit).

תרגום: גבריאל דהאן