הודעת שגיאה

  • Warning: Invalid argument supplied for foreach() ב-mailchimp_lists_auth_newsletter_form() (שורה 492 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/sites/all/modules/mailchimp/modules/mailchimp_lists/mailchimp_lists.module).
  • Warning: Invalid argument supplied for foreach() ב-mailchimp_lists_auth_newsletter_form() (שורה 492 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/sites/all/modules/mailchimp/modules/mailchimp_lists/mailchimp_lists.module).

סמינר V תצורות הלא מודע פרק I

מאת: 
ז'אק לאקאן. תורגם על ידי דניאל מאיר וגבריאל דהאן כחלק מעבודה בתוך קרטל תרגום של סמינר חמש שמשתתפים בו: נחמה גסר, עלמה יצחקי, עינת סמל, דניאל מאיר, גבריאל דהאן

הפָמיליונר Le Famillionnaire *


דגשים מן הסמינרים הקודמים
הסכימה של ה- Witz
הרוח ומסורותיו הלאומיות
האישור של האחר
מה שאינו נראה כי אם במבט מוסב

 

נטלנו על עצמנו השנה כנושא הסמינר שלנו את תצורות הלא מודע.
הללו מביניכם, ואני מניח שמדובר ברובכם, שנכחו אתמול בערב בפגישה המדעית, כבר מצויים בדבר, ויודעים שהשאלות שנציב כאן נוגעות, הפעם באופן ישיר, לפונקציה שממלא בלא מודע מה שעבדנו במהלך השנים הקודמות כמה שהנו המסמן.
אחדים מביניכם - אני מתבטא באופן זה משום ששאיפותיי צנועות - קראו, כך אני מקווה, את המאמר שפרסמתי בגיליון השלישי של כתב העת La Psychanalyse תחת הכותרת הערכאה של האות בלא מודע ( L'Instance de la lettre dans l'inconscient ). הללו שהיה להם האומץ לכך יהיו ממוקמים היטב, לומר, טוב יותר מן האחרים, כדי לעקוב אחר מה שבו ידובר. אשר לכל השאר, נדמה לי שזו תהיה יומרה צנועה מצידי אם אניח שאתם העושים את המאמץ לשמוע את מה שאני אומר, תהיו אף נכונים לעשותו כדי לקרוא את מה שאני כותב, שכן בסיכומו של דבר זה עבורכם שאני כותב זאת. הללו שלא נהגו כך, טוב יעשו אם כן, אם יתייחסו אליו, מה גם שאפנה אליו כל הזמן. אני נאלץ להניח כידוע ומוכר את מה שכבר נאמר פעם.
מתוך התחשבות באלה שנעדרים כל הכנה מקדימה מן ההכנות האלה, אומר לכם למה אגביל עצמי היום ואשר יהווה מטרה לשיעור זה של הקדמה לענייננו.
בשלב ראשון, בהכרח בקיצור ובמרומז שכן אינני יכול להתחיל מבראשית, אזכיר לכם מספר נקודות אשר מדגישות את מה שבשנים הקודמות, פתח והכריז על מה שיש לי לומר לכם על אודות הפונקציה של המסמן בלא מודע.
לאחר מכן, למען תנוח דעתם של אלה אשר אזכור מקוצר זה יותירם קצרי נשימה, אסביר לכם את מובנה של הסכימה שאליה יהיה עלינו להתייחס לאורך כל ההתנסות התיאורטית שלנו בשנה הזאת.
לבסוף, אביא דוגמה. זוהי הדוגמה הראשונה שפרויד עושה בה שימוש בספרו על תו-של-שנינות(trait (d'esprit . לא אעשה זאת לצורכי הדגמה, אלא משום שאין בנמצא תו-של-שנינות שלא יהא כי אם פרטיקולארי – אין תו-של-שנינות במרחב האבסטרקטי. אתחיל בכך שאראה לכם בהקשר זה במה תו-של-שנינות הינו נקודת הכניסה הטובה ביותר לענייננו, קרי תצורות הלא מודע, לא רק שזוהי הכניסה הטובה ביותר, כי אם גם הצורה היותר מבריקה באמצעותה פרויד עצמו מציין עבורנו את היחסים של הלא מודע עם המסמן והטכניקות שלו.
אלה הם אם כן שלושת החלקים שלי. כך הנכם יודעים למה לצפות באשר למה שאני עתיד להסביר לכם, מה שגם יאפשר לכם, בה בעת, לתכנן את המאמץ המנטאלי שלכם.

1

עניינה העיקרי של השנה הראשונה של הסמינר שלי, שהוקדשה לכתבים הטכניים של פרויד, היה להציג בפניכם את רעיון הפונקציה של הסימבולי כמה שלבדו יכול לגרום לנו להיווכח במה שניתן לכנות ההיקבעות במובן ( la determination dans le sens ) ככל שמדובר במציאות היסודית של ההתנסות הפרוידיאנית.
היות ובהקשר זה אין ההיקבעות במובן דבר אחר לבד מהגדרה של התבונה (raison), אני מזכיר לכם שהתבונה הזאת מצויה בעצם העיקרון של אפשרות של האנליזה, זה לגמרי בשל כך שדבר מה נקשר לדבר מה שדומה לדיבור שהדיסקורס יכול גם להתירו.
סימנתי בפניכם בהקשר זה את המרחק שמפריד את הדיבור כמה שרווי בהוויית הסובייקט, מן הדיסקורס הריק שמזמזם מעל למעשי אנוש. מעשים אלה הופכים לאטומים על ידי הדמיון של מניעים שהנם אי-רציונאליים, ככול שאין הם עוברים רציונליזציה כי אם בפרספקטיבה של האני של הכרה מוטעית (méconnaissance). זאת שהאני כשלעצמו הנו פונקציה של היחס הסימבולי ויכול להיפגע בדחיסותו, בתפקודי הסינתזה שלו, שכולם באותה מידה עשויים מחזיון שווא, אם כי מחזיון שווא שובה לב, דבר זה, אף אותו למדתי אתכם בשנה הראשונה, אינו מן האפשר כי אם בשל הפעירה הפתוחה בהוויה האנושית בשל נוכחותו הביולוגית, המקורית, בתוכה, של המוות, כפונקציה של מה שכיניתי הלידה בטרם עת, זוהי נקודת החדירה של הפלישה הסימבולית.
עד לכאן הגענו בנקודת המפגש של הסמינר הראשון והשני שלי.
הסמינר השני הדגיש את הגורם של ההתעקשות החזרתית כבאה מן הלא מודע, זיהינו את הקונסיסטנטיות שלו עם המבנה של שרשרת מסמנית וזה מה שניסיתי לגרום לכם להבחין בו כאשר הצעתי לכם מודל בצורה התחבירית האמורה של ה-α β γ δ.
יש לכם כעת הרצאת דברים כתובה על כך במאמר שלי על המכתב הגנוב המהווה סיכום מתומצת של תחביר זה, על אף הביקורות שקבל, שאחדות נבעו ממניעים זרים - ישנן שתי מגרעות קטנות שמן הראוי יהא לתקן במהדורה עתידית-, הוא עדיין יכול לשמש אתכם לזמן רב. אני אף משוכנע שהוא ישתנה תוך שהוא מזדקן, ושבתוך חדשים ספורים תמצאו פחות קושי להתייחס אליו, כלומר, עד סוף השנה הזאת. זה נאמר כמענה למאמצים הראויים לשבח שעשו אנשים מסוימים כדי לצמצם את השפעתו, על כל פנים זו הייתה עבורם הזדמנות להתנסות בו בעצמם, וזה בדיוק כל מה שאני רוצה. יהא אשר יהא המבוי הסתום שהם מצאו בו, הוא בכל זאת שימש אותם להתעמלות הזאת. תהיה להם ההזדמנות למצוא אחד אחר במה שיזדמן לי להביא בפניהם השנה.
כמובן, כפי שהדגישו בפני ואף כתבו לי, אלה אשר הטריחו עצמם, כל אחד מארבעת המונחים הללו חתום בדו-משמעות יסודית, ברם, היא בדיוק זו המעניקה ערך לדוגמה. עם ההקבצות האלה נכנסנו לנתיב של מה שהנה המחשבה העכשווית על קבוצות ועל חבורות. המחקרים האלה מיוסדים על העיקרון של מבנים מורכבים כנקודת מוצא, כאשר המבנים הפשוטים אינם מופיעים כי אם כמקרים פרטיים. לא אזכיר לכם כיצד נוצרו האותיות הקטנות, אך לבטח נגיע, בעקבות המניפולציות שאפשרו להגדירן, לדבר מה פשוט בתכלית. כל אחת מהן למעשה מוגדרת באמצעות היחסים בינם לבין עצמם של שני המונחים של שני צמדים, הצמד של הסימטרי והא-סימטרי, של הא-סימטרי והסימטרי, ולאחר מכן הצמד של הדומה אל הלא דומה, ושל הלא דומה אל הדומה. לפנינו כאן, אם כן, קבוצה של ארבעה מסמנים שתכונתם היא שכל אחד מהם ניתן לאנליזה כפונקציה של יחסיו עם שלושת הנותרים. כדי לאשש בהזדמנות זאת את האנליזה הזאת, אוסיף שקבוצה מעין זאת, אליבא דרומן יעקובסון [Roman Jakobson], לפי דבריו, אותם ליקטתי כאשר פגשתיו לאחרונה, הנה הקבוצה המינימאלית של מסמנים הנחוצים לקיום התנאים הראשוניים, היסודיים, של אנליזה בלשנית. ברם, עוד תיווכחו בכך, זאת האחרונה מקיימת יחס הדוק ביותר עם האנליזה חד וחלק. הן אף מתערבבות זו בזו. אם נתבונן בהן מקרוב הרי שאין האחת דבר שונה במהותו מן האחרת.
בשנה השלישית של הסמינר שלי, דברנו על הפסיכוזה כמיוסדת על גבי נפקדות היולית של מסמן. הראינו את מה שמתרחש מן הנחיתה של הממשי [subduction] כאשר, בהיותו נגרר על ידי הקריאה החיונית, הוא בא לתפוס את מקומו בתוככי הנפקדות הזאת של המסמן על אודותיה דברנו אמש תחת המונח של Verwerfung , ואשר, אני מודה, איננו חף מלהציב מספר קשיים, ועל כן יהא עלינו עוד לשוב לכך השנה. על אף זאת אני חושב שהסמינר על הפסיכוזה אפשר לכם להבין, אם לא את המילה האחרונה, לפחות את המנגנון ההכרחי של הצמצום של האחר, של האחר הגדול, של האחר כמשכנו של הדיבור, לאחר הדמיוני. זהו מילוי מקום של הסימבולי באמצעות הדמיוני.
באחת, תפסתם כיצד אנו יכולים להבין את האפקט של זרות מלאה של הממשי שמיוצר ברגעי שבר של דיאלוג זה של ההזיה שרק באמצעותה הפסיכוטי יכול לשאת בתוכו את מה שנכנה מעין א-מושאות של הסובייקט [intransitivité du sujet]. לגבי דידנו, הדבר נדמה לנו לגמרי טבעי. אני חושב, משמע אני קיים, אנו אומרים באופן א-מושאי. לבטח, כאן נעוץ הקושי עבור הפסיכוטי, בדיוק משום הצמצום של כפילות ה-אחר עם ה- A הגדולה, ושל האחר עם ה- a הקטנה, של ה-אחר, מקום מושבו של הדיבור והערב של האמת, ושל הדואל האחר שהנו זה שבפניו הסובייקט מוצא עצמו כמו היה דמות עצמו. היעלמותה של כפילות זו היא בדיוק מה שגורם לפסיכוטי קשיים כה רבים להתמקם בממשי אנושי, כלומר בממשי סימבולי.
במהלך שנה שלישית זו, בטיפול במימד של מה שאני מכנה הדיאלוג בכך שהוא מאפשר לסובייקט לשאת את עצמו, המחשתי לכם זאת בעזרת הדוגמה של הסצנה הראשונה מתוך עתליה [Athalie] – לא פחות ולא יותר. זהו סמינר שהייתי מאוד רוצה לחזור עליו כדי לכתוב אותו, אילו היה לי הזמן לכך.
יחד עם זאת אני חושב שלא שכחתם את הדיאלוג היוצא מן הכלל שפותח את המחזה, בו אנו רואים את אבנר, אב-טיפוס של בוגד וסוכן כפול, שבא לגשש את השטח למן ההכרזה הראשונה. ה – כן, אני בא להיכלו לסגוד לקדוש ברוך הוא - שלו מהדהד לאלתר איזשהו ניסיון של פיתוי. האופן בו הכתרנו את המחזה הזה, ללא ספק, גרם לנו לשכוח מעט את כל ההדהודים הללו, אך ראו עד כמה זה יוצא מן הכלל. הדגשתי בפניכם כיצד הכהן הגדול מצדו ניגש לכך באמצעות אי-אלו מסמנים מהותיים – ואלוהים נאמן לכל איומיו, או אף - מדוע אתה פונה עורף להבטחות משמיים? המונח שמיים, ועוד מילים שיוצאות מהלב, אינם דבר אחר לבד ממסמנים טהורים. הדגשתי בפניכם לגביהם את הריק האבסולוטי. יהוידע משפד, אם יורשה לי לומר, את יריבו עד כדי להפכו, מרגע זה ואילך, ללא יותר מתולעת אפסית אשר יתפוס את מקומו, כפי שאמרתי לכם, בשורות התהלוכה וישמש פיתיון לעתליה, אשר בסופו של דבר תלכד בחבלי המשחק הזה.
היחס של המסמן עם המסומן, כה רגיש בדיאלוג דרמטי זה, הוביל אותי להפנות אל הסכמה המפורסמת של פרדיננד דה סוסור [ Ferdinand de Saussure] שבה רואים כיצד מיוצגת הזרימה הכפולה של המסמן ושל המסומן במקביל, שנבדלים זה מזה ונדונים לגלישה תמידית של האחד על גבי האחר. בהקשר זה עיצבתי עבורכם את הדימוי, הלקוח מהטכניקה של הרפד, של נקודת הכפתור [point de capiton] . למעשה, חיוני שבנקודה מסוימת, הרקמה של האחד תִיקשֵר לרקמה של השני, על מנת שנדע על מה להסתמך, לכל הפחות בקצוות האפשריים של גלישות אלו. יש אמנם נקודות כפתור, אבל הן מותירות גמישות מה בקשרים שבין שני המונחים.
מתוך כך שנמשיך השנה, לאחר שאומר לכם לאן, במקביל ובאופן סימטרי לכך, מגיע הדיאלוג של יהוידע ואבנר, כלומר, שאין בנמצא סובייקט אמיתי, לבד מזה שמדבר בשם המלה. לא נעלם מעיניכם מהו המישור על גביו מדבר יהוידע - הינה כיצד אל זה עונה לכם מפי. אין סובייקט כי אם בהתייחסות ל-אחר זה. דבר זה הנו סימבולי למה שמתקיים בכל דיבור תקף.
כמו כן, בשנה הרביעית של סמינר, רציתי להראות לכם שאין אובייקט כי אם מטונימי, אובייקט האיווי בהיותו אובייקט האיווי של ה-אחר, והאיווי תמיד איווי לדבר אחר, בדיוק נמרץ למה שחסר, a, האובייקט האבוד באופן מקורי, כפי שפרויד מראה לנו אותו כמה שתמיד יש למוצאו מחדש. כמו כן, אין בנמצא מובן כי אם מטפורי, המובן אינו צומח כי אם מהחלפת מסמן במסמן בשרשרת הסימבולית.
זה מה שנרמז בעבודה אודותיה דברתי קודם ואליה הזמנתי אתכם לפנות, הערכאה של האות בלא מודע. הסימנים הבאים הם בהתאמה - של המטונימיה ושל המטאפורה.

בנוסחה הראשונה, S קשור, בצירוף השרשרת, ל 'S, והכול ביחס ל "S, מה שמוביל להניח את S ביחס מטונימי מסוים עם s במישור המשמעות. באותו אופן, ההחלפה של S ב- 'S ביחס ל "S מובילה ליחס S(+)s, המציין כאן – קל יותר לומר זאת מאשר במקרה של המטונימיה - את ההופעה, היצירה, של המובן.

זהו המקום בו אנו עומדים. ניגש עתה אל מה שיהיה הנושא למחקרנו בשנה זו.

2

כדי לגשת למטרה זו, בניתי עבורכם סכימה, ואומר לכם עתה מהו הדבר שנציין באמצעותה, לפחות נכון להיום.
אם מוטל עלינו למצוא דרך לגשת קרוב יותר אל היחסים של שרשרת המסמנים לשרשרת המסומנים, כי אז זה יהא בעזרת הדימוי הגס של נקודת הכפתור.
על מנת שיהיה לזה תוקף, עלינו עוד לשאול את עצמנו היכן הוא הרפד. כמובן שהוא במקום כלשהו, אלא שהמקום בו היינו יכולים להציב אותו על גבי הסכימה יהיה ככלות הכול יותר מדי ילדותי.


מכיוון שבין שרשרת מסמנים לבין הזרם של המסומן ישנה מעין החלקה הדדית, שהינה המהות של היחס שלהם, ומכיוון שלמרות החלקה זאת קיימת חבירה, עקביות בין שני זרמים אלו שעלינו ללכוד היכן היא מתרחשת, אפשר שיעלה בדעתכם שהחלקה זאת, אם אכן היא בנמצא, הינה בהכרח החלקה יחסית. ההתקה של כל אחד מייצרת התקה אצל זולתו. באותה מידה אם עלינו למצוא סכימה טיפוסית כלשהי זה צריך להיות באמצעות דבר מה כמו הצטלבות בכיוונים הפוכים של שני הקווים במעין הווה אידיאלי.
הנה אם כן, מה שסביבו נוכל לקבץ את העיון שלנו.
אלא שחשוב ככל שיהיה עבורנו הרעיון הזה של ההווה, דיסקורס איננו אירוע נקודתי נוסח ראסל, אם יורשה לי לומר. לדיסקורס אין רק חומר, מרקם, נדרש לו גם זמן, יש לו מימד בזמן, עובי. איננו יכולים בשום אופן להסתפק בהווה רגעי, כל התנסותנו מתנגדת לכך, וגם כל מה שאמרנו. באפשרותנו להראות זאת תיכף ומיד בהתנסות של הדיבור. לדוגמא, אם אתחיל משפט, לא תבינו את משמעותו אלא לאחר שאגיע לסופו. זה לחלוטין נחוץ – זוהי ההגדרה של משפט – שאומר את מילתו האחרונה על מנת שיהא לאל ידכם להבין את הראשונה. זה מספק לנו את הדוגמה המוחשית ביותר למה שאנו יכולים לכנות פעולת בדיעבד [nachtraglich ] של המסמן. זה בדיוק מה שאני מראה לכם ללא הרף בטקסט של ההתנסות האנליטית עצמה, בקנה מידה גדול לעין ערוך, כאשר מדובר בסיפור [ histoire] של העבר.
מצד שני, דבר אחד ברור – זו צורת התבטאות - אותו אני מדגיש באופן מדויק ב- הערכאה של האות בלא מודע. אני מבקש מכם לפנות אליו, לפי שעה. ביטאתי זאת בצורת מטאפורה, אם יורשה לי לומר, טופולוגית. אכן, בלתי אפשרי להציג באותו מישור את המסמן, המסומן והסובייקט. אין זה מסתורי אף לא אטום, זה מוכח בתוך הטקסט בדרך פשוטה מאוד בהקשר של ה- cogito הקרטזיאני. אמנע מלחזור לעניין זה כעת משום שנפגוש אותו בצורה אחרת.
תזכורת זו נועדה פשוט להצדיק בפניכם את שני הקווים שאנו עומדים להפעיל כעת.
הפקק מציין את תחילתו של מסלול, וחוד החץ את סופו. אתם מזהים כאן את הקו הראשון שלי, עליו נתלה האחר לאחר שחצה אותו פעמיים.
אני מאותת לכם שאל לכם לבלבל את מה שייצגו לפנים שני קווים אלו, לאמור המסמן והמסומן, עם מה שהם מייצגים כאן, שהינו שונה במידת מה, שכן עתה אנו ממקמים את עצמנו לגמרי במישור של המסמן. ההשפעות על המסומן הן במקום אחר, הן אינן מוצגות באופן ישיר. מדובר, בסכמה זו בשני המצבים, או הפונקציות שאנו יכולים לתפוס כרצף מסמני.
הקו הראשון מיצג עבורנו את השרשרת המסמנית ככזו שנותרת לגמרי חדירה להשפעות המסמניות המובהקות של המטאפורה ושל המטונימיה, מה שכרוך במימוש אפשרי של אפקטים מסמניים בכל הרמות, ובפרט עד לרמת ההברות. הרכיב של ההגייה הינו למעשה זה שמייסד את ה- calembour , את משחקי המילים, וכו'. בקיצור, זה, בתוך המסמן, מה שאיתו אנו, האנליטיקאים, צריכים לשחק ללא הרף. להוציא את אלו שהגיעו לכאן לראשונה, צריך להיות לכם מושג על כך, וזו הסיבה שבגינה נתחיל היום להיכנס לנושא של הלא מודע באמצעות תו-של-שנינות [trait d'esprit],ה- witz.

הקו השני הוא זה של הדיסקורס הרציונאלי, בתוכו כבר משולבות מספר נקודות ציון, דברים מקובעים. דברים אלו, בהקשר זה, לא ניתן לתפוס אותם ככאלה כי אם ברמת השימושים במסמן, כלומר, של מה שבאופן קונקרטי מהווה, בשימוש הדיסקורסיבי, נקודות מקובעות. כפי שידוע לכם, הם רחוקים מאוד מלענות באופן חד משמעי על דבר אחד. אין ערך אחד ויחיד [sémantème ] אשר יהא מותאם רק לדבר אחד. לרוב, ערך אחד יענה על עניינים מאוד שונים זה מזה. אנו נעצרים כאן, ברמת הערך, כלומר, ברמה של מה שהינו מקובע ומוגדר על ידי השימוש שנעשה בו.
זהו אם כן, הקו של הדיסקורס השוטף, המשותף, כפי שהוא מקובל בקוד של הדיסקורס אותו אכנה הדיסקורס של המציאות המשותפת לנו. זו גם הרמה בה מופקת הכי פחות יצירה של מובן, שכן המובן ברמה הזאת כבר נתון בדרך כלשהי. רוב הזמן, דיסקורס זה אינו מורכב אלא מתסיסה מעודנת של רעיונות מקובלים. בדיוק ברמה הזאת מיוצר הדיסקורס הריק המפורסם ממנו נבעו אחדות מהערותיי על הפונקציה של הדיבור והשדה של השפה.
אם כן אתם רואים אותו היטב, קו זה הוא הדיסקורס הקונקרטי של הסובייקט האינדיבידואלי, של זה המדבר והגורם לכך שיישמע, זהו הדיסקורס שניתן להקליטו על גבי תקליט, בעוד הראשון הוא כל מה שזה כולל כאפשרויות של פירוק, של פרשנות חוזרת, של הדהוד, של אפקטים מטפוריים ומטונימיים. האחד נע בכיוון הפוך לאחר, מהטעם הפשוט שהם מחליקים האחד על גבי זולתו. אך האחד שב וחותך את האחר. הם חותכים זה את זה בשתי נקודות אשר בהחלט ניתנות לזיהוי.
אם נתחיל מן הדיסקורס, הנקודה הראשונה בה הוא פוגש את השרשרת המסמנית כמות שהיא, היא מה שזה עתה הסברתי לכם מנקודת המבט של המסמן, דהיינו אלומת השימושים. אנו נכנה אותה הקוד, בנקודה המסומנת כאן α.
אכן נחוץ שהקוד יהיה היכן שהוא על מנת שהדיסקורס יוכל להישמע. הקוד הזה נמצא כמובן ב- A הגדולה, כלומר ה-אחר כבן הלוויה של השפה. אחר זה, מן ההכרח שיתקיים, ואני מפציר בכם לרשום זאת בפניכם, ואין שום צורך לכנותו בשם המטופש וההזוי הזה שהינה התודעה הקולקטיבית. אחר, זה אחר. די באחד כזה על מנת ששפה תהיה חיה. די באחד עד כדי כך שה-אחר הזה יכול להוות לעצמו לבדו את המִפְעָם הראשון – אף אם יוותר אחד אשר יוכל לדבר לעצמו בשפתו שלו, די בכך על מנת שהוא עצמו יהיה ולא רק אחד אחר, אלא אפילו שניים, מכל מקום מישהו שיבין אותו. ניתן עדיין להמשיך בשנינויות בשפה שיש לה דובר יחיד.
הנה, אם כן, המפגש הראשון, שמתרחש במישור של מה שכינינו הקוד. המפגש השני המשלים את הסיבוב, המכונן, כדי לומר זאת נכוחה, את המובן, המכונן אותו החל מן הקוד אותו הוא פגש קודם לכן, מתרחש בנקודת יעד שמצוינת כ- γ. אתם רואים שישנם שני חיצים המגיעים אליה, והיום אפטור את עצמי מלומר לכם מהו השני. התוצאה של הצירוף של הדיסקורס עם המסמן כמשענת והיוצר של המובן, היא המסר.
בתוך המסר המובן יוצא לאור. האמת שיש להכריז עליה, אם ישנה אמת, נמצאת כאן. על פי רוב לא מוכרזת שום אמת, מן הטעם הפשוט שעל פי רוב, הדיסקורס אינו חוצה בשום אופן את השרשרת המסמנית, שהוא הטִרְטוּר הצרוף והפשוט של החזרה, מטחנת המילים, שמקצרת בין β לבין 'β. הדיסקורס בהחלט אינו אומר דבר, לבד מלאותת לכם שהנני בעל חיים מדבר. זהו הדיסקורס המשותף, עשוי ממילים כדי לא לומר דבר, הודות לכך אנו מבטיחים לעצמנו שאין לנו עניין מולנו עם מה שהאדם הינו באופן טבעי, לאמור חיית פרא.
שתי הנקודות – קשרים מינימאליים שמקצרים את הדיסקורס, ניתנות לזיהוי בקלות. זה, מצד אחד, ב- 'β, האובייקט, במובן של האובייקט המטונימי אודותיו דברתי בפניכם בשנה שעברה. זה, מצד שני, ב- β, ה- אני [Je], ככזה שמציין בתוך הדיסקורס עצמו את מקומו של זה אשר מדבר.
אתם יכולים לגעת בסכימה הזאת, באופן עדין, במה שקושר ובמה שמבדיל את הנאמר(énoncé) והאמירה(énonciation). זוהי אמת לגמרי נגישה ומיידית להתנסות הבלשנית, אך שההתנסות הפרוידיאנית של האנליזה שבה וחותכת מן ההבחנה, לכל הפחות העיקרית, שישנה מצד אחד בין ה- אני [Je] שאינו אלא המקום של זה שמדבר בשרשרת הדיסקורס, שלמעשה אף אין לו צורך להיות מצוין על ידי אני מעין זה [Je] ובין מצד שני, המסר, שקיומו מחייב לכול הפחות את המנגנון של הסכימה הזאת. ללא כל המורכבות הזאת בלתי אפשרי לחלוטין לחלץ מסר או דיבור כלשהם מקיומו של סובייקט כלשהו, כמעין קרינה ממוקד אחד משותף – וזאת, מן הטעם הטוב שהדיבור מניח בדיוק את הקיום של שרשרת מסמנית.
ראשיתה כלל אינה קלה להשגה – הקדשנו שנה כדי להגיע לכך. היא מניחה קיומה של רשת של השימושים, במילים אחרות של השימוש בשפה. היא מניחה בין היתר את כל המכניזם הזה הגורם לכך – יהא אשר יהא מה שתחשבו, או שלא תחשבו על כך, מה שלא תנסחו - , ברגע בו נכנסתם לגלגל של מטחנת המילים , הדיסקורס שלכם יאמר תמיד יותר ממה שתאמרו.
יתר על כן, מעצם זה שהוא דיבור, הדיסקורס נוסד על גבי הקיום, במקום כלשהו, של מונח ההתייחסות הזה שהינו המישור של האמת – של האמת כמובדלת מהמציאות, מה שמכניס לפעולה את ההגחה האפשרית של מובנים חדשים שמובאים לעולם או למציאות. אין אלה מובנים שנמצאים שם, אלא מובנים שהיא [האמת] גורמת להופעתם, שפשוטו כמשמעו היא מכניסה שם.
יש לכם כאן, מצד אחד קרינה של המסר, ומצד שני של ה- אני [Je], כְּנָפוֹנִים קטנים אלו המציינים שני מובנים נבדלים. מן ה- אני [Je] האחד הולך אל עבר האובייקט המטונימי, והשני אל ה-אחר. באופן סימטרי, בנתיב החזרה של הדיסקורס, המסר נע לעבר האובייקט המטונימי ולעבר ה-אחר. כל זה הינו ארעי, אני מפציר בכם לשים לב לכך, אך עוד תראו ששני קווים אלו שיכולים להיראות לכם כמובנים מאליהם, זה אשר נע מן ה- אני [Je] לעבר ה-אחר, וזה שנע מן ה- אני [Je] לעבר האובייקט המטונימי, ישמשו אותנו רבות.
אתם גם תראו למה תואמים שני הקווים האחרים, מרתקים באופן מדהים, אשר נעים מן המסר אל עבר הקוד ומן הקוד אל עבר המסר. למעשה, הקו של החזרה קיים, ולולא היה קיים לא הייתה כל תקווה ליצירתו של מובן, כפי שהסכימה מציינת זאת בפניכם. המימד החיוני הזה שתו-השנינות מוביל אותנו היישר לתוכו, פועל בדיוק במשחק שבין-לבין, בין המסר והקוד, לכן גם בחזרה של הקוד אל המסר.
אנו נתעכב בנקודה זו למשך מספר שיעורים כדי לראות את כל הדברים מעוררי המחשבה ומתווי דרך בצורה יוצאת מן הכלל שיכולים להתרחש בכאן.
זה גם יספק לנו הזדמנות נוספת להבין את יחס התלות בו מצוי האובייקט המטונימי, האובייקט המפורסם הזה בו התחלנו לעסוק בשנה שעברה, אובייקט זה שאף פעם איננו כאן, שתמיד ממוקם במקום אחר, שהינו תמיד משהו אחר.
הבה וניגש עתה אל ה-witz.
3

ה- Witz הוא מה שתורגם לתו-של-שנינות(trait d'esprit). זה תורגם אף כביטוי- של- שנינות(mot d'esprit), אני מדלג על הנימוקים שבשלם אני מעדיף את התרגום הראשון. אך ה- Witz רוצה לומר גם הרוח (esprit). מונח זה מופיע בפנינו מיד בעמימות קיצונית.
תו-של-שנינות הוא בהקשר זה מושא להפחתת ערך מסוימת - זוהי קלות ראש, חוסר רצינות, שיגיון, גחמה. ומה בקשר לשנינות השכל? כאן לעומת זאת נעצרים, שוקלים היטב לפני שמדברים עליה באותו אופן.
רצוי להותיר לרוח את כל העמימויות שלה, עד כדי לכלול בה את מובנה הרחב, אותה הרוח אשר כמובן משמשת לעתים קרובות מידי כדגל לסחורות מפוקפקות, הרוח של הספיריטואליזם. ברם, הרעיון של הרוח אינו נעדר מרכז כובד, המתאכסן עבורנו ב"שכלנו" במובן בו מדברים על אדם ספיריטואלי, וזאת אף שאינו בעל מוניטין מי יודע מה. את הרוח, אנו נמקד בתו-של-שנינות, כלומר על גבי מה שמופיע בה כקונטינגנטי ביותר, כיותר רעוע, כיותר חשוף לביקורת. זה טבוע בכישרונה של הפסיכואנליזה לעולל דברים שכאלה, אשר על כן אל לנו להשתומם על כך שהנקודה היחידה בסיכומו של דבר ביצירה של פרויד, בה מוזכר מה שמעטרים במקומות אחרים בראשית גדולה, כלומר, הרוח, היא יצירתו על ה- Witz. אין בשל כך פחות קרבה בין שני הקטבים של המונח, אשר מאז ומתמיד גרמה מבוכה במחלוקות.
יהא זה משעשע להביא בפניכם את המסורת האנגלית. ה- Wit הוא חד וחלק עמום אף יותר מה- Witz, ואף יותר מה- esprit בצרפתית. הויכוחים פרחו סביב מהו ה- esprit האמיתי, האותנטי, ה- esprit הראוי, ולאחר מכן אף הרע, כלומר זה אשר איתו להטוטנים משעשעים את העולם. כיצד להבחין? יש להתייחס לקשיים אליהם נקלעו הביקורות. אחרי המאה ה-XVIII עם Addison, Pope, וכו', זה ממשיך בראשית המאה ה-XIX עם האסכולה הרומנטית האנגלית, במקום שבו שאלת ה- Wit לא יכולה הייתה שלא להיות מועלית על סדר היום. הכתבים של Hazlitt הינם בהקשר זה משמעותיים ביותר. אחד שעוד תהיה לנו ההזדמנות לדבר על אודותיו, Coleridge, הוא זה שהרחיק לכת בכיוון זה יותר מכולם.
יכולתי לדבר בפניכם באותה המידה על אודות המסורת הגרמנית. באופן מיוחד, דחיפת ה- esprit אל קידמת הבמה של הנצרות הספרותית באה בעקבות התפתחות לגמרי מקבילה בגרמניה. שאלת ה- Witz נמצאת שם בָּלִיבָּה של כל עיון רומנטי, שיהא עלינו לשים לב אליה מנקודת המבט ההיסטורית כמו גם מנקודת המבט של מצב האנליזה.
מה שלגמרי מפתיע, הוא שאין אצלנו דבר שידמה לעניין שמגלה הביקורת בשאלת ה- Wit או ה- Witz. היחידים שהתעסקו בה ברצינות, אלו הם המשוררים. בתקופת המאה ה-XIX, לא רק שהשאלה מלאת חיות עבורם, אלא שהיא מצויה בלב ליבה של יצירתם של Baudelaire ושל Μallarme. במקומות אחרים, היא מעולם לא הוצגה, אף לא במאמרים, כי אם מנקודת מבט ביקורתית, רוצה לומר מנקודת המבט של ניסוח אינטלקטואלי של הבעיה.
אני משאיר בצד את המסורת העיקרית, זו הספרדית, משום שהיא חשובה מדי מכדי שנמנע מלשוב אליה בהמשך למכביר.
הנקודה המכריעה היא זאת – מה שלא תקראו על אודות בעיית ה- Witz או ה- Wit, עובדה היא שאתם תמיד תגיעו למבואות סתומים ניכרים, שרק בשל הזמן אני נמנע מלפתח היום – עוד אשוב לכך. אני מוחק חלק זה בהרצאתי, ברם עוד אוכיח לכם בהמשך איזו קפיצה, איזה שבר מובהק, איזה שוני באיכות ובתוצאות, מאפיינים את מפעלו של פרויד.
פרויד לא ניהל את החקירה עליה רמזתי זה עתה, על אודות המסורת האירופית של ה- Witz. הוא מגלה לנו את מקורותיו, הם ברורים – אלה הם שלושה ספרים נבונים מאוד, קריאים מאוד, של אותם פרופסורים גרמניים טובים מאוניברסיטאות קטנות שהיה להם את הזמן לחשוב בנחת, ויצרו דברים כלל לא מוקפדים. אלה הם Kuno Fischer, Theodor Vischer, ו- Theodor Lipps, זה האחרון פרופסור ממינכן אשר מבין השלושה כתב את הדבר היותר טוב, ואשר מרחיק לכת עד כדי להושיט את ידיו לקראת המפגש עם המחקר הפרוידיאני. אלא שלולא דאג מר Lippsכל כך לשמו הטוב של ה- Witz שלו, לולא רצה שיהיה שם מן השקרי ומן האמיתי, הוא היה לבטח מרחיק לכת הרבה יותר. את פרויד, מנגד, זה לחלוטין לא עצר. כבר היה לו את ההרגל להתחייב, וזה בשל כך שהוא ראה את הדברים ביתר בהירות. זה גם משום שהבחין ביחסים המבניים שמתקיימים בין ה- Witz לבין הלא מודע.
באיזה מישור הוא הבחין בהם? אך ורק במישור שניתן לכנותו פורמאלי. כוונתי לפורמאלי, לא במובן של הצורות היפות, של הדברים המעוגלים, של כל מה שאיתו מנסים לשקע אתכם מחדש בתוך הבערות היותר אפלה, כי עם במובן בו מדברים על הצורה, למשל, בתיאוריה הספרותית. אכן, קיימת עוד מסורת אחרת עליה לא דברתי בפניכם, אך גם זה משום שיהיה עלי לשוב אליה לעתים תכופות, מסורת שזה מקרוב נולדה, שהינה המסורת הצ'כית. הבורות שלכם גורמת לכם להאמין שההפניה אל הפורמליזם יש לה מובן מעורפל. לחלוטין לא. לפורמליזם יש מובן מדויק להפליא – זוהי אסכולה ביקורתית ספרותית, שמוסדות המדינה שמתמקמת מן הצד של הספוטניק רודפים מזה זמן מה. יהא אשר יהא זה במישור של הפורמליזם הזה, כלומר של תיאוריה סטרוקטוראלית של המסמן ככזה, שפרויד מתמקם, והתוצאה אינה מוטלת בספק, היא אפילו לגמרי משכנעת. זהו מפתח אשר מאפשר להרחיק לכת הרבה יותר.
אם בקשתי מכם לקרא מעת לעת את המאמרים שלי, אין אפילו צורך שאבקש מכם לקרוא את הספר של פרויד, Der Witz und seine Beziehung zum Unbewussten. משום שאני מדבר השנה על אודות ה- Witz, זאת נראית לי הפחותה שבדרישות. אתם תיראו שהכלכלה של ספר זה מיוסדת על כך שפרויד יוצא מן הטכניקה של ביטוי-השנינות, והוא שב אליה תמיד. מה זה אומר לו? מדובר בטכניקה מילולית כפי שאומרים. אומר לכם בדיוק רב יותר, טכניקה של המסמן.
משום שפרויד יוצא מן הטכניקה של המסמן ושב אליה ללא הרף, הוא באמת מצליח להתיר את הבעיה. הוא חושף בתוכה מישורים מובחנים ורואים פתאום בבהירות חדה את מה שבו יש לדעת להבחין על מנת שלא ללכת לאיבוד במבוּכוֹת התמידיות של המסומן, בתוך מחשבות שלא מותירות מוצא מהן. רואים לדוגמא שישנה הבעיה של השנינות [esprit] ושישנה הבעיה של הקומי [comique], ושאין זה היינו הך. באופן דומה הבעיה של הקומי והבעיה של הצחוק, מעת לעת נוטים הם ללכת יחדיו, ואף אם כל השלושה מתבלבלים, גם אז אין הם אותה בעיה.
בקיצור כדי להאיר את הבעיה של שנינות-השכל [esprit] פרויד מתחיל מן הטכניקה המסמנית, וזה מכאן, יחד אתו, שאנו נתחיל.
עניין מוזר, דבר זה מתרחש במישור שללא ספק אינו מצוין כמישור של הלא מודע, אך, מסיבות עמוקות שעניינן טבעו של מה שבו מדובר ב- Witz, זה בדיוק בהביטנו לשם שנראה את המרב ממה שלא ממש נמצא שם, שנמצא ליד, ושהינו הלא מודע. הלא מודע, בדיוק, לא ניתן להבהרה ואינו נמסר כי אם כאשר מביטים בפזילה הצדה. זהו דבר מה שתמיד תמצאו מחדש ב- Witz , שכן זהו טבעו ממש – אתם מביטים לשם וזה מה שמאפשר לכם לראות את מה שלא נמצא שם.
הבא ונתחיל אם כן, עם פרויד באמצעות המפתחות של הטכניקה של המסמן.
פרויד לא שבר את הראש כדי למצוא את הדוגמאות שלו – כמעט כל אלה שהוא מביא לנו, ואשר יכולות להיראות בעיניכם מעט המוניות ונבדלות בערכן, לקוחות משלושת המורים האלה, ולכן ספרתי לכם על האהדה שאני רוחש להם. אלא שבכל זאת ישנו מקור שתפס את פרויד באמת ובתמים, זהו Heinrich Heine, ומן המקור הזה הוא נוטל את הדוגמה הראשונה שלו.
מדובר במילה נהדרת הפורחת בפיו של Hirsch Hyacinthe, יהודי מהמבורג, גובה של כרטיסי פיס, אביון ושדוף , אשר Heine פוגש במרחצאות של Lucques. אם תחפצו בקריאה מלאה על אודות ה- Witz יהיה עליכם לקרוא את תמונות מסע [ Reisebilder], שלמרבה הפלא לא הפך לספר קלאסי. מוצאים בו, בפרק האיטלקי, קטע בו מופיעה דמות שלא תתואר שעל תכונותיה אני מקווה שיהיה סיפק בידי לומר לכם דבר מה עוד היום.
במהלך השיחה איתו,Heine מצליח לשמוע מפיו של Hirsch Hyacinthe את ההצהרה שנפל בידו הכבוד לטפל ביבלות הרגלים של רוטשילד הגדול, נתן החכם le Sage] [Nathan. תוך כדי שקילף את היבלות, אמר לעצמו שהוא, Hirsch Hyacinthe, הינו אדם חשוב. למעשה הוא חשב שנתן החכם שקוע במהלך הפעולה הזאת בהרהורים על אודות האיגרות השונות שישלח למלכים, ושאם הוא, Hirsch Hyacinthe, יקלף יתר על המידה את יבלות רגלו, יוביל הדבר לכעס בדרגים הגבוהים, מה שיגרום לכך שנתן יקלף אף הוא מעט יותר את עורם של המלכים.
כך, מעניין לעניין, Hirsch Hyacinthe מתחיל לדבר על רוטשילד [Rothshild] אחר אותו הכיר, שלמה רוטשילד [ Salomon Rothshild]. יום אחד כאשר הציג עצמו בפני אותו אחד כ- Hirsch Hyacinthe, הוא עונה בטוב לב – אף אני הנני גובה של פיס, פיס Rothshild, ואינני רוצה שעמיתי ייכנס למטבח. ואז, רגש Hirsch Hyacintheואמר, הוא התייחס אלי בדרך לגמרי פאמיליונריתfamillionnaire .
הנה על מה שפרויד מתעכב.
Famillionnaire, מה זה? האם זהו ניאולוגיזם, פליטת פה, או תו-של-שנינות? זהו לבטח תו-של- שנינות, אלא שעצם העובדה שיכולתי להציב את שתי השאלות האחרות כבר מכניסה אותנו לתוך העמימות של המסמן בלא מודע.
מה אומר לנו פרויד? שאנו יכולים לזהות כאן את מנגנון העיבוי, שהוא מגולם בחומריות של המסמן, שמדובר במעין רקוע, בעזרתה של איזושהי מכונה, בין שני קווים של השרשרת המסמנית. פרויד משלים את המילה באמצעות סכימה מסמנית מאוד יפה, היכן שנרשם תחילה familière [ידידותי, בן בית], ואחר כך, מתחת, millionnaire. מהבחינה הפונטית, ère/aire נמצא משני הצדדים, ובאופן שווה גם mili/ milli, וזה מתכנס, ובמרווח שבין השנים, מופיע famillionnaire.

famili ère
mili onnaire
faMILIonn AIRE

הבה ננסה לראות מה נובע מכך על גבי הסכימה שעל הלוח. אני נאלץ למהר, אבל יש לי דבר מה להדגיש בפניכם.
אפשר כמובן לערוך תרשים של הדיסקורס ולומר שהוא מתחיל ב- אני [Je] כדי להגיע אל ה-אחר. יהא זה יותר נכון לתפוס זאת, שמה שלא נחשוב, כל דיסקורס מתחיל מן ה-אחר, α, הוא משתקף על גבי ה-אני ב- β, משום שחיוני שזה האחרון יהיה בעסק, שהוא שב אל ה-אחר בשלב השני – ומכאן הקריאה ל-אחר, הייתי עם Salomon Rothshild לגמרי פמיליארי – ובהמשך הוא חומק לעבר המסר, γ.
בין לבין, אל תשכחו שהעניין בסכימה הזאת הינו שישנם שני קווים ושהדברים נעים בו זמנית על גבי הקו של שרשרת המסמנים. מתוך התכונה המסתורית של הפונמות המצויות במילה, באחת כמו גם באחרת, דבר מה מתואם מתעורר במסמן, מתחולל זעזוע של השרשרת המסמנית היסודית ככזאת. בה בעת מצד השרשרת מובחנים זה מזה שלושה שלבים.
בשלב הראשון, זהו השרטוט הכללי של המסר.
בשלב שני, השרשרת משתקפת ב- 'β על גבי האובייקט המטונימי, mon millionnaire (המיליונר שלי). למעשה, עבור Hirsch Hyacinthe מדובר באובייקט המטונימי, המשורטט באופן כללי, של השיוך שלו. זהו המיליונר שלו, אך בה בעת הוא אינו כזה, שכן המיליונר הוא זה שתופס עליו בעלות. תוצאה – זה לא עובר, ולכן בדיוק המיליונר הזה בא, בשלב השני, להשתקף ב- 'β, בה בעת שהמונח השני, הצורה ה- פמיליארית, מגיעה לα.
בשלב שלישי, מיליונר ופמיליארי נפגשים, וחוברים יחדיו במסר ב- γ כדי ליצור פמיליונר.
הסכימה הזאת עשויה להיראות לכם שטותית, גם אם היא מוצלחת, משום שאני הוא שבניתי אותה. אלא שכאשר היא תיתפס אצלכם ככה במהלך השנה כולה, אתם אולי תאמרו לעצמכם שהיא בכל זאת שמשה למשהו. במיוחד, הודות לכך שהיא מציבה בפנינו דרישות טופולוגיות, היא מאפשרת לנו לחשב את צעדינו בכל הקשור למסמן. כפי שהיא בנויה, יהא אשר יהא האופן שלכם לעבור עליה, היא מצרה את צעדינו – כלומר, שבכל פעם בו יהא עלינו לעשות צעד, הסכימה תתבע מאתנו לא לעשות יותר משלושה צעדים בסיסיים. לכך מוליכים הפקקונים הקטנים בנקודת המוצא וראשי החיצים, כמו גם הכנפונים שקשורים למקטעים, שמוטל עליהם תמיד להיות במעמד ביניים משני. האחרים הינם, או התחלתיים, או סופיים.
אם כן, בשלושה שלבים, שתי השרשראות, זאת של הדיסקורס וזאת של המסמן, מצליחות להתכנס לאותה נקודה, זאת של המסר. זה מוביל לכך שאדון Hirsch Hyacinthe זכה ליחס לגמרי פמיליונאריfamillionnaire .
המסר הזה לחלוטין לא תואם, במובן שהוא לא מתקבל, הוא לא בקוד. הכול נמצא כאן. כמובן, המסר עשוי בעיקרון כדי להיות ביחס מסוים של מובחנות עם הקוד, אך כאן, זה במישור עצמו של המסמן שהוא באופן מופגן מפר את הקוד.
ההגדרה שאני מציע לכם לתו-השנינות נשענת קודם כול על כך שהמסר מופק ברמה מסוימת של ההפקה המסמנית, שהוא מובדל ומובחן מן הקוד, ושהוא נוטל על עצמו, בשל המובחנות והנבדלות הללו, ערך של מסר. המסר מתאכסן בהבדל שלו מן הקוד.
כיצד הבדל זה מקבל את אישושו? מדובר כאן במישור השני. ההבדל הזה מקבל את אישושו כתו-של-שנינות על ידי ה-אחר. זהו תנאי הכרחי וזה מצוי אצל פרויד.
שני עניינים מופיעים בספר של פרויד על תו-של-שנינות – הדחיפה של הטכניקה המסמנית, וההפניה הגלויה אל ה-אחר כשלישי. ההפניה הזאת, אותה אני משנן באוזניכם מזה שנים, לחלוטין מנוסחת על ידי פרויד, בפרט בחלק השני של עבודתו, אך בהכרח גם למן ההתחלה.
לדוגמא, מקדם ללא הרף את ההבדל של תו-השנינות מן הקומי, שתלוי בכך שהקומי הינו דואלי. הקומי הינו היחס הדואלי, ויש צורך בשלישי ה-אחר על מנת שייווצר תו-של-שנינות. האישוש של השלישי ה-אחר, בין שהוא נישא ובין אם לאו על ידי יחיד כלשהו, הינו במקרה זה מהותי. ה-אחר מחזיר את הכדור, הוא מסדיר את המסר במסגרת הקוד כתו-של-שנינות, הוא מודיע בקוד – זהו תו-של-שנינות. אם איש לא יעשה זאת, לא יהיה תו-של-שנינות. אם לא יהיה מי שיבחין בכך, אם הפאמיליונר הוא פליטת פה, זה לא יהפוך לתו-שנינות. יש אם כן צורך בכך שה-אחר יקדד זאת כתו-של-שנינות, שזה יירשם בקוד באמצעות ההתערבות הזאת של ה-אחר.
מרכיב שלישי בהגדרה – לתו-שנינות יש יחס עם דבר מה שממוקם עמוק ברמה של המובן. אינני אומר שזוהי אמת כלשהי, שכן הרמיזות הדקות למה שלא תהיה הפסיכולוגיה של המיליונר והפרזיט, גם אם הן תורמת רבות להנאה שלנו, עוד נשוב לכך, לא מסבירות לנו את הייצור של ה-פאמיליונר. אני אומר שזאת האמת.
אני מניח בפניכם כבר היום את זאת שהמהות של תו-השנינות – אם בדעתנו לחפש אחריה, ולחפש אחריה יחד עם פרויד, שכן הוא יוליך אותנו רחוק ככל שניתן בכיוון הזה של חוד החנית שלו, שכן בחוד מדובר, וחוד ישנו – מצויה ביחס שלה למימד רדיקאלי, שאחוז באופן מהותי באמת, כלומר, מה שכיניתי, במאמר שלי הערכאה של האות [ L'instance de la letter], המימד של האליבי בָּאמת.
כל כמה שלא נרצה לאחוז מקרוב במהות של תו-השנינות, מה שתמיד יוצר אצלנו מעין כפל ראייה מנטאלי, העניין הוא תמיד בכך – וזה מה שיוצר באופן מפורש את תו-השנינות– שהוא מציין, ותמיד מן הצד, את מה שלא נראה כי אם בהסבת המבט למקום אחר.
מכאן שנמשיך בפעם הבאה. אני משאיר אתכם כמובן עם משהו מושהה, באניגמה. עם זאת אני חושב שהנחתי בפניכם את המונחים שבהכרח יהיה עלינו להתקבץ סביבם, כפי שאראה לכם בהמשך.

6 בנובמבר 1957

* תורגם על ידי דניאל מאיר וגבריאל דהאן כחלק מעבודה בתוך קרטל תרגום של סמינר חמש שמשתתפים בו: נחמה גסר, עלמה יצחקי, עינת סמל, דניאל מאיר, גבריאל דהאן

הערות סוף פרק

מעניין לציין כאן שבחיפוש הצירוף subduction du reel עולים רק 4 מראי מקום – כולם זהים – הסמינר החמישי. על פי google אין בנמצא הצירוף הזה אלא כאן. ואילו הצירוף subduction du symbolique עולה 7 פעמים. ביניהן בסמינר בפסיכואנליזה של פייר-הנרי קסטל משנת 2007-2008 על amour et sexe – מפגש מה 15.11.2007. להלן תרגום חופשי של פסקה, מתוך סמינר זה, ממנה עולה המשמעות של המנח subduction אצל לאקאן. "....זהו מושג הלקוח מתוך תנועת הלוחות הטקטונים. כאשר לוח ישן שוקע, עקב תזוזת יבשות, אל מתחת ללוח חדש שמכסה אותו. אני חושב שזה דימוי של התכסות החשוב ביותר עבור הלוגיקה של הקשר הבורומאי העתידי , בגלל הסדר שבו הטבעות מניחות עצמן זו על גבי זו. בכל מקרה בשנים שאני מזכיר בקווים כללים [שנות ה-60; בשנים אלו לאקאן טרם ניסח את ענייני הקשר הבורומאי – ד.מ.], ה- subductionהוא עיקרון של התחדשות...". שניים ממראי מקום הן לספר Lacan, l’amour של Jean-Paul Ricœur . כמו כן שני אזכורים הם מתוך לקט על L’amour et le transfert אצל לאקאן שלוקט על ידי Patrick Valas.

הקטע להלן לקוח מתוך "encyclopedia of Lacanian Psychoanalysis" אחרי חיפוש המונח foreclosure באתר http://nosubject.com/Foreclosure . הקטע מובא כרגע באנגלית.
The Freudian concept of Verwerfung
Freud uses the term Verwerfung in a number of disparate ways, but Lacan focuses on one in particular: namely, the sense of a specific defense mechanism which is distinct from repression (Verdrängung), in which "the ego rejects the incompatible idea together with its affect and behaves as if the idea had never occurred to the ego at all." In 1954, basing himself on a reading of the "Wolf Man" case history, Lacan identifies Verwerfung as the specific mechanism of psychosis, in which an element is rejected outside the symbolic order just as if it had never existed.
At this time Lacan proposes various ways of translating the term Verwerfung into French, rendering it as rejet, refus and retranchement. It is not until 1956 that Lacan proposes the term forclusion (a term in use in the French legal system; in English, "foreclosure") as the best way of translating Verwerfung into French. It is this term that Lacan continues to use for the rest of his work. It is not until 1956 that Lacan proposes the term forclusion (a term in use in the French legal system; in English, "foreclosure") as the best way of translating Verwerfung into French It is this term that Lacan continues to use for the rest of his work
נראה לאחר עיון במספר מקורות מילוניים – כי אין כאן הכוונה רק למושא הישיר או העקיף התחבירי, הגם שנעשה שימוש בהקשר הזה, אלא במשמעות של ההיות ללא מושא בדיוק התכונה של הפעולה שלא יכולה להיות מחוץ לסובייקט כגון אכילה, הליכה, שתייה ובהמשך גם חשיבה. לכן ה – intransitivité שכאן צריכה לשקף את תכונת ה"עמידה" של הפועל העומד. לכן בבחירת התרגום הוצע המונח "מוּשָאוּת" ובמשפט העוקב עבור תואר הפועל את המונח intransitivement את המונח "מוּשָאִי"
עתליה – טרגדיה של ז'אן ראסין, הצרפתי. הטרגדיה עוסקת במלכה עתליה ובמלכות יהודה בתקופה של יהוידע כהן גדול, ראה מלכים ב' פרק יא מפסוק טז', ודברי הימים פרק כב' פסוק י' עד פרק כג' פסוק טו'.
זהו המשפט הפותח את הטרגדיה.
במחזה השם הוא Joad והכוונה ליהוידע, הכהן הגדול.
הביטוי point de caption לקוח ממלאכתו של הרפד ומדרכו לחבר בעזרת כפתורים את צדו התחתון של המזרן עם צידו העליון.
מילה זו - calembour - תורגמה במילון כ "משחק מילים. אך גם הצירוף "jeux de mots" המופיע בהמשך הטקסט מתורגם ל"משחק מילים". ל- calembour יש משמעות מיוחדת. המילה מתארת מקרה פרטי שבו לצירוף מילים יש את אותו הצליל אבל משמעות שונה. כמו למשל, "אין לי עם מי " שאפשר לשמוע גם כ- "אין לי אימי".
למען ההקשר, השימוש ב"מטחנת מילים" moulin a paroles בדומה לשימוש בטחנת רוח (moulin a vent) או מטחנת קפה ( moulin a café).
לאקאן משתמש כאן במילה famélique כדי לתאר דמות גרומה ושדופה. זו בחירה מכוונת לקראת השימוש ב- fat-millionnaire "המיליונר השמן" במפגש הבא.