הודעת שגיאה

  • Warning: Invalid argument supplied for foreach() ב-mailchimp_lists_auth_newsletter_form() (שורה 492 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/sites/all/modules/mailchimp/modules/mailchimp_lists/mailchimp_lists.module).
  • Warning: Invalid argument supplied for foreach() ב-mailchimp_lists_auth_newsletter_form() (שורה 492 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/sites/all/modules/mailchimp/modules/mailchimp_lists/mailchimp_lists.module).

על 'ההכחשה החדשה של הזמן'- 'או המועקה או המושג'

מאת: 
רביטל בקשי פרויס

"הזמן הוא החומר ממנו אני הווה"

אין מדובר בפיוט, אלא בהוכחה מנומקת היטב,  מבית מלאכתו של חורחה לואיס בורחס. המסה (ממנה הושאלה הכותרת)  "ההכחשה החדשה של הזמן" או בתרגומה העכשווי, בן זמננו,  "הסירוב החדש של הזמן" שוטחת בקפידה רבה הנמקה לוגית אפשרית להכחשת הזמן. בורחס ציין כהפתעה  את גילויו בדבר חוסר עקביותם של האידיאליזם הפילוסופי כאשר הדברים נוגעים לקיום הזמן. אם שוללים את עולם האובייקטים החיצוניים, כתב בורחס, ואת עולם הסובייקטים החשים, הרי אין זכות לוגית שלא לשלול גם את הרצף של הזמן.

המסורת האידאלסטית הטילה ספק בתוקפם של מושגי השכל הישר, שבאמצעותם אנו תופסים ומפרשים את המציאות.

"והרי אם אנו מכחישים את הרוח ואת החומר, שהם מהויות מתמשכות, אם מכחישים אנו גם את המרחב, איני יודע באיזו זכות יכולים אנו להחזיק באותה המשכיות שהיא זמן". עמ 125

 

המחשבה, השפה, המסמן מאפשרים לסרב לזמן. ניתן להוכיח זאת.  בורחס דוחף את האידאליזם אל מעבר לגבול שלו, תוך שהוא עושה שימוש במתודולוגיה האידאלסטית, אל מעבר להכחשת הזמן.

דרך שני מסמנים של שתי הבניות טמפורליות שונות: כך שהוא מעמיד  מצד אחד את הסימולטני, הבוזמני ב. ולעומתו, מהצד השני, הוא מניח את  הסדרתי, הרצף, הקו,  הוא מתכחש לזמן. "הכחשתו של הקיום בעת ובעונה אחת (הסימולטני) אינה קשה פחות מהכחשתה של הישנות עקבית (הסדרה, מה שהוא מהחזרה.) אני מכחיש את החוזר ונשנה וגם את הבו זמני."

קיימות דוגמאות רבות של סיפורים דרכם נחשפת המתודה הבורחסיאנית, זו המנסה לקחת אל הקצה, לדחוף אל הגבול של רעיונות פילוסופים מסוימים. כך הוא עושה במסה הזו בנוגע לאידיאליסטיים ולשאלת הזמן.

 

ההכרח לעשות שימוש במושגים טמפוראלים על מנת לשלול את קיום הזמן, גלויה לפנינו כבר בכותרת. אוקסימורון נפלא זה, שבו התואר "מחודשת/חדשה" סותר 

את עצם ההנחה כאילו ניתן להכחיש את קיומו של הזמן, יש בו יותר מרמז לגישתו האמביוולנטית והאירונית של בורחס כלפי הנושא כולו. "שהרי לומר כי הכחשה של זמן היא חדשה, משמעו לתאר את הנושא (הזמן) באמצעות שם תואר בעל אופי זמני ובכך להשיב על כנו את המושג שהנושא מבקש לבטלו". מה שהוא מכנה, המפלצת הרטורית, אינה נעלמת מעיניו, אותה מפלצת שהלוגיקנים נהגו לכנות סתירה של נושא ושם תואר (להניח את המבוקש)?".

בעוד התזה בדבר שלילתו האפשרית של הזמן נפרשת בשקידה רבה,  מוכיחה המסה שהעובדה שהזמן מסורב אינה מונעת ממנו להיות. זה לא מונע מהזמן להיות, הזמן הווה למרות הסירוב. מילר ב'אנשי הסוד' החותם את סמינר 'הארוטיקה של הזמן' נעזר בבורחס. הוא רושם "השובבות כאן היא בכך שהכותרת עצמה שוללת את התזה. אם כך מה מוכיח הטקסט שלו. הוא מוכיח שלמעשה סרבו לזמן. פילוסופים רבים מסרבים לו ושסירובי הזמן שייכים לאידאליסזם הפילוסופי, הדמיוני זה של הספרות. מדוע בורחס מסרב לזמן באופן הזה? על מנת להראות שסירוב הזמן ניתן לחשיבה, כלומר הוא תוצר של החשיבה והדמיון, אך אפקט הסירוב הוא בידוד הממשי שבזמן. בורחס מחלץ את הסובייקט מחלום הזמן הנצחי של סובייקטיביזציה צרופה ללא ממשות כלשהי.

 

במונחים של סמינר 10 על המועקה, ניתן לחשוב את ההוכחה הבורחסיינית את הממשי שבזמן, הוכחה שכמו מתכנסת אל הפיוט "הזמן הוא החומר ממנו אני עשוי", כמה שיש לו יחסים עם מה שהוא המושג. "להשיב על כנו את המושג", זה מה שבורחס עושה. אבל לא רק

 

מהמטריקה של החסר לטופולוגיה של החור

בדומה לסמינר המועקה מתרחש מעבר, אם תרצו, חציה, אל הטופולוגיה, מהחסר אל החור והקשר.

?כיצד

בורחס פונה אל עקרון המהויות הבלתי מובחנות של לייבניץ. לטובת חציה זו. מסורת פילוסופית שונה בתכלית מהאידאליזם. עם אותו עקרון הוא מוביל אותנ להתכנות הלוגית של הצמצום המוחלט של הזמן. את מה שרק הטופולוגיה יכולה לתפוס, קיומם של רגעים (לוגים?) זהים לעצמם באופן מוחלט כך שהם מבטלים כל הבדל בניהם, מבטלים את התמרחבותו של הזמן, כסדרה, כרצף.

זהו מעבר דומה, להערכתי, לחציה במועקה. כך אני קוראת את - או המושג או המועקה- הפרק הפותח של הסמינר של מילר על המבואות למועקה

החל ביחסי האובייקט, של לאקאן, המשמעות של הפאלוס וגם של החסר באובייקט היא המפתח. מכאן ההבניה של החסך, התסכול הסירוס.  חסר האובייקט, בכל המגוון והאופניות שלו- תמיד ניתן לצמצום לחסר של מסמן.

זו פעולת הצמצום התמידית של מה שהוא מין המסמן- הסמלי-  האופרציה של הצמצום שמתכנסת לנוסחאות, כך שהצמצום הוא אינסופי.

גבריאל דהאן, רשם במסגרת הסמינר על מושג המקום, המושג: . למעשה אם נקדים את המאוחר אפשר שנאמר שלמעשה ההדיפה אל האינסוף הינה מרכיב בלתי נפרד ממה שהיא הגדרתו של מושג. המושג אינו משיג את הגדרתו כי אם באינסוף. הווה אומר גם המושג הינו בנייה שלא נשלמת לעולם בפועל. לאקאן מצביע על כך בעקבות פרויד בסמינר ה-11 שלו בהתייחסו בעיקר למושג של הלא מודע. והוא אומר זאת כך: ההמשגה שלנו את המושג מניחה שהמושג תמיד נוסד בתוך גישה שאיננה בלתי קשורה לזאת שנכפית עלינו, כצורה, על ידי החשבון האינפיניטסימלי. ואכן אם המושג נבנה, מקבל את עיצובו על גבי גישה אל המציאות שהמושג נוצר מלכתחילה כדי לתפוס, כי אז יהא זה באמצעות קפיצת דרך, מעבר אל גבול, שהוא ינסה לממש את

עצמו.

 

זו התוספת של בורחס. המושג שלעצמו נדחף עד סופו. אך מהו סופו של מושג אם אם כל איכותו (חומריותו) טמונה באינסופיות שלו

מושג הזמן מצעיד אותנו אל נקודת הפיתול דרך המועקה. מילר מתאר ב 'מבוא לקריאה של הסמינר על המועקה' את התנועה של הסמינר מהמושג, ממושג המועקה, אל מחוץ למושג, אל המועקה מחוץ למושג. מה שבתחילה נראה ככניסה אל המועקה דרך המושג, כלומר זה שניתן לדיאלקטיקה, מתבררת רק כדרך גישה אל מה שמתנגד באופן מוחלט לכל דיאלקטיקה. אל מה שלא נותן עצמו למסמן.

השאלה שהניעה את לאקאן במשך סמינר זה: מה נותן "אחיזה ממשית בממשי"? זהו ציטוט. האם זוהי הדרך של המושג? האם זו האחיזה הסמלית? או שמא זו הדרך שפותחת הפונקציה של המועקה? סמינר זה נשלט על ידי או המועקה או המושג.

 


 המועקה כתפיסה האחרונה של כל מציאות

 

החל ביחסי האובייקט, של לאקאןהמשמעות של הפאלוס וגם של החסר באובייקט היא המפתח. מכאן ההבניה של החסך, התסכול הסירוס.חסר

האובייקט, בכל המגוון והאופניות שלותמיד ניתן לצמצום לחסר של מסמן.

זו פעולת הצמצום התמידית של מה שהוא מין המסמן- הסמלי-  האופרציה של הצמצום שמתכנסת לנוסחאות, כך שהצמצום הוא אינסופי.

 

"המועקה" מהדהדת בהקשר זה כמו "די לשחק" עם המסמן, זאת כיוון שהסמינר על המועקה הוא בדיוק האיבוד של חסר שאינו ניתן לצמצום למסמן. עבודת המועקה היא עיבוד של מבנה חדש של חסר, מבנה לא מסמני של החסר שעובר דרך הטופולוגיה ומשחרר מעמד חסר תקדים של הגוף". עמ 33.

מה שנפרש בסמינר על המועקה הוא שהפונקציה של החתך, מפרידה שארית שבדיוק אותה לא ניתן להפוך למסמן. האופרציה של החתך, שלא כפעולת הצמצום של הסמלי, נקשרת במהלך הסמינר לאנטומיה של הגוף.

 

גבריאל דאהן, רשם במסגרת הסמינר על מושג המקום, המושג: . למעשה אם נקדים את המאוחר אפשר שנאמר שלמעשה ההדיפה אל האינסוף הינה מרכיב בלתי נפרד ממה שהיא הגדרתו של מושג. המושג אינו משיג את הגדרתו כי אם באינסוף. הווה אומר גם המושג הינו בנייה שלא נשלמת לעולם בפועל. לאקאן מצביע על כך בעקבות פרויד בסמינר ה-11 שלו בהתייחסו בעיקר למושג של הלא מודע. והוא אומר זאת כך: ההמשגה שלנו את המושג מניחה שהמושג תמיד נוסד בתוך גישה שאיננה בלתי קשורה לזאת שנכפית עלינו, כצורה, על ידי החשבון האינפיניטסימלי. ואכן אם המושג נבנה, מקבל את עיצובו על גבי גישה אל המציאות שהמושג נוצר מלכתחילה כדי לתפוס, כי אז יהא זה באמצעות קפיצת דרך, מעבר אל גבול, שהוא ינסה לממש את עצמו.

 

באמצעות הזמן מוביל, בורחס, את המושג, על האינסופי שבו אל הקצה. כלומר לביטול הרכיב האינסופי של המושג . כך במקום אופרציה של צמצום נכנס המכשיר של החתך.

זו התוספת של בורחס. המושג שלעצמו נדחף עד סופו. אך מהו סופו של מושג אם אם כל איכותו (חומריותו) טמונה באינסופיות שלו

 

לקראת סוף המסה של בורחס אנו מוצאים את המשפטהזמן הוא החומר שממנו אני עשוי. אם כך, לקראת הסוף מדובר בסירוב של הסירוב, בסירוב בממשי של הסירוב האידיאליסטי של הזמן. מילר חותם את הסמינר 'הארוטיקה של הזמן' בשעור בו הוא מביא לעזרתו את בורחס : "ישנו ניתוק בורחסיאני של 'האני חושב' הקרטזיאני, שלפיו הקוגיטו נותר בצד שמתאים לו, זה של האידיאליזם, זה של סירוב הממשי, זה של סירוב הזמן. אבל 'האני קיים' פועל על דעת עצמו. קורה שעם המחשבה אני שולל את הממשי, אני שולל את הזמן. אך מהצד של הקיים אני הנני הזמן. בנימה היידגריאנית ממשיך מילר "ואף לא אחד, כמדומני, תחם באופן כה טהור ומדויק את השייכות של אני קיים שעשוי מזמן ואשר מבטא, כמו בורחס, את הזמן, החומר שממנו אני הווה".

 

באו המועקה או המושג, יש כמו ויתור על הדרך של המושג. "לכן אחרון הפרקים של המועקה הוא הקונטרפונקט של השיעור הראשון בו המסמן זוהר."  שם,  המועקה מהווה- את  "ההשגה הסופית היחידה וככזאת, של כל מציאות" מדוע המילה מציאות? האם הוא נסוג מלומר "הממשי כשלעצמו? בו בזמן ישנו שם שם התואר הסופי. המועקה בתור התפיסה האחרונה של כל מציאות, המציאות האחרונה הזו מונחת כמה שמקביל לממשי. יש חציה של מציאות אל ממשי).

אם כך אפשר- מהמושג אל מחוץ למושג-אל ההשגה הסופית.

החדרת/הזרקת הסופיות האחרונה/המוחלטת אל מה שהוא מן המושג, כלומר, מה שהוא מהסדר של האינסופי, היא דרך לגשת אל  "המושג הוא הזמן של הדבר". הגל. לאקאן מזכיר את הקביעה ההגליאנית בסמינר 1, העוסק בכתבים הטכנים של פרויד, בד בבד לכך שמזכיר שהגל טוען כי המושג הוא ממשי. המושג כממשי נקשר אל שאלת הזמן משום שהזמן הוא המושג של הדבר. זו נקודת פיתול. אם כך, ניתן למקם את הפיתול המואבייני בזמן. כממשות טמפוראלית של הוויה.

מושג הזמן מצעיד אותנו אל נקודת הפיתול דרך המועקה

 

 מועקה הוויה וזמן

 

הנצחיות, זה המיתוס היוצא מן הכלל שמסוכך על ההוויה  מפני הזמן. מיתוס זה הנו אכן מרכזי ומכריע, והוא אפשר את כניסתו של היידגר לפילוסופיה היות שהוא חשב על הצירוף הוויה וזמן.

מילר, בארוטיקה של הזמן, מוסר כי אנחנו מבחינים בין שני זמנים. זמן שמתקדם, שהולך אל עבר העתיד, וזמן בדיעבד, שנע אל עבר העבר.

ציר הזמן שפונה לעבר, הוא זה שמכונן את המשמעות (הסמלי-המובן-המסמן), את האשליה של הסובייקט שמניחים לו ידע.

כמו כן הזמן שנע אל העבר הוא זה שבמובן מסוים גורם לאשליה של הנצחיות: מה ששיך לעתיד כבר נרשם בצורה כלשהי בעבר.

בשיעור על הזמן והמועקה בסמינר les use du lapse אומר מילר כי ניתן לחשוב על המועקה רק כתופעה טמפורלית, וזאת משום הקשר שלה לאיווי של האחר המתנסח כשאלה –מה הוא יעשה לי?. או "מה אני עבור האחר? מדובר בהמתנה

ההמתנה היא קטגוריה טמפורלית מהותית בארוטיקה של הזמן, קטגוריה שאותה מדגיש לאקאן.

ההמתנה ממוקמת לפני נקודות ההצטלבות של שני צירי הזמן. ההמתנה מנכיחה את העתיד עוד בטרם הוא נרשם כעבר. ההמתנה, כקטגוריה טמפוראלית חושפת ביתר שאת את האפשרות של מה שהוא מהסדר של הלפני ואחרי, מהרצף מהכרונולוגי (מה שהוא מין הסדרה, העוקב, רצף הזמן). עבר-הווה-עתיד. המחיר של יצירת הלפני ואחרי, אומר מילר באותו סמינר, היא המועקה.

 

בורחס , טרם הוא מגיע אל קביעת ההוויה "הזמן הוא החומר ממנו אני עשוי", הוא עובר דרך המועקה. במשפט שקודם, כך הוא רושם: "גורלנו אינו מהלך אימה עלינו מחמת חוסר הממשות שבו: הוא אימתני משום שאין להחזירו אחור ומשום שהוא עשוי מעשה ברזל..

"הכחשת ההישנות הזמנית, הכחשת האני, הכחשת העולם האסטרונומי, הרי אלו מיני ייאוש גלויים והתנחמויות חשאיות."  מה מעוניינים להכחיש בזמן? את החלוף שבו את אי-הרברסבליות שבו.  האימה שוכנת באי - רברסאביליות של הזמן. משום שאין להחזירו אחור.

 

עם ריבודו של הזמן לעבר- הווה- עתיד, באמצעות הכפלת מימד הזמן לכזה המורכב משני צירים זה שנע אל עבר העתיד וזה שנע לעבר העבר, מתקיימות שתי צורות להגיע להווה.

האחת, האופרציה הרטרואקטיבית. בדיעבד, התנועה מהסוף אל הנקודה של ההתחלה, זו שגם מכוננת את הנצחיות את האינסוף. כאן ההווה הוא תולדה של האופרציה הרטרואקטיבית , של הציר שנע אל עבר העבר. זה נותן זמן של הווה.

העתיד, זה  של הצפייה,  כמו בהמתנה, גם הוא מביא לנקודה של הווה. ההמתנה מנכיחה את העתיד עוד בטרם הוא נרשם כעבר ובכך מייצרת זמן הווה.

האי רברסביליות מתייצבת כנגד הרטרואקטיביות של השפה, היא מפרקת את התנועה אל עבר העבר תוך שהיא סוחפת עימה את מיתוס הנצחיות וקובעת מהן נקודה סופית על האינסוף. (טאנגס?) . האי-רברסבליות  הבלתי הפיך דהיינו המוות – זו המועקה באופן הקיצוני ביותר שלה. כלומר ביטול העתיד. ההווה מתגלה כפיתול בזמן (מואביאני) שנדחף עד אינסוף.

כך ההווה, הופך להיות הנקודה המובהקת של הפיתול שנדחה עד אינסוף. המועקה מופיעה בתור האפקט המובהק של הסובייקט בהווה.

 

*מילר, הארוטיקה של הזמן

*בורחס, ההכחשה החדשה של הזמן