האובייקט של הפסיכואנליזה, הנפש, הוא מה שמתנגד לאנליזה

"האובייקט של הפסיכואנליזה, הנפש, הוא מה שמתנגד לאנליזה."

אחת מן השאלות שעלו כאן במפגש הקודם היתה מה אנחנו עושים כשאנחנו מדברים על הנפש בפקולטה למדעי-הרוח? לכן, אני רוצה להתחיל בסיפור מתוך תחומי הפקולטה כדי להעלות שאלה על "דוסטויבסקי ורצח האב" ועל מה שאולי מתנגד לאנליזה.
כמתרגלת בחוג לספרות העברתי השנה לראשונה שיעור על פרויד במסגרת הקורס "מבוא לתורת הספרות", שבו לומדים שורה של תיאוריות שהשפיעו על לימוד הספרות ועל מחקר הספרות, בתוכן הפסיכואנליזה. המאמר "דוסטויבסקי ורצח האב" נבחר כמאמר המדגים זיקה אפשרית בין פסיכואנליזה לספרות, אפילו שמושא המחקר של המאמר הוא לא היצירה הספרותית, אלא הנפש, נפשו של דוסטויבסקי. הדבר לא חמק מהסטודנטים, ועוד לפני שהספקתי לומר מילה על המאמר הכריזה אחת הסטודנטיות שהיא לא מבינה למה בכלל צריך לקרוא מאמר כזה שמתיימר, כלשונה, לנתח את נפשו של יוצר מת ומציב את היצירה הספרותית כשוות-ערך לסימפטום הגופני של האפילפסיה. הטון המאשים של הסטודנטית פעל את פעולתו (והרי באשמה אנו עוסקים כשאנו עוסקים בדוסטויבסקי), וביקשתי ממנה להסביר קצת יותר לְמה היא מתכוונת. ידעתי שמדובר בסטודנטית בקיאה ביצירות של דוסטויבסקי וידעתי גם שהיא לומדת בתכנית ל"כתיבה יוצרת", ולפיכך ששאלת הכתיבה והיצירה מעסיקה אותה.
היא אמרה: "על-סמך כותרת המאמר חשבתי שאקרא משהו על היצירה של דוסטויבסקי. חשבתי שפרויד ילמד אותי משהו על 'האחים קרמזוב'. והנה, במקום לדבר על רצח-אב ביצירה של דוסטויבסקי הוא מדבר על האפילפסיה ועל הקשר שלה ליחסים של דוסטויבסקי עם אבא שלו. למיטב ידיעתי, דוסטויבסקי בכלל לא רצח את אבא שלו, ובעיקר, הוא היה כותב גדול ששווה לעסוק ביצירה שלו ולא בחיים שלו." שאלתי לְמה היא חושבת שפרויד מתכוון כשהוא מדבר על רצח-האב כאירוע בחיים של דוסטויבסקי ולא כאירוע בדוי בתוך אחת מיצירותיו. אבל היא כבר עברה לעניין אחר ובמקום להשיב לי על השאלה היא אמרה, מתקוממת: "פרויד מעמיד את היצירה של דוסטויבסקי בשורה אחת יחד עם שאר הדברים שידועים לו על ההתנהגות של דוסטויבסקי: ההתמכרות להימורים, פשיטות הרגל, שיטות הכתיבה שלו וכמובן, האפילפסיה. אני לא מבינה איך אפשר להשוות בין יצירת מופת להתקף אפילפטי."
כמה שאלות מהדהדות ברקע הדברים של הסטודנטית. הראשונה בהן היא השאלה האם היצירה היא ביטוי של מנגנון נפשי באותה מידה שהסימפטום הגופני הוא כזה. פרויד מסביר בפירוט את הסיבות הנפשיות שחוללו את האפילפסיה של דוסטויבסקי. הנחת המוצא שלו היא שמחלת האפילפסיה, בדומה להיסטריה, לא רק נובעת ממקור אורגאני, אלא גם משמשת כלי-עזר עבור הנוירוזה "להסדיר בדרך גופנית מאסות של רחשים שאין היא מסוגלת לתת להם פורקן נפשי" (170). הטענה של פרויד, אפוא, היא שהתקפי האפילפסיה של דוסטויבסקי הם תגובה ישירה לתשוקה לרצח האב ולאשמה שהיא מעוררת. לכן, ההתקפים התגברו ולבשו את צורתם הקיצונית ביותר סמוך למועד רצח האב.
האם היצירה של דוסטויבסקי גם היא כלי-עזר עבור הנוירוזה? גם היא ביטוי של רחשים שאין להם פורקן נפשי, ואם כן, איזה סוג של פורקן היא?
פרויד טוען שתי טענות עיקריות על יצירת דוסטויבסקי במאמר. הראשונה נוגעת לדמויות החוזרות ביצירותיו. לדעת פרויד, "הנפשות הפועלות" ביצירותיו של דוסטויבסקי מלמדות אותנו על הנטיות החבויות בנפשו של "דוסטויבסקי גופו" (168), והן נפשות רצחניות ואכזריות. כפי שהאפילפסיה מאפשרת לדוסטויבסקי פורקן של יצרים הרסניים, כך גם הדמויות של דוסטויבסקי נושאות במקומו את עול הרצחנות בכלל, ובמקרה של "האחים קרמזוב", את עול רצח האב בפרט. עד כאן נדמה כי האפילפסיה והכתיבה שווֹת-ערך. האחת התמודדות גופנית עם חומר נפשי מודחק והשניה התמודדות שאפשר לכנותה אמנותית, עם אותו חומר ממש.
רק שפרויד טוען דבר-מה נוסף על יצירת דוסטויבסקי. דבר-מה הנוגע לעצם עובדת הכתיבה. הוא טוען כי דוסטויבסקי הצליח להגיע אל הכתיבה רק אחרי תקופות של הלקאה עצמית ממושכת, או ליתר דיוק, רק אחרי שנענש:
"כאשר היה העונש נותן סיפוק לרגש-אשמתו, אותו העונש שהיה מטיל על עצמו, או אז היתה מתרופפת העכּבה שהניאה אותו מן העבודה, ודוסטויבסקי היה נוטל רשות לעצמו לעשות צעדים אחדים לקראת ההצלחה".  (179)
כלומר, שלא כמו ההתקפים האפילפטיים, היצירה היא לא רק דרך לענישה עצמית, היא גם מה שניתן ומותר לעשות אחרי שהתרחש כבר העונש. לא רק האפילפסיה שימשה את דוסטויבסקי כדי להעניש את עצמו. גם התמכרותו להימורים היתה, לדעת פרויד, דרך עוקפת להענשה עצמית. דוסטויבסקי הימר בצורה כזו שהתמכרותו הביאה אותו בכל פעם מחדש אל פי התהום, ממש כפי שרצה, ורק לאחר האובדן הטוטאלי של הרכוש הצליח דוסטויבסקי לשבת ולכתוב.
כלומר, אם חושבים על הכתיבה בתוך המערך הנפשי של שכר ועונש, הכתיבה היא השכר. אבל הדבר לא לגמרי מתיישב עם תפיסת הכתיבה כדרך של הענשה. אם מעמידים את שתי הטענות של פרויד על הכתיבה של דוסטויבסקי זו לצד זו, מגלים כפילות במנגנון. מצד אחד, דוסטויבסקי כותב דמויות של פושעים אכזריים, אשר נושאות במקומו בעול רצח-האב וכך הוא מעניש את עצמו דרך דמויותיו. מצד שני, הוא יכול לכתוב רק אחרי שנענש (ולכן, בסיביר, הצליח לכתוב ללא קושי). במילים אחרות, היצירה היא גם צורה של שחרור מעול רצח האב (בריאתן של דמויות ספרותיות אכזריות) וגם מה שמתאפשר רק לאחר שחרור. אמנם ייתכן כי אין סוף או הגבלה לנסיונות השחרור של דוסטויבקי מרגש האשם הנורא שלו, אבל נדמה כי פרויד דווקא מצביע על תקופות של שחרור, תקופות היצירה.
השאלה, אם כן, היא מה מחלקי הנפש של דוסטויבסקי כותב – האם החלק האשם או דווקא החלק המשוחרר מאשמה לרגע? או: האם היצירה היא עוד תוצאה של האשמה המזעזעת את גופו של דוסטויבסקי בהתקפי האפילפסיה, או מה שמחוץ לאשמה הזו, מה שמתאפשר רק אחרי שהיא סולקה מן הדרך?
לא מצאתי תשובה לשאלות האלו במאמר, משום שפרויד משאיר במידה רבה את עצם עובדת הכתיבה של דוסטויבסקי לא מטופלת. אפשר לומר שפרויד עוצר היכן שהכתיבה מתאפשרת. אני לא חושבת שזה עניין של רשלנות תיאורטית. אני חושבת שהאופן שבו מופיעה הנפש ביצירה פשוט אינו זהה לאופן שבו היא מופיעה בסימפטום, ולכן ייתכן שפרויד עוצר שם, כי זה המקום הנפשי שמתנגד לאנליזה. אפשר לחשוב על זה דרך הדברים שמציג פרויד במאמר "המשורר וההזיה", שם הוא מתייחס ליוצר כאל מי שיש לו איזה כוח לא-מוגדר להפוך חומרי נפש כמו חלום או הזיה למוצג אסתטי. גם שם במידה רבה נותרת השאלה של מקור הכשרון לא פתורה. אין לי פתרון משלי. אבל מה שאפשר לומר, ואולי חבל שלא אמרתי לאותה סטודנטית שכנראה מקווה בעצמה ביום מין הימים להיות יוצרת, שגם אם חושבים על היצירה כעל שיא של פעילות-נפש, היא גם מתנגדת לאנליזה. ייתכן שהיא יכולה להיות מקום שבו האנליזה עוצרת.

דברים שהובאו במסגרת "הקליניקה של המושג" על ידי דניאל דרורי