הודעת שגיאה

  • Warning: Invalid argument supplied for foreach() ב-mailchimp_lists_auth_newsletter_form() (שורה 492 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/sites/all/modules/mailchimp/modules/mailchimp_lists/mailchimp_lists.module).
  • Warning: Invalid argument supplied for foreach() ב-mailchimp_lists_auth_newsletter_form() (שורה 492 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/sites/all/modules/mailchimp/modules/mailchimp_lists/mailchimp_lists.module).

קוין, חייבים לדבר

מאת: 
זיו רובינשטיין

הרהורים בעקבות הסרט "חייבים לדבר על קוין"במאי לין רמזי בריטניה/ארה"ב 2011

 

קוין,חייבים לדבר

 

"זה הריב - לא נגמר הוא עדין
בין אדום ללבן-ותכול :
עוד שלם נשלם לך קין -
את נפשות צעיריך נטול !"

 

זאב ז'בוטינסקי ,תרצ"ח

 

לכוד בפנטזמתיות ,שתמיד טראגית,של האם-EVA- חוה, פועל KEVIN –קין ,כתסריט עצמו, כממשי עבור האם, שאינו מפסיק מלהיכתב ,שאינו מפסיק לנוע בסטרוקטורה רפטטיבית לכיוון מה שיהיה חייב להתרחש-מול מה שחייב היה להתרחש –ועד מה שלא שלא יימנע מלהתרחש-לדבר על קוין.

קוין,שהוא פרי אהבה (ירק אהבה) של הכרות בפסטיבל העגבניות המסורתי בבונול הספרדית,אינו זוכה לחיות בחברתה של פונקציה אבהית .

סצינת הפתיחה-הפסטיבל ,המלווה במוזיקה שאינה קומפלמנטריתלמתרחש (ג'וני גרינווד-איש להקת "רדיוהד")-מסמנת את האירוע כמה שיחזור על עצמו עבור אוה כממשי- מעיכת העגבניות וטבילתה בהן היא אותה אצבע המועכת של קוין-מועכת את הלחם בסצינת המסעדה,מועכת את הקורנפלקס בסצינת ארוחת הבקר וחוזרת על עצמה בהתענגותו של קוין להיות טבול בצואתו.

הממשי שחוזר על עצמו , המיוצג קולנועית על ידי הצבע האדום- העגבניות,תרסיס הצבע על הבית, שימלתה של אוה,הכדור שלקוין,הדובי של סיליה,הכיסאות במשרד הנסיעות,שלטי החוצות ברחוב,היין האדום "מרלו" של אוה ,הריבה,הקטשופ ועד –הדםעצמו—הוא הוא מה שאוה אינה מצליחה לשנות-את מה שאולי היה אפשר להתמקם מולו אחרת אם- היו מדברים על קווין. את מה שחייב היה להיעשות-את מה שהיה חייב לא להעשות. הממשי שהאם בסופו של דבר ניכנעת לו כשהיא מנשקת וטובלת את פניה בחולצתו של בעלה-חולצה אותה לובש הבעל בהכרותם,בלידת בנוולאורך הסרט כולו-חולצת להקת לד זפלין-עטיפת אלבומם המצליח ביותר "THE SONG REMAINS THE SAME"—המנגינה לעולם נישארת..אולי מילים אלו מסמלותומסמילות את הממשי של אוה- האב אשר אינו מתפקד ככזה נישאר מחוץ לתיפקוד הפונקציונאלי שהיה אמור למלא אך נאחז בחולצתו כמה שאומרת את מה שהוא לא יכול.

קוין לכוד בפרדוקס שאינו מצליח להיכתב- האדיפוס חסר הפונקציה—רצח האב שאינו אב.-שאינו פונקציונאלי, לקוין יש אין פונקציה אבאית.

במקום בו יש- אין שם אב- מקיים קוין את ציוויו של מה שהוא מפענח כפנטזמה האמהית והורג את אביו-פעמיים.המילה והאקט.

סצינת האינטראקציה היחידה, בה נוכח דיאלוג ,מהשדה של הדיבור ,הנישא על גבי נסיון ליצירת סוג של קשר בין אוהלקוין,בו היא מספרת לו כיצד רובין הוד הורג בעזרת חציו –היא זו שמופרעת על ידי האב-וקוין מסלק את האב-ממית את קיומו שעה שאמו מספרת לו את מה שעתיד להתרחש-ניתן,אולי לומר שקויןזוכה לסוג של חזרה גנרלית ,רגע לפני האקט עצמו-הרצח-רק לפני שהאות הכתובה הופכת לאות קין-אות קוין-אותה אות שקוין פוחד לשאת בעולמם של המבוגרים-אותה אות שמופיעה על פניו,צלקותיו ותיספורתו שעה שעובר מכלא הקטינים לכלא הבוגרים. אותה אות שפעם ידע את סיבתה והיום,חושב שכבר לא.

"מה הסיבה?"- "אין סיבה וזו הסיבה"- אומר קוין לאמו שעהשוירוס המחשב קטל את מה שנישאר מאיוויה –ובכך מעיד על מה שאינו צריך ואינו פועל וניזון מסיבה-הדחף.

אותו וירוס שמופיע על אחד משני הדברים הרשומים בחדרו שלקוין-אל מול מחברותיו וחדרו הריק-החלול מאותיות ,החלול ממסומנים-

קוין מצליח לרשום בשמירה-הוא רושם כשהוא שומר את הספר היחיד בחדרו-רובין הוד-צוואתו של המפגש היחידי בו ישנהמראית עין של יחס מיני בינו לבין אמו—אותה אהבה שכתובה על הדיסק "I LOVE YOU"- אהבה שבסופו של דבר היא הוירוסשאינו ניתן לעצור אותו מלפעול שעה שכבר ניכנס למחשב-פעולת ההרס אינה ניתנת לעצירה גם ואולי רק כשהיא תחת הכותרת –I LOVE YOU-אהבה שהיא מראית העין היחידה לה הצופה מנסה להאמין.

אותה מראית עין שתעקר שעה שקוין יפגע באחותו-סיליה- שם חיבה לסיסיליה-סיסליה הקדושה של אריך פון קלייסט –אותה קדושה מעונה ששורדת טבילה בשמן רותח-בשמן הרותח שהוא תרסיס הניקוי –של האב,שהוא רסק העגבניות-של האם,שבאמצעותו קוין פוגע ועוקר את עינה.

סיליה הקדושה ממשיכה לחיות באהבה למרות כל הרוע שניגזר עליה עד אשר נירצחת על ידי קוין אחיה שגם כך חשב ש"היא מדברת שטויות"-דברי הבל—אותו הבל שיירצח בידי אחיו.

קוין אינו מקבל את הפיקציה של מה שהוא חיבוקו,חסותו של מה שאמור להיות האב-החוק. קוין בשתיקותיו מול האם יודע דבר מהעל התענגותו האינסופית שאינה יודעת גבולות-גבולות אותן הוא מרסס ומשחית שעה שאמו תולה מפות בחדרה-קוין מסביר לאמו,עת נסיעתם ברכב ,כיצד החתול מתביית ("טובלים אותו בחרא של עצמו)"-זועק לחוק ומציית לו שעה שמושלך כחתול לפינת החדר-רק אז מוכן להיפרד מצואתו .-קוין כשניפרדמצואותו מתחיל לנהל מעט שיחות עם אמו ואינו עונה יותר ב"ניהניה" אותו "NIA-NYA" של לאקאן מ"LETROUDIET"- אותה שפה (שהיא תמיד של האחר) שקוין אולי ,רומז שהוא מוכן לקבל על עצמו,להיכנס לתוכה ובסופו של דבר הופכת את מילותיה לחיצים כלפי אמו ,אותה הוא אינו מסוגל להרוג באותו חץאוביקטלי שבעזרתו הורג את השאר.את אמו הוא משאיר עמו עד אשר החוק יפריד ביניהם.

אותו חוק –אב-שלא היה-והיה צריך להפריד אותו מאמו-להכניס מקל בין לסתות התנין-להכניס חץ-אותו חוק בסופו של סרט יצליח סוף סוף להפריד אותו מאמו שעה ששתי המילים האחרונות נאמרות על ידי נציגו של החוק-הסוהר שמפריד ביניהם –סוף סוף ובסופו של הסוף- "TIME'S UP"—הזמן ניגמר-זמנך כבן ניגמר-זמנך עם אמך הסתיים.-

אולי לראשונה בסרט-בסצינת הסיום-מצליח קווין בעזרתו ואוליבציוויו של החוק להיחלץ ממלתעותיה של אמו ולזכות ברגע אחד של עדנה חוץ-פנטזמתית-אמהית- רק כדי להיכלא בתאו אך הפעם לא לפני שלראשונה בסרט –מדברים על קוין-שדיבר עםאמו—ואולי זו היא טבילתו העיקרית לאחר שהטביל את גופו בלחם הקודש הנימעך ולאחר שהטביל את גופו בדם- עובר הוא עצמו הטבלה והופך מקין-היהודי הרוצח ומציג את עצמו מחדש בפריזמה נוצרית-הבל,הקדוש המעונה. הוא מפסיד את נדודיו הנצחיים ,אותו עונש שגזר האל על קין , ומוצא סוף סוף את מקומו בכלא.

הנער-גבר ,הבן-הבעל- מצליח במשימתו ורוקם לעצמו –ממציא לעצמו-מביא על עצמו את החוק- מה שמאמפשר לו בסופו של דבר את ההיתקלות עם החוק-עת המעבר בשער החוק-אותו שער שהיה חף משומר-היא הפסיכוזה- שבאמצעותה הוא מכריח את החוק להעמד בשערו וולוותו אחר כבוד אל ניידת המשטרה ומשם לבית האסורים.

 

תגובות

15.12.12: רצח שירורותי
עיון במקרה של צעיר העובר לאקט של חיסול ,
אפשר לו שהתעכב על המבנה של הזוועה כפי שהיא חוזרת אלינו מהממשי של התרבות בת זמננו.
חיסולים מהן אלו מעוטרים לרוב בקישוטי רקע של עיירה עצלה וישנונית ,לפני מעשה , ובהצהרות התעוררות פומביות לאחר מעשה , שכל כולן נועדו על מנת שנוכל כולנו לשוב ולישון.
מכת התמהון שמלווה אירוע בסדר גודל כזה, פוערת את האפשרות למצב של ערות , החושף את יסודותיה של הזוועה במישור של המבט , הפסנצייה, ההקסמות. "העולם כולו" מביט, אבל האם רואה דבר? המבט המהופנט, הקפוא, של העולם כולו אל תמונות הזוועה, הוא .לא אחר מאדישות המבט המת שתלוי על עיניו של רוצח.

כך נחתם הסרט 'חייבים לדבר על קוין'. :

"what all these people are watching? people like me"

http://www.youtube.com/watch?v=nhs1TFSUsfU