היצירה האמנותית כטיפול בטראומטיזם

Pascal   D u s a p i n : La  création  artistique  comme  traitement  du traumatisme,  par V i n c e n t  B e n o i s t

זה בעקבות הקריאה של " שעור הפתיחה בקולז' דה פרנס" שמתעוררת התעניינותו של ולנטין דשמבר בפסקל דוזפין. לבקשתו הלז נענה לבקשתו לבוא לשוחח עמו על עבודתו וכך נתקיימו ארבעה מפגשים ב- ECF [Ecole de la Cause Freudienne] בנוכחות של עמיתים פסיכואנליטיקאים. בעקבות כך הופיע הספר הנפלא: " Flux, Trace, Temps, Inconscient  " [ " זרימה, עקיבה, זמן, לא-מודע "] שהינו תעתיק מחודש של ארבעת הראיונות עם פרנסוא אנסרמה Francois Ansermet, סרז' קוטה Serge Cottet, ולנטין דושמבר Valentine Dechambre, ז'קלין דהרה Jacquline Dhere, הוגו פרדה Hugo Freda, נטלי גאורג Nathalie Georges, ופאולו סיקיירה Paulo Siqueira, ארבעה ראיונות שמוצגים כ "וריאציות"[1].

היצירה האמנותית ויחסה ללא-מודע

אצל פסקל דוספין, היצירה הינה ניסיון לטפל " [ב] גלישה פנימית של נוכחות-יתר קולית ". באופן זה, להלחין זה לפלס, לנתב, ליצור נתיבי חצייה דרכם הזרם הקולי שמציף אותו, מדכא אותו, מצליח להשתחרר הודות למתן צורה לצלילים. " בדמייני את המוסיקה, אני רואה צורות (...) אני שומע צורות".

ההלחנה עוברת בהכרח דרך הכתיבה. מדובר " [ב] בלימה של השטף הבלתי פוסק", של " המלמול ההרסני מאוד" שפסקל דוזפין מקיים עם המוסיקה. ההלחנה הינה במהותה אקט של הישרדות. " עלי להלחין. זה להלחין או למות. לא מוות פיסי, כי אם למות לעצמי. מה שהינו גרוע יותר". זהו אקט אתי, הוא נובע מהחלטה, הוא מענה מן הממשי, הוא נוגע לאחריות להֶיוֹת בעולם ובאותה תנועה הוא התו של סירוב: זה של להיות נשאב על ידי לכאורה סדר קיים.

ב-2007, פסקל דוּזָפֵין מקבל את הקתדרה ליצירה אמנותית בקולז' דה פראנס. הוא המלחין השני אחרי פייר בולז שמגיע למוסד זה. הקהל שאתו יש לו עסק אינו של מוסיקאים, אף לא של פסיכואנליטיקאים. אבל, להציב שאלה כמו " כיצד זה חושב? ", עבור פסקל דוּזָפֵין, מניח דיבור על הלא מודע משום שהוא מאפשר להבחין בתהליך היצירה תוך כדי, כלומר, להבחין במה שמופיע "עוד קודם למוסיקה". " אלו הם מיקרו-רגעים " : היצירתיות אצל פסקל דוּזָפֵין הינה הפוגה, מרווח, מתח בין השרירותי לבין החוק, היא מעידה על כך שהשפה הינה טפיל שיוצר ומשחרר דרך-פעולה.

בתהליך יצירה זה היופי הינו דבר מה רציני. יש בה חלק שקשור לאיווי יותר מאשר לאידיאל: " ליצור דבר מה שיהא מכונות מתאוות ". מדובר בלחשוב את גורלו כלא נוטל עוד חלק באידיאל, בכלום, בדחף המוות כי אם באיווי: " גרסא של היופי מן הצד של הממשי ".

הטיפול בטראומטיזם

כאשר ניגשים לשאלה הזו, פסקל דוזפין מראה את זאת שהוא יודע לשמור מרחק מן ההתענגות של הטראומטיזם: " זה מאוד מפתיע עבורי, מאוד מתמיהים אותי ידידים שילדותם, התבגרותם, מכבידות עליהם, אני נדהם ויש לי וויכוחים אתם. ידידה אחת ספרה לי על בעיות שלה עם אמה...אמרתי לה: למה את מוטרדת מכך, למה אבא, אמא ? גם זו הינה החלטה! למעשה שאלתי אותה למה לא להחליט לשים לזה סוף, להיות קצת אחראית (...) ".

ועוד: " מה שימנע ממני לישון זה כל מה שעלי לעשות למחרת היום ולא מה שקרה לי יומיים לפני כן, גם אם אני מודע באופן עמוק לטראומות. למשל יש לי ילד קטן בן 18 חדשים, וישנם דברים שאני לא רוצה שוב לחוות. הילד שמטריד אותנו בגלל שהוא חולה, זה לא מעניין אותי כלל. אני לא רוצה לחוות דברים מסוימים. אני מטפל פה היטב, אני יכול להשגיח עליו כל הלילה, אבל ישנו מקום בו זה עלול לגעת בטראומה ואת זה אני לא רוצה".

לעומת זאת הטראומה צצה ומופיעה במכלול היצירה של פסקל דוזפין שבילדותו סבל מאפילפסיה חמורה: " המחלה הזו בססה אותי והגנה עלי מאוד. יש לי יחס חיובי ביותר אליה. זה לא היה משונה, אני משתמש בה בהלחנה שלי, בעניין הנשימה".

אלא שיחד עם כך ישנה גם הנוכחות של אמו, שקדמה: " כל חיי שמעתי את אימי אומרת דברים שליליים על לידתי, שהייתי שמן מדי, שהרסתי בתוך בטנה אחות תאומה, שאבי לא רצה בי...ונהגתי לומר לה: לא אכפת לי את לא יכולה לדעת...והלבשתי את אמי כאשר נפטרה, טפלתי בה לבדי בשלושת החדשים האחרונים לחייה".

החתך

פסקל דוזפין בעבודת הכתיבה שלו מוחזר באופן עקבי אל המקורות, למה שקדם, לילדות המוקדמת, אל זיכרונות שאינו חדל להתגונן מפניהם. הוא לא יודע למה זו דווקא האמנות הזו, למה מוסיקה, זוהי עובדה, לכן הוא לא חדל לומר שאין זו המוסיקה שמעניינת אותו, כי אם היצירה, ככזו שהיא מאפשרת לתפוס מרחק ראוי מן הזיכרונות המכבידים מאוד של ילדותו.

פסקל דוזפין עובד על חומר "שקודם לצליל". הוא עובד על הגוף, על העקבה ככזו שנכתבת על הגוף. בניסיון הזה ללכוד את העקבות שנוצרו על ידי הסובייקט, אי הרציפות לבדה מאפשרת למסור דין וחשבון על הממשי, כמו באופרה הזו בה " אדם יחיד על הבמה יעבור ברציפות ממצב אחד למשנהו, בהשתנות מתמדת תוך עצירות בלתי פוסקות ".

היצירה אצל דוזפין נשענת על שימוש פרטיקולארי בחתך. חתך פרטיקולארי, חתך שיוצר קשר, שמאפשרת לשטף לעבור. כל תו באופן פוטנציאלי מהווה חתך, עצירה. המרווח בין שני תווים הינו אינסופי, השעיה. הוא עוצר את השטף ובה בעת הוא מה שמאפשר שיזרום, שיתחלק. ובכל פעם נדרש תו חדש על מנת שזה ימשיך, על מנת שהשטף יתמיד וכדי שייווצר לאחר מכן ( "post-cree  " ) גורל.

תרגום: גבריאל דהאן