להיות פסיכואנליטיקאי באוריינטציה לאקאניאנית בזמן מלחמה בארצו

                                                                                                      21 בנובמבר 2012

1. ראשית עלי לציין שעבורי אין זה מובן מאליו להחליט לדבר בפניכם בשפתכם. אין זו שפתי אף שזוהי שפת-אם שלי אשר נשכחה. אשר על כן, עבורי זוהי מעין יציאה למלחמה, מלחמה אל מול מה שאפשר להניחו באותו מישור כמו אותה אמנזיה אינפנטילית פרוידיאנית של המסות על המיניות. אמנם זוהי מלחמה אישית שלי, מלחמה שאינה ללא חרדה, אך אם תרשו לי להאמין לרגע למה שלאקאן מציין בפנינו בתחילתו של טקסט שאני מבין שקראתם, הטקסט על הפסיכיאטריה האנגלית והמלחמה, אוכל לומר שגם אם מדובר במלחמה "אישית" היא עשויה לחשוף דמיון להיבטים מסוימים של מלחמה "לא אישית".
2. Ou psychanalyste, je ne pouvais qu'identifier pour le groupe,…ces même modes de défense que l'individu utilise dans la névrose contre son angoisse,…etc.
3. טוב, את זאת לאקאן אמר בהיותו אנליטיקאי באוריינטציה פרוידיאנית, במדינה שלו, בשפתו וכתום מלחמה שיכלו לחגוג את זאת שהגיעה אל סיומה. אני הולך לנסות לדבר אחרי הפסקת אש במלחמה שעדיין לא ניתן "לחגוג" את סיומה, מלחמה מופסקת ( interompue), ובשל כך אולי גם לא מוכרעת ופרמננטית, וזאת לא במדינה שלי, אף לא בשפתי. כלומר, עבורי המלחמה שלי גם היא במובן מסוים עדיין פרמננטית.
4. כיצד ניתן להשיב על שאלה כמו זו: מה זה להיות פסיכואנליטיקאי באוריינטציה לאקאניאנית במדינה שלי בעת מלחמה? השאלה הזו מקבלת משנה תוקף במיוחד לאור האוריינטציה שהניח עבורנו לאקאן באומרו שלפסיכואנליטיקאי יש חובות לתקופתו. הדרך המצומצמת ביותר ובו זמנית גם הרחבה ביותר להשיב על שאלה זו היא לדבר על מה זה להיות פ.אנליטיקאי בעת מלחמה בחדר עבודתו. אין זה מובן מאליו למרות שזה מיידי. שכן אפשר היה לחשוב שפ.אנליטיקאי הוא פ.אנליטיקאי בכול מקום, בכול מעשיו, בחדר עבודתו כמו גם בהופעתו הציבורית, בהשתתפותו בחיים האזרחיים או אפילו במה שמכונה "חייו הפרטיים". זה יכול להזכיר את המקרה של הרב היהודי, רבי עקיבא, שלילה אחד מצא תלמידים נאמנים שלו מתחת למיטתו הזוגית. לטענתם כפי שהם למדו מפיו תורה במהלך היום כך הם חפצים ללמוד מן הפרקסיס שלו בלילה כיצד על הגבר לנהוג באישה. מאז רבי עקיבא, פרויד הספיק להוציא את התלמידים הללו מחדר המיטות כדי להשכיב אותם אחד-אחד על ספת יחיד – אשר פועלת כ-"אמת האמיתית", זו שתמיד מוסתרת, של כל יחס זוגי. ישנה גם גרסתו של לאקאן לעניין זה כאשר הוא מעדיף בסמינר שלו להכניס את כל תלמידיו למיטה אחת כדי לדבר עליה אחר כך במשך שנה שלמה:Je vais d'abord vous supposer au lit, un lit plein employ, a deux (סמ' XX, עמ' 10) -  ואת זאת הוא עוד מעיז לעשות בפקולטה למשפטים – כדי להביא את תלמידיו לדעת את זאת שבלתי אפשרי לייסד יחס של שניים: impossible d'etablir la relation deux.
5. אמנם לאקאן מכוון במקרה זה לשני המינים, אך בסמינר ה-18, בהישענו על מה שמתגלה מתוך הכתב הסיני, מוצא לאקאן גם את היסוד לאפשרות של הכללה של הבלתי אפשרי של כל יחס, גם כאשר ניתן לכאורה לכתוב אותו, ונוכל לומר זאת גם ביחס של האחד לאויבו. באופן זה ייתכן שעשוי להתגלות הבדל פרגמאטי בין מגמה שתחתור להמציא ולרשום יחס היכן שאיננו ניתן להיכתב, לבין מגמה שתחתור לכתוב את אי היחס עצמו. אתם רשאים לראות בהבחנה זו ביטוי לשאלה מה יכולות להיות מסקנות של פ.אנליטיקאי לאקאניאני בעת מלחמה בארצו: האם המלחמה הזו שוב פורצת היכן שמתגלה הכישלון הדיפלומטי לרשום יחס – וכהתעקשות של דיפלומטיה זו באותו כיוון, או דווקא משום הסירוב של הדיפלומטיה לרשום את האין- יחס, הסירוב לדיפלומטיה שלא תשען למשל על הבנה. במובן זה המלחמה איננה בדיוק ההמשך של הדיפלומטיה באמצעים אחרים כי אם מה שנועד להכריע בנקודה בה הדיפלומטיה מונעת את ההכרעה בכישלונה לייצר ארטיקולציה טובה בין האימפוטנציה לבין הבלתי אפשרי – וארטיקולציה טובה בתקופה הזו, במישור הזה, איננה כבר הכרעה שמצייתת לבינר שמתמוסס והולך של מנצחים-מנוצחים, כי אם עצירה, פרגמאטיקה של עצירה. המלחמה במובן זה יכולה להתמקם כסימפטום של אי-היחס שאיננו נרשם, או לחלופין כפנטסמה של יחס אותו מנסים לרשום, שכן גם לפנטסמה כישרון לרשום יחס.
6. להישען על דיפלומטיה שאינה נשענת על הבנה משמעו לדעת דבר מה לגבי כך שההבנה איננה תנאי להסכמה (consentement), כי אם להיפך, כדי להבין יש להסכים תחילה. לכן אין צורך בהבנה כדי להגיע להסכם כמו הסכם להפסקת אש. אנו יודעים היטב שהסכם טוב, בדרך כלל, הוא כזה שמאפשר אי-הסכמה, כלומר, הסכם שלא מבינים בדיוק רב מדי את כל הכתוב בו. החשוב בו הוא שימלא את הפונקציה שלו כאקט של עצירה. זה בנקודה הזו שניתן לדבר בשבחה של העמימות, של הדו-משמעיות. "הרהור" מעין זה עשוי לשמש תו מבדיל של פסיכואנליטיקאי לאקאניאני, שכן נקודת המוצא שלו היא היעדר יחס אשר דוחף לכיוון של פרגמאטיקה אשר במקום להטיף ברוח הפסיכולוגיזם לדיאלוגיות ולהבנה הדדית כתנאי לכול הסכם, פועלת בכול רגע נתון להפוך דווקא את היעדר הדיאלוג ואת אי-ההבנה לאופרטיביים. מגמה מעין זו ללא ספק תובעת המצאה. אך, כפי שניסחה זאת עבורנו היטב קולגה שלנו[i] אנו יכולים לגלות שיש בהמצאה מעין זו מקור לסיפוק מדרגה גבוהה יותר מזו של הסיפוק שמעניקה ההבנה. אינני חושב שאוריינטציה זו אינה רלבנטית גם לפרגמאטיקה של הקשר גבר-אישה. למעשה זה מה שלאקאן מתאר בסמינר ה-17 ביחס לתנועה מדיסקורס אחד למשנהו – זה בתנועה הזו שהדיסקורס של הפסיכואנליטיקאי מתמקם הן כמה שמגיח והן כאופרטור. התנועה הזו היא תנועה מלוגיקה אחת למשנהָ שאינה נשענת על מה שאפשר היה לכנות: "הבנה בין-דיסקורסיבית". "הבנה" זו הינה בלתי אפשרית מבחינה מבנית, וזה בדיוק בחתך של הבלתי אפשרי הזה, של אי-ההבנה, אי-ההלימה בין הדיסקורסים שמגיח הדיסקורס של הפסיכואנליטיקאי.
7. זה מזכיר לי סיפור קצר מאוד שנכתב על ידי סופר ישראלי שזכה בפרס נובל, ש"י עגנון, "מאויב לאוהב". סיפור על מלחמה בין הגיבור לבין הרוח. תשוקתו של הגיבור הייתה לבנות את ביתו מחוץ לחומותיה של העיר בה התגורר כמו כולם, על גבעת טרשים חשופה לרוחות. היו זמנים בהם לצאת מחוץ לחומותיה של עיר היה מעשה של הסתכנות של הליכה אל הלא-נודע, אקט. חומות העיר היו מחסום בפני ההפקר שהמתין למי שיצא אותן. זה משם שהגיע הביטוי "לצאת לדרך" שהיה במידה רבה שקול לביטוי "לצאת למלחמה" – היציאה בשני המקרים משמעה יציאה אל מחוץ לחומות. האויב באותם זמנים יכול היה להיות זה שבו נתקלו בדרך. לכן היה עליו להזדהות תחילה. הזהות היא שקבעה. ומכיוון שבאותם זמנים האדם לא היה מחויב לזהות אחת קבועה הייתה בידו האפשרות המעשית להחליט להזדהות כאויב או כידיד. זוהי שאלת הדרך הפרדיגמאטית: הלִי אתה או לצָרָי? זה גם על הדרך הזו, שמחוץ לחומות העיר, שאדיפוס הכה למוות באביו שזוהה כאויב. ובכן כך נתקל גיבור הסיפור של עגנון באויב-הרוח שפעל ככול רוח על פי טבעו, העיף תחילה את האוהל, אחר כך את הצריף, אחר כך את גג הבית וכה הלאה. אלא שבסופו של דבר הצליח הגיבור לבנות את ביתו. "הפיתרון" שמושג במאבק שמתאר עגנון לא נשען על כול משא ומתן פסיכולוגי, דיאלוג, או הכרה בוויתורים ופשרות – מה שמכונה "האילוצים של המציאות", כי אם להיפך, דווקא על מגמה א-פסיכולוגית בה כל אחד מן הצדדים נותר נאמן לטבעו, קרי לתשוקתו. כלומר, כל אחד מן הצדדים העניק עדיפות וקדימות, כמו סובייקט טוב  אחרי אנליזה, ל-a  על פני האידיאל. לא היה זה מאבק אידיאולוגי וזה דווקא מה שאפשר לסובייקט-הגיבור לעשות את החישוב עם הממשי של האחר, חישוב שנחוץ במקרה הזה לשם ההצלחה לבנות בית שהרוח לא יפיל - שאיננו לענייננו כי אם הצלחה לעשות חור ברוח כדי להכניסו לתוך ביתו – מה שהינה אחת הצורות לחשוב על ה- Unheimliche של פרויד, או על הטופולוגיה של ההדרה הפנימית internal exclusion)).  הגיבור של הסיפור לא חיסל ולא הביס את הרוח, כפי שהרוח לא הכניע את איוויו של הגיבור. כלומר, נותרו "בחיים" הפרסונות הנחוצות על מנת שיתאפשר הייצור של "הסכם".
8. ובכן אנסה בכל זאת להשיב לשאלה שהופנתה אלי, שכן אם לא שמתם לב טרם עשיתי זאת. ראשית לאחר שהאנליטיקאי "סיים" לדאוג לכך שהוא עצמו יגיע לחדר העבודה שלו, עליו לדאוג לכך שהאנליזנט יגיע אף הוא, גם אם טרם התאזרח 'במדינת הפסיכואנליזה'. זה שולח אותנו אל אותו מימד שאליו מתייחס לאקאן בתחילתו של הסמינר על החרדה, אל אותו דבר מה אשר נמצא בקרבה ל- sorge של היידגר, ל- souci, שאיננו זר לנו כפי שאומר לאקאן. למדנו על כך ללא ספק מדברים ששמענו מן הקולגות שלנו מארגנטינה ביחס לאותה תקופה בה כלל לא היה בטוח שהאנליזנט יגיע ל- rendez-vous עם ממשי מסוג אחר. 'במדינת הפסיכואנליזה' יכול להיות שקיימת גם האפשרות לדאוג אחרת את הדאגה הזו. אין מדובר בדאגה "פסיכולוגית", היא נוטלת את חלקה בפרקסיס בצורה שונה בזמן מלחמה כאשר אין זה מובן מאליו שאנליזנט יגיע לפגישה שנקבעה, במיוחד כאשר אנו רואים את הפגישה האנליטית הזו כמפגש בין שדות ממשיים, ממשיים כמו זה של דג הטורפדו והאצבע שנוגעת בו, כפי שאומר לנו לאקאן בדיבורו אל הקירות (Les champs dont il s'agit sont constitués de réel, aussi réel que la torpille et que le doigt  d'un innocent qui vient de la toucher), ולא רק כהתרחשות ביורוקרטית.
9. כאשר מתרחשים אירועים דרמטיים במציאות הקולקטיבית, 'במציאות הגדולה', פורץ ההיסוס להמשיך בדיבור באנליזה על העניינים-הקטנים, הדיבור על האובייקטים הסינגולאריים המזוהים - הם מאבדים מערכם ומזכות קיומם לנוכח האובייקטים הקולקטיביים. זוהי היחלשות של האחד הסינגולארי המזוהה לנוכח האחד של האידיאל האלמוני. למעשה זה על המוטיב הזה שנשענו הקבוצות של ביון אשר הבחין בקבוצה הקטנה בין המודוס של 'ההנחות הבסיסיות' למודוס של 'קבוצת המשימה'. המשימה ב-'קבוצת המשימה' אשר תפקדה כ-"עוד-אחד" כמענה נגדי לאחד של האידיאל, בדומה למתרחש בקרטל של לאקאן, אפשרה לאותם סובייקטים שכשלו ביחס לאותו אחד לפעול כשווים בפניה של משימה או בעיה משותפת. 
10. אך יש בהיסוס הזה גם כדי להעיד על כך שדבר מה בזמן מלחמה משתנה ביחס למימד הזמן עצמו באנליזה. כוונתי תחילה לאותו זמן, שעליו אומר לאקאן בהכוונת הריפוי, שהוא הזמן לשכוח דבר מה:

…ce temps [qui] consiste a faire oublier au patient qu'il s'agit seulement de paroles, mais que cela n'excuse pas l'analyst de l'oublier lui meme

בעת מלחמה קשה יותר לגרום לאנליזנט שישכח שמדובר בסך הכול במילים, מה שמדגיש את זאת שהזמן של ההתרחשות, כמו גם הזמן של האקט נושאים סימנים שונים מאלה הנחוצים עבור האסוציאציה החופשית שבמידה מסוימת דוחפת להשהיה של מימד האקט. כאן אנו נתקלים בזמן מסדר אחר, זמן לוגי – הזמן להבין שנמצא "במצוקה", שנהדף אל מחוץ להתרחשות. נדרש זמן מיוחד על מנת שהמטפורה של היחס של השפה להוויה המדברת כאיבר, שעל גביה ה- stabitat יוכל להפעיל את כוחו כדי להנחית על ה- labitant מהלומה של ממשי – מטפורה שהאנליטיקאי יכול להינצל ממנה משום שהדיסקורס שלו עצמו משליך אותו כפסולת של השפה – את זאת אל לו לאנליטיקאי לשכוח.

11. אך באפשרותי להעיד על פחות ופחות סובייקטים שמותקפים על ידי ההיסוס הזה, או מותקפים על ידי המבוכה בקשר לעניינים הקטנים שלהם בהשוואה למה שהתרחש במצבי מלחמה בישראל בשנים שעברו. נראה כאילו הפסיכואנליזה נוחלת בפועל את ניצחונה בתרבות, קרי של ה- prevalence של ההתענגות על פני האידיאל שכן זהו אפיון של החברה בת ימינו. למרות שישנן עדויות לכך שזה תמיד היה כך כשהתאפשר הדבר, זה יותר ויותר גלוי שהמלחמה  היא עניינם של אלה שיש להם נגיעה ישירה בה, ותחת הסיסמא של החיים נמשכים, או חייבים להימשך, ממשיכים לחיות, כלומר, ממשיכים להתענג כרגיל. בשתי המלחמות האחרונות עמדה זו בלטה באופן מיוחד כאשר תושבי העיר תל-אביב נתפסו כמי שהינם אזרחיה של מדינה אחרת, לא זו שמצויה במלחמה, שכן "כעיר ללא הפסקה", כפי שהיא מכונה, לא פסקו לרגע לפעול בה "בתי ההתענגויות" למיניהם. לכן, כאשר הושלכו בפעם הזו טילים לכיוונה של תל אביב מדינה שלמה נשמה לרווחה, משהו מן האחדות ההתענגותית שהתערערה שוקם במידת מה, וכבר אין סכנה שמדובר בתכנית של שלוש מדינות לשני עמים, כי אם עדיין לכול היותר בשתי מדינות לשני עמים.
12. הדבר בלט באופן מיוחד בישראל בדיווחים במדיה על אירועי המבצע האחרון שנשא את השם "עמוד ענן". דיווחיהם של הכתבים בטלביזיה ובעיתונות היטלטלו בין המגמה של האידיאל לבין זו של ההתענגות. בין המגמה שעשתה שימוש במונחים של לאומיות, מדינה, האיום הכולל, גיוס המילואים, חרדת האזרחים, הסיכוי לשלום, תמיכת המדינות האחרות וכדו', לבין מגמה שעיקר עיסוקה היה להוכיח שכל צעד במהלכי המבצע הצבאי הוכתב על ידי האינטרסים הפוליטיים של אישיות זו או אחרת שהייתה מעורבת בניהול המבצע תוך התעקשות להראות כיצד כל מהלך בחזית המבצע משרת את האינטרס הפוליטי שלה, ומשפיע על מספר המנדטים שמפלגתה תקבל בבחירות הקרבות והולכות.
13. על השפעתו של הפיצול הזה יכולתי ללמוד באופן ישיר דרך אחד מבני שגויס לצבא שהפיץ ברשת החברתית יחד עם חבריו ליחידה הצבאית מכתב שהופנה לכול אותם שתמכו בלהט רב, רב מדי לטעמם, בפלישה קרקעית לרצועת עזה. בין שאר הדברים שנכתבו הם בקשו מבעלי אותו להט מלחמתי לפלוש לעזה ולהחריבה שישתקו או שלפחות ינמיכו את קולם על מנת שהם, החיילים שנמצאים "שם" בחזית המלחמה המיוחלת, יצליחו להמשיך להאמין בכך שעבור אותם אלה שעליהם הם מגִנִים, המלחמה הזו איננה רק עוד תוכנית ריאליטי בטלביזיה שעיקרה להפיג את השעמום ולענג אותם.  
14. עניין זה קובע גם את הקליניקה. כי אם מדובר בשלטונו של האובייקט ברור שאין הוא אחד עבור כולם. כך בפעמיים בהן הושמעה אזעקה בתל אביב בזמן עבודתי לא יכולתי להרשות לעצמי לפעול באותו אופן בשתי הפעמים למרות שהתנהגתי באופן זהה, מה שעשוי להבליט את ההבדל בין התנהגות לבין אקט, או פעולה: במקרה אחד מדובר בסובייקט שהיה חייב לדבריו לרדת מיד למקלט, הראיתי לו תיכף ומיד את הדרך לשם, אך לא ירדתי אתו, במקרה האחר היה מדובר בסובייקט שלשמע  האזעקה הודיע שהספה בטוחה עבורו יותר מן המקלט, אזי נשארתי אתו - מעין תרגום "נועז" של הצעתו של לאקאן לכך שהאסכולה שלו תהיה המקלט מפני אי-הנחת בתרבות. זה מה שמדגיש את הפן של הפסיכואנליזה עבור הפסיכואנליטיקאים. אמנם בשני המקרים הללו המתנתי להכרעת הסובייקט, אך אין זה כלל - יכולים היו להיות מקרים בהם לא הייתי ממתין.
15. כלומר, הדבר לא עובר ללא השלכות על הפרקסיס עצמו. זה מבליט את מה שנוכל לזהות כשתי מגמות ביחס לפרקסיס של הפסיכואנליטיקאי בחברה. האחת היא זו המדגישה את התייצבותו האירונית כפי שתיאר אותה ז'.א.מילר ביחס לאידיאלים של החברה כמסכות על פני הממשי של ההתענגות, הוא מתייצב כמי שיודע מהי "האמת האמיתית". השנייה היא זו שנמצא כבר בסמינר השני של לאקאן, אך לא רק שם:

 ..if Themistocles and Pericles were great men, it was because they were good psychoanalysts…to give the reply that one has to in response to an event in so far as it is significant, in so far as it is a function of a symbolic exchange between human beings – it could be the order given to the fleet to leave Piraeus- is to give an interpretation. And to give the right interpretation at the right moment, that is to be a good analyst.

זו כבר איננה עמדת אירונית, או צינית, ביחס לאקט של אנליטיקאי בעת מלחמה. זוהי נקיטת עמדה לא במישור של ידיעת "האמת האמיתית", במישור הידע, כי אם במימד של האקט. זה למעשה מה שאומר לאקאן בסמינר ה-18 על הדיסקורס הפסיכואנליטי שנמצא בהלימה עם הדברים הללו על המדינאים של המלחמה:

 Il faut bien que je le dise, puisqu'en somme vous ne l'avez pas entendue –le discours de l'analyst n'est rien d'autre que la logique de l'action (p.61). –

כאן אנו רואים שבדיסקורס של האנליטיקאי אין מדובר בידע בלבד כי אם במה שמכוון לפעול.

16. אזי איך אפשר שהאנליטיקאי יפעל בזמן מלחמה? בין העמדה האירונית שהינה ביסודה עמדה של ידע, לבין העמדה של הפעולה, שקשורה לזמן ולגוף? מהו, אם כן, האנליטיקאי שאיננו שום essentia. בהקשר זה מעניין לראות שבלבה של מדינת הפסיכואנליזה מתייצבת אותה שאלה כמו זו שמתייצבת בלבה של מדינת היהודים:  מיהו/מהו פסיכואנליטיקאי? כמו מיהו/מהו יהודי? אפשר אף לומר שכבר נוסחה בעבר תשובה אחת שתהיה טובה לשתי המדינות הללו: אהיה אשר אהיה. אהיה אשר אהיה, ככול שזה מה שאנליזנט יכול לומר עם סיום האנליזה, הינה, באופן פרדוכסאלי, תשובה אשר מחזיקה את ההֶיוֹת אנליטיקאי, גם אם מדובר ב-להיות פסיכואנליטיקאי בזמן מלחמה, לפחות בספק – לפחות ככול שמדובר ברישום. כלומר, אין "היות" של אנליטיקאי שניתן לרישום כך שינוסחו עבורו קריטריונים מגדירים, אבל כן יכול להתקיים מחקר פרמננטי על ההיות הזה כאחד מן התווים של קהילה שלא תתבסס על הזדהות עם מנהיג כלשהו - הרי לפנינו  עוד צורה של פרמננטיות שנושאית הפעם ערך של עבודה. אך יש לנו תשובה נוספת של לאקאן: זו של les non-dupes errent אשר מובילה לפסיכואנליטיקאי-סינטום של הסמינר ה-XXIII. האוריינטציה שתשובה זו מסמנת מטילה עלינו לשמוע עדויות גם מהאנליטיקאים אחד-אחד, שכן ההסכמה להיות מרומה יכולה להתייחס גם לצורות שונות של הסכמה של הפסיכואנליטיקאים להתמקם בחברה בזמן מלחמה כמו בזמנים אחרים שכן כאמור יש לפסיכואנליטיקאי חובות לתקופתו.
17. סובייקט צעיר שמגיע לאנליזה מיואש מן המצב הזה של ההרג והמלחמה הבלתי מסתיימת מביא לידיעתי מכתב אחר ( אותו אני מצרף בסוף הדברים) שהפיצו צעירים מן הצד השני של המתרס, מרצועת עזה שכותבים על ייאושם. האויב במכתב כבר לא ממוקם באופן לגמרי "מסורתי" – הוא מזוהה על ידי הצעירים הללו באופן שונה מזה שהמלחמה מסמנת. המניפסט שלהם חושף דיכוטומיה שונה מזו "הרשמית", האויב הוא כמעט כולם פרט להם, החלוקה של האויב- אוהב, מי לנו- מי לצרינו, נקבעת על פי הקריטריון של הכוח, האויב הינו בעל הכוח, באשר הוא, שבהכרח מנצל את כוחו להרע. הכרזתם נשאית על גבי רטוריקה של ייאוש - ייאוש משתיקת העולם כולו, מהצביעות של הפוליטיקאים, מהמנהיגים שלהם עצמם כמו גם מאלה של הצד האחר, מהללו שכביכול מייצגים את טובתם ומנצלים את כוחם להפחיד ולהרע, וכה הלאה. אין להם בני ברית בשום מקום, הם אינם פונים, למשל, לצעירים כמותם בישראל, הפניה שלהם אם היא בכלל קיימת היא לאחר שאמנם לא קיים אך גם אין לו גוף. פניהם אינם לשיח. כך נחשף ההֶיוֹת לבד אל מול האחר הרע כלבנה קריטית בהבניית הייאוש המתענג. לא שאין לכך השלכות מעשיות, על גבי מניפסטים של ייאוש דומה אנו מתבשרים לאחרונה על כך שחמישים וארבעה אחוזים ממצביעי השמאל שוקלים לעזוב את מדינת ישראל.
18. באופן דומה ניתן לפנות מקום לשאלה האם הפסיכואנליטיקאים של אותה מדינה במלחמה מצליחים לקיים משהו מן המחקר הזה באשר ל- "הֶיוֹת" פסיכואנליטיקאי במדינה במלחמה. זוהי קריאה לדווח בפני קולגות על האופן בו קובעת המלחמה של המדינה את "המלחמה" בחדר העבודה, או לחלופין לחקור במה שונה המלחמה של המדינה מן המלחמה היומיומית של 'מדינת הפסיכואנליזה'. במאמרו על הפסיכיאטריה האנגלית עמדתו של לאקאן חדה: על הפסיכואנליטיקאי היה להצטרף למאמץ המלחמתי. הנה אני מביא בפניכם מכתב שנשלח לקבוצה הישראלית של ה- NLS בימים של המלחמה האחרונה אשר בהיסטוריה של הקבוצה הישראלית בעתות מלחמה אין הוא עניין של מה בכך. הוא קורא לא להיוותר שותקים לנוכח הממשי הזה של המלחמה. השאלה כולה הינה אם כן מהו זה שאיננו שתיקה.

גבריאל דהאן

Chers collègues et amis du GIEP,

Je demande à votre président, Samuel Nemirovsky, de vous transmettre le message suivant et d'en assurer la bonne traduction en hébreu. Je le remercie par avance. En ce moment de tragiques violences, nous tenons, Yves Vanderveken et moi au nom du Comité Exécutif et de la NLS, à vous témoigner notre solidarité et notre soutien. Les missiles menacent les périphéries de Tel-Aviv et de Jérusalem et compliquent encore l'impossible‫ équation de cette guerre larvée. La douleur des peuples palestiniens et  israéliens sont au coeur de nos préoccupations. Que notre pays commun soit la psychanalyse implique que nous ne restions pas silencieux face à ce réel. Nous nous voyons dans quinze jours à Tel Aviv pour continuer de construire, avec la NLS, le pays de la psychanalyse. Nous serons si heureux de vous y retrouver.

Dominique Holvoet, Président de la NLS   

Yves Vanderveken, Vice-Président de la NLS

Le comité exécutif : Sandra Cisternas, Nathalie Laceur, Anne Beraud

Florencia Shanahan, Despina Andropoulou   

עמיתים יקרים וידידי ה-,GIEP

אני מבקש מהמזכיר, סמואל נמירובסקי להעביר את ההודעה הבאה ולדאוג לתרגומה הנאמן לעברית. אני מודה לו מראש.

ברגע זה של עימותים אלימים טרגיים, אנו, איו ואנדרווקן ואנוכי, בשם הועד המבצע של ה-NLS  רוצים למסור לכם את סולידאריות ואת התמיכה שלנו.

הטילים המאיימים על סביבתן של תל אביב ושל ירושלים מסבכים עוד יותר את המשוואה הבלתי אפשרית של מלחמה  [guerre larvée] זו.

הכאב של העם הפלשתינאי ושל העם הישראלי עומדים במרכז דאגותינו.

עצם העובדה שארצנו המשותפת היא הפסיכואנליזה מביא אותנו לא להישאר שקטים מול הממשי הזה.

אנחנו ניפגש בעוד שבועיים בתל אביב כדי להמשיך לבנות ביחד עם ה- NLS את ארצה של הפסיכואנליזה. אנחנו נשמח מאד להיפגש אתכם שם.

דומיניק הולבוט, נשיא ה-NLS

דומיניק הולבוט, נשיא ה-NLS

 Gaza Youth Breaks Out (GYBO)

Fuck Hamas. Fuck Israel. Fuck Fatah. Fuck UN. Fuck UNWRA. Fuck USA! We, the youth in Gaza, are so fed up with Israel, Hamas, the occupation, the violations of human rights and the indifference of the international community! We want to scream and break this wall of silence, injustice and indifference like the Israeli F16’s breaking the wall of sound; scream with all the power in our souls in order to release this immense frustration that consumes us because of this fucking situation we live in; we are like lice between two nails living a nightmare inside a nightmare, no room for hope, no space for freedom. We are sick of being caught in this political struggle; sick of coal dark nights with airplanes circling above our homes; sick of innocent farmers getting shot in the buffer zone because they are taking care of their lands; sick of bearded guys walking around with their guns abusing their power, beating up or incarcerating young people demonstrating for what they believe in; sick of the wall of shame that separates us from the rest of our country and keeps us imprisoned in a stamp-sized piece of land; sick of being portrayed as terrorists, homemade fanatics with explosives in our pockets and evil in our eyes; sick of the indifference we meet from the international community, the so-called experts in expressing concerns and drafting resolutions but cowards in enforcing anything they agree on; we are sick and tired of living a shitty life, being kept in jail by Israel, beaten up by Hamas and completely ignored by the rest of the world.

גבריאל דהאן, תל-אביב