הודעת שגיאה

  • Warning: Invalid argument supplied for foreach() ב-mailchimp_lists_auth_newsletter_form() (שורה 492 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/sites/all/modules/mailchimp/modules/mailchimp_lists/mailchimp_lists.module).
  • Warning: Invalid argument supplied for foreach() ב-mailchimp_lists_auth_newsletter_form() (שורה 492 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/sites/all/modules/mailchimp/modules/mailchimp_lists/mailchimp_lists.module).

דברי מבוא

מאת: 
רות רונן

הקליניקה של המושג

בעצם החלטתי לפתוח קליניקה, והחלטתי שאם כבר אז לעשות את זה בגדול.
בדרך כלל קליניקה זה מקום ללא יותר משניים והשאלה של מה קורה בין השניים האלה היא שאלה שפילגה אסכולות ופרסונות בהיסטוריה של הפסיכואנליזה.
האם בזה שאנחנו פותחים קליניקה של המושג אנחנו מתחייבים למשהו שמתרחש בקליניקה של שניים? או אולי בזה שפתחנו קליניקה באוניברסיטה, קליניקה שמניחה ריבוי, והפרנו את הברית של השניים (ברית שדרך אגב, תמיד מניחה שלישי, את האובייקט החסר או את האובייקט שהוא יותר מדי) אנחנו כבר מצהירים על מחויבות לקליניקה אחרת? לא זו של הפסיכואנליזה?

איך עושים קליניקה בגדול?  בהיסטוריה של המחשבה אפשר לחשוב רק על מקרה אחד של קליניקה עבור יותר משניים, מקרה מושלם אחד: "כיון שכך גמרנו, אמר אריכסימאכוס, שכל אחד ישתה ככל שירצה, ואין אונס, הריני מציע הצעה נוספת: שניפרד לשלום מהמחללת שנכנסה זה עתה וניתן לה שתשמיע קול חלילה לעצמה, או לנשים שבפנים הבית, ואילו אנחנו נעמיד את מסיבתנו היום על נאומים; ואם רצונכם בכך נכון אני להציע מה סוג נאומים יושמעו"

ואיך עושים מסיבת נאומים: כל אחד ישמיע נאום בשבחו של ארוס את הנאום היפה ביותר שיש בידו להשמיע. והתור יהא לצד ימין. הנואם הראשון יהא נא פידרוס באשר מקומו בראש המסובים.

כלומר, הנושא איננו מתפרסם ב-call for papers חודשים מראש, לא מקצים לכל אחד כך וכך דקות בזמן מסוים על פי קריטריונים ידועים מראש, וסדר הדוברים איננו סדר של כיבודים ואפילו לא סדר פורמלי של האלפבית. מי שיושב במקרה לימינו של זה שבראש המסובים, הוא הבא בתור.

זו הקליניקה של אפלטון, שבה מופיעים סובייקטים, כאלה שמדברים על כל מה שעולה בדעתם, איש איש משחיז את כליו ומשמיע את הנאום היפה ביותר שהוא מסוגל לו. אך הנאומים אודות האהבה מסתברים כנאומים שמגלים על הדיבור אודות האהבה לא פחות משהם מגלים על האהבה. בעוד הנואמים משמיעים את דבריהם הם נתקלים בדיבור שלהם עצמם על כל צעד ושעל. מה שאפשר לחלץ מן הדיבור הזה איננו רק אודות האהבה אלא גם אודות הדיבור אודותיה ואודות העמדה של כל סובייקט וסובייקט הנדרש לנקוט עמדה ביחס לשאלה: מהו ארוס. ואיך נתקלים הדוברים בדיבורם, כיצד מתגלים מעשי הכשל, ההסתרה? בעזרתו של סוקרטס המופיע, כפי שאומר לאקאן, בתור, מי אם לא האנליטיקאי הראשון.

אז לנגד עינינו הקליניקה של אפלטון, זו שכל כך פשוט וכל כך מסובך לדעת בבירור מה אפשר ללמוד ממנה. מסובך וקשה לדעת איך ומה ללמוד ממנו כי משהו כל כך מהותי ממנה אבד לנו. מהמשתה של אפלטון. איך לגזור מן המשתה ומן הפסיכואנליזה פרדיגמה של אפשרויות מפגש קליניות? איך לגזור מאלה קליניקה של מושג?

כמו בכל מסע ההתחלה שלו תמיד חייבת להיות מסומנת על ידי כישלון. ביציאה למירוץ הצב נשרך לו אחרי אכילס  ורק בגלל הוודאות הגמורה שאין סיכוי שינצח, יכול משהו אחר להתרחש. במסעו ההרפתקני להרוג את הדרקון נתקל הגיבור במכשפות, מנהרות חשוכות וטיפוסים רוחשי מזימות רעות, וכל אלה נחוצים כדי שהדרקון יוסר מן הדרך בסופו של דבר. אז היום אנחנו מכריזים על כישלונה האימננטי של הקליניקה של המושג ואנחנו מצהירים על הכישלון הזה בכך שבמפגש היום נשמור על פורמט של דיבור מוכן מראש של דוברים ידועים מראש. וככל שיאפשר הזמן במפגשים הבאים ננסה ליצור קירוב גדל והולך אל המשתה ואל רוחו, אל הקליניקה ואל רוחה.

תיאור המפגשים הבאים.

הקליניקה הזו נוסדה כדי לדבר על הנפש ולא כדי לתת לנפש לדבר. או בעצם לטעון שאין הבדל ביניהם. "אינני נמנה על אלה שמייחסים מוניטין להנחות הפסיכולוגיות שבעטיין העובדה שיש למישהו נפש זה סקנדל מבחינתה של המחשבה – לו היה זה נכון. לו היה זה נכון הנפש לא הייתה יכולה להיאמר אלא על ידי מה שמאפשר להוויה המדברת לשאת את כל מה שבלתי נסבל בעולמה. מה שמניח שהנפש זרה לה [להוויה המדברת], כלומר היא, הנפש, פנטזמטית. מה שאומר שהנפש איננה נמצאת כאן, בעולם הזה, אלא בזכות הסבלנות והאומץ שלה לעמוד מול העולם על האי נסבלות שלו. עובדה שמקבלת את אישורה מכך שעד ימינו לא הייתה לנפש אלא משמעות זו."

לאקאן אומר לנו בסמינר XX שהנפש נחוצה לה למחשבה כדי שזו, הנפש, תיקח את כל הסבל על עצמה ותותיר למחשבה את המחשבות על הנפש. לאקאן אומר לנו שהפסיכולוגיה, אולי כמו הפילוסופיה, מעמידה את הנפש מחוץ לאדם, בגלל שהאדם מזוהה עם המחשבה, הוא, כל הוויתו מחשבה שבעצם לא מותירה לנפש מקום. אבל מה שמסתבר הוא שכאשר מעמידים את הנפש מחוץ למחשבה קשה מאד לומר מהי הנפש: אולי הנפש איננה אלא כותרת כללית לאפקטים שיש לסבל העולם עלינו? אולי המקום השמור לנפש בתור הסקנדל של המחשבה, הוא המקום של האיש הקטן, Homunculus, האיש הקטן בפנים שהוא הסניף הרגיש, החשוף של ההוויה האנושית? איך אפשר לשמור עבור הנפש מקום אחר מאלה? ואם לא נשמור לה מקום מה יקרה אז?

נראה שכדי לדבר על הנפש צריך להפר את ההפרדה בין הנפש לבין המחשבה אבל גם לא לתת להם להיות חופפות זו לזו. אם הפסיכולוגיה אחראית לכך שהנפש נתפסת כסקנדל, פרויד נראה בתור זה שאחראי לכך שההפרדה הנוחה בין הנפש לבין המחשבה כבר לא עובדת עבורנו. שכבר לא ברור איפה נגמרת המחשבה ומתחילה הנפש ולהיפך.
אבל גם כשפרויד חשב על הנפש הוא חשב עליה במסגרת המטה-פסיכולוגיה, כלומר בתור משהו שכדי לדבר עליו  צריך להפוך אותו למושא עבור המחשבה, משהו שמדברים אודותיו. כלומר גם בשביל פרויד ברגע שמדברים על הנפש היא הופכת להיות זרה להוויה המדברת, החושבת.
הדרך היחידה לדבר על הנפש, אומר לאקאן זה דרך מכתב האהבה, אבל לא סתם מכתב אהבה אלא une lettre d’âmour. והוא אף מציע פועל עם הטיות דקדוקיות שיאפשר לכל אחד לפרוץ בפרקטיקה של דיבור אחר על הנפש: אני אוהב-נפש, אתה אוהב-נפש וכו' âimer.
מה זו הפרקטיקה הזו? אהבת נפש, הנפש שאוהבת נפש היא זו שמאפשרת לומר משהו אבל, כך מסתבר, הדיבור הזה גם הוא נותר עקר. העובדה שמבטלים את זרותו של משהו, שאוהבים אותו כאילו הוא בשר מבשרנו, עוד לא מבטיחה כלום.  תראו את הטקסט של אריסטו על הנפש. טקסט שהוא מכתב אהבה של אוהב נפש אמיתי. אריסטו מקדיש חיבור שלם לנפש שמניעה את הגוף ומביט בה, בנפש, בתור מה שמפיח חיים, מה שהוא המימוש הסופי, האקטואליזציה של היות-אדם.

האם אפשר להיות אוהב-נפש בלי שנהיה לכודים באיזו נפשיות שאין ממנה מוצא?


במקום הזה אשאיר אתכם ונעבור לדובר הבא.

דברי מבוא שהובאו במסגרת "הקליניקה של המושג" על ידי רות רונן