קריאה ב L'etourdit

"אם קיים משהו שיכול להכניס אותנו לממד של הכתוב עצמו, זו ההיווכחות בכך שלמסומן אין ולא כלום עם האוזניים, אלא רק עם הקריאה, הקריאה של המסמן ששומעים". (סמינר XX)

הטקסט "לטורדי" מכניס אותנו אל הסדר של "הקריאה של המסמן ששומעים", דרך השם שלו עצמו

l’etourdit [אין מילה כזאת] אבל זה הומופוני עם המילה l’etourdi , יש להן אותו צליל

לטורדי הוא מסמן שמדגים את הפיצול בין המובן מהצד של השמיעה, לבין אי-המובן מהצד של הקריאה.

בין ה"מובן שנשמע" ל"אי-מובן" שנקרא מופיע הסובייקט של לטורדי- ההיות מבולבל, נבוך, המום, מסוחרר

מבולבל לנוכח מה?

הכל מראה לנו שזה לנוכח המיניות

לאקאן אומר שהפרקטיקה הפרוידיאנית היא פרקטיקה של ab-sense

"פרויד מציב אותנו על הדרך של העובדה שהעדר-המובן (ab-sense) מציין את המיניות: על ידי הניפוח (inflation) של העדר-המובן-המיני (sens-absexe)שטופולוגיהנגלית היכן שזו המילה שקובעת".

ה"מבולבל" של האטורדי הוא זה שניצב מול העדר, העדר שמופיע עבור ההוויה המדברת, כאב-סנס [העדר של מובן] שמציין את הנוכחות של המיניות בשפה.

לקרוא סימפטום, מאחר עם "אין יחס מיני", או בניסוח פוזיטיבי עם "יש אב-סנס", קשור במהותו לעיניין זה

האטורדי-המבולבל הוא לנוכח האב-סנס של המסמן שירשום את היחס המיני

לאקאן נותן לאב-סנס ולניסיון להתיר אותו, או להחזיר את המובן ייצוג טופולוגי

אם לא שמנו לב שאנחנו ניצבים על טבעת מוביוס, כלומר על  מישור שיש בו צד אחד, אפשר לחשוב שמה שאינו בהישג יד נמצא על הצד השני. כלומר שמה שנשכח נמצא בצד השני של האמירה. אלא שמה שנשכח אק-זיס לאמירה, כלומר נמצא במישור אחד עם האמירה אבל מבחוץ. תפיסה שמ

בלטורדי לאקאן מציע לנו לקחת טבעת מוביוס ולחתוך אותה לאורכה, כדי לייצר שתי רצועות משולבות אחת בתוך השניה ומקופלות בצורה של 8.  כלומר פעולה של חתך על המוביוס עצמו.

המחשבה על מובן כהיפוך של אי מובן היא מחשבה שיש פעולה שניתן לעשות כדי שהחתך שייצר את הטבעת השניה או הקיפול של הראשונה יתפר מחדש. שחייבת להיות טרנספורמציה, שאפשר לעשות על הצורה שתחזיר אותה אל מצבה הקודם. שתחזיר את הכיווניות.

סביב החתך הזה שלא ניתן לאחות, ההעדר של המסמן לרשום את היחס המיני, הטקסט מתפתל

מתי מופיע האי-מובן בשפה?

דרך הזוג הראשון של המסמנים, ((S₁-S₂

S₂ שלאקאן יכנה המסמן הבינארי שנקשר לS₁ כדי לתת לו מובן, הוא תרגום לאב-סנס הפרוידיאני שמופיע עם הניסיון לתת רישום נפשי לדחף

פרויד מציג את הדחף כדבר שמעצם הגדרתו הוא לא מודע, כלומר הדחף אינו עוד ייצוג שהורחק מהתודעה, או ייצוג-דבר שעוד לא נקשר לייצוג-מילה, אלא מה שבאופן עקרוני אינו יכול להיות מודע. מה שנשכח באופן מבני. פרויד מהמאמר "הלא מודע":

"יש ייצוגים מודעים ולא מודעים, אבל הניגוד בין מודע ללא מודע אין כוחו יפה לדחף. הדחף אי אפשר לו לעולם להעשות מושא לתודעה, רק המוצג שמייצג אותו, הוא שיכול להעשות כך. ..אילולא דבק הדחף במוצג או אילולי נתגלה כמצב הפעלות, כי עתה לא יכולנו להכירו כל עיקר" 69

זה לא אומר שלדחף אין ייצוג בנפשי, אם לא היה לו ייצוג לא היינו יודעים עליו דבר, אלא שיש לו ייצוג אחר, יש רישום של ההדחקה . כלומרהעדות לכך שהתרחשה כאן הדחקה, שיכחה, היא הופעת מסמן שרושם את ההדחקה בשפה S₁

מה שהודחק "אינו לא-מופיע" אלא נרשם דרך נציגות מסמנית שרושמת את עובדת ההדחקה הזאת

זו התבנית היסודית שממנה יופיע המבנה של הסמפטום, סימן שמעיד על כך שהתרחשה כאן הדחקה

או בניסוח פוזיטיבי "יש סמפטום" מאחר ומשהו לא הודחק כראוי, ההדחקה של הייצוג של הדחף משאירה עקבה נפשית

[המסמן הנוסף שמופיע, S₂, מופיע כנציג של הייצוג החסר של הדחף. לכן הוא מופיע כחלק מיחס בין שניים, מסמן בינארי]

עם האב-סנס הזה מתחילה בעיית הכתיבה. או אין לנו מסמן כדי לתת יצוג לדחף, כדי להאחיד אותו תחת איבר, והמיניות מופיעה כמבותרת בין האיברים האירוטוגניים

מלכתחילה ההעדר מופיע כבעיה של כתיבה. שכן בממשי לא חסר דבר.

היחסים בין המסמן ראשון לשני, כבר מכניסים את האב-סנס כמבוכה, ערפול, בלבול שהסובייקט יחזור אליו שוב ושוב כשינסה להוסיף עוד מסמנים כדי להפיג את הערפל. כלומר להפוך אי-מובן למובן. אלא שכאמור את החתך של ההדחקה הראשונית לא ניתן לתפור מחדש. 

יש כאן משהו מבני, שמביא אותנו שוב ושוב אל ההתקלות עם האי-מובן לא כהפכי של המובן, רוורסבילי, אלא כאי-מובן שמייצג את האינדטרמיננטיות של הסובייקט בשדה של השפה

ביחס בין שני המסמנים הראשונים ((S₁-S₂לאקאן מגלה כמה דברים, את השסע של הסובייקט, את האחר, את האובייקט, את האינסוף המתמטי ואת הפונקציה הפאלית כהגנה מהאינסוף הזה. כצורה לעשות משהו עם האינסוף הזה, למפות או להכניס אותו לחוק. 

לכן התשובה לשאלה כיצד לפעול לנוכח האין יחס. היא עם האוניברסל: הפונקציה הפאלית.

מילר אומר היחס המיני נדחה מהסמלי אולם במקומו מופיע "הצופן הפאלי", עובדה זו גורמת לכך שהסמפטום יופיע בממשי.

הפונקציה הפאלית [בעבור כל X, phi של X או בלוגיקה: כולם תחת הפונקציה הפאלית] הופכת את האינסוף לעיניין של ספירה, לבעיה של מניה (בר-מניה), של טבלה אין סופית

לאקאן אומר "יש פונקציה שקיים עבורה X שעבורו התנאי (phi של X) אינו מתקיים, בכך שאינו מתפקד הוא למעשה מוצא"

לפונקציה 1/x אין מובן אם x=o

אם נסתכל על הפונקציה הזאת ונקרא לה הפונקציה הפאלית, נראה שבנקודה 0x=, הפונקציה הפאלית (פי של X) שואפת לאינסוף

כלומר אם X=0 אז הגבול של הפונקציה הוא אינסוף

[גבול של פונקציה לאיזה ערך מתקרבת הפונקציהכאשר המשתנה הבלתי תלוי [X] הולך ומתקרב לנקודה מסוימת או גדל בלי הגבלה, או קטן בלי הגבלה.] Y   תלוי ב X (זה הערך של הפונקציה)

האינסוף הזה מופיע כגבול בנקודת ההשהיה של הפונקציה הפאלית

לאקאן באמצעות פרגה קושר בין המתמטיקה ללוגיקה על ידי הפיכת האוניברסל ככמת לוגי לפונקציה.

כשבפונקציה הוא מציב טענה.

 עם הפונקציה נכנס מושג האינסוף לא כהעדר גבול (אין גבול) אלא הגבול הוא אינסוף, כאשר האינסוף מופיע כיסוד של הגבלה

יש מספר אחד, יוצא מן הכלל, שלאקאן טוען שבו הפונקציה מושהית, [כלומר לא חותכת את הצירים], זה המקום של האב

הסובייקט לא נוצר במקום של ה-ס אלא נוצר ביחס למקום שבו הפונקציה מושהת

הפונקציה הפאלית מופיעה כקשר חברתי , כצורה לקשור בין (הכולם), לבין ההתענגות הבלתי אפשרית של האחד (האינסוף-גבול)

בין ה"כולם" ל"בלתי אפשרי" מופיע ה"אפשרי"/פרטיקולר של הסובייקט

אין יחס המיני אינו מנוסח מהמקום של ה-ס, של האב, [זה המקום של היחס המיני] אלא מהמקום של המודליות של הסובייקט הדקדוקי, של האפשרי.

כדי להיות קיים הסובייקט נדרש להתייצב ביחס להשהיה הזאת, ביחס לגבול של ההנאה או ההנאה הבלתי אפשרית

הגבול של הפונקציה הוא הגבול של האב-סנס בשפה

את אי העבירות של הגבול הזה, אפשר לראות בכך ש"מה שנשכח מאחורי מה שנאמר במה שנשמע" אינו נתון להיזכרות. כלומר כמו שאת האמת ניתן לומר רק למחצה כך גם השיכחה היא אימננטית או מבנית לאמירה. [למרות שמה שנשכח אק-זיסט לאמירה]

הגבול הזה מופיע כמו החתך של הסובייקט השסוע

כך שהפעולה הפרשנית ביחס לחתך בין מה "שנותר נשכח מאחורי מה שנאמר במה שנשמע"  אינה לתת מובן או לשחזר את הנשכח אלא להצביע על הפיתול, קיפול עצמו, על האין-מובן. אין נקודה שממנה ניתן לפעול על החתך או הקיפול שאינה כלולה כבר, נכללת, בצורה עצמה.

שאומרים נותר נשכח מאחורי מה שנאמר במה שנשמע

הוא אמירה טופולוגית שנחשפת ככזו דרך הקריאה הכפולה שלאקאן קורא אותה, דקדוק+לוגיקה

את האמירה הזאת, שאפשר לקרוא כמתמה של הקריאה, אפשר לקרוא בכמה צורות שמתחמקות מהפרובלמטיקה של הקריאה הפסיכואנליטית

אפשר לקרוא אותה באופן לוגי ואז אין לנו בעיה, להצרין אותה

ואפשר לקרוא אותה באופן דקדוקי דרך המובן [נושא..] וגם אז אין לנו בעיה. יש לזה משמעות.

כדי להכניס את הסובייקט של הקריאה, של לטורדי, של האב-סנס המבני, לאקאן חושף את האופן שבו הטענה מופיעה כחוק שכולל את עצמו, שחל על עצמו

המבנה הטופולוגי של הטענה מחיל את החוק של האמירה על עצמה

לכן בפסיכואנליזה אין מטה-שפה, אבל יש טופולוגיה

לאקאן אומר "אם פניתי השנה לתורת הקבוצות זה היה כדי לייחס להאת הפריחה (efflorescence)

המדהימה של היכולת לבודד את אי-השלמות מהלא-קונסיסטנטי של הלוגיקה [...]"

משפט אי השלמות של גדל כאשר הוא מיושם על הלוגיקה מראה לנו שהלא קונסיסטנטי מופיע תחת חוק. כלומר דווקא אצל גדל, במשפט אי השלמות, לאקאן מוצא חוק, שהוא החוק שמעיד על החסר של עצמו, חוק שמציב אותנו מול הבלתי אפשרי

זה בניגוד ל"לא קונסיסטנטי" של הלוגיקה ששולח אותנו לבדוק מחדש את התקפות של הטענות שלנו או את ערך האמת שלהן

משפט אי השלמות של גדל: "כל פורמליזציה אקסיומטית עקבית של תורת המספרים מכילה פסוקים לא יכיחים".

על המשפט הזה אני אצטט מספר של דאגלס הופשטטר, "גדל, אשר, באך": "לפני גדל טענות מתמטיות היו אודות תכונות של מספרים שלמים. טענה בתורת המספרים לא היתה אודות טענה בתורת המספרים. היא היתה אודות תכונות של מספרים. לגדל היתה התובנה כי טענה בתורת המספרים תוכל להיות על אודות טענה בתורת המספרים, או אודות עצמה, אם רק מספרים יכלו לייצג טענות באופן כלשהו. לכן טענות בתורת המספרים יכולות להיות מובנות בשתי רמות שונות: כטענות בתורת המספרים, וגם כטענות על אודות טענות בתורת המספרים".

כאן נעוץ ההבדל בין גדל לראסל, פרדוקס ראסל הוא פרדוקס של אזכור עצמי, סלף רפרנציליות שמוביל אותנו לפרדוקס שאין קבוצת כל הקבוצות, כלומר קבוצה לא יכולה להכיל את עצמה (קטלוג כל הקטלוגים)

זה דרך אגב פרדוקס שמוצאים כבר אצל אריסטו בביקורת של תורת האידאות של אפלטון “האם האדומיות אדומה?” או “האם הטוב הוא טוב?” (כלומר, האם האידיאה של הטוב היא בעצמה טובה?). כלומר, אריסטו מבקר את תורת האידיאות של אפלטון דרך פנייה לרגרסיה אינסופית.

ראסל ינסה לפתור את הפרדוקס על ידי כך שינסה לייצור 2 צדדים למוביאוס, כלומר לייצר 2 מקומות מהן אפשר לדבר, 2 ערכאות של דיבור כדי לחלץ את הדובר מהמעורבות שלו. תורת הטיפוסים, ניסיון לחלץ את הדובר מהאמירה ולהציב אותו במישור אחר.

הרעיון הבסיסי של תורת הטיפוסים היא להפריד בין הטענה (הקבוצה) לבין האיברים בקבוצה. הקבוצה והאיברים אינם מאותו טיפוס. לדוגמה, קבוצה מטיפוס בסיסי ביותר יכולה להכיל רק איברים שהם עצמים – לא קבוצות. קבוצה מהטיפוס הבא יכולה להכיל רק עצמים, או קבוצות מהטיפוס הבסיסי ביותר. קבוצה מטיפוס נתון יכולה להכיל קבוצות בסיסיות ממנה, או עצמים. כל קבוצה תיהיה מטיפוס מסוים. ברור שאף קבוצה לא יכולה להכיל את עצמה, משום שכדי לעשות את זה עליה להיות מטיפוס גבוה מהטיפוס שלה עצמה. אנחנו נפטרים מהפרדוקס על ידי כך שאסרנו על יצירת סוג מסוים של קבוצות, כמו קבוצת כל הקבוצות.

משפט אי השלמות מבטל את הרקורסיה האינסופית של פרדוקס ראסל ומבטל את האיסור על ההתייחסות העצמית. כך גם הטופולוגיה שמציבה את הדובר תמיד כבר תופס מקום במרחב ולא דובר מנקודה שחיצונית מישור שבו הוא נמצא

המבוכה ביחס לשפה משותפת לאנליטיקאי ולפילוסוף

ראסל, לאקאן אומר, מאכלס את עמדת הפילוסוף כמו דמות הטיפש, ה- FOOL אצל שייקספיר, זה שמצביע על האמת אבל אינו יודע מה הוא אומר. הפילוסוף אינו יודע דבר על המבוכה הזאת בשפה, על האב-סנס של המיניות, אבל הוא יודע להצביע עליה, הוא יודע למצוא את המקומות שבהם משהו לא עובד, כמו ראסל.

מכאן החשיבות של העמדה של הפילוסוף, העובדה שאינו יודע דבר על הלא מודע "משנית ביחס לתפקיד שהוא תופס בהצביעו על הבעיות בשפה"

"כשאומרים נותר נשכח" היא מתמה שכוללת בתוכה את הנוכחות של האחר

מאחר וכדי שתתרחש "שיכחה", כלומר משהו יוותר מחוץ לאמירה, צריך את האחר שקורא [שומע]

המתמה של האמירה היא לכן, כפי שגבריאל כותב במאחר של הקריאה של הסימפטום, "דיבור שממתין לקריאה"

היא מייצגת את האופן שבו הסובייקט בא לידי קיום באמירה ואינו קודם לה, את המומנט של ההמתנה, האפשרי

המתמה היא לכן יחס בין

המקום הריק של הסובייקט שעוד לא קיים, הדיבור שממתין לקריאה, (נאמר)

ה-אחר האנליטי (הנשמע)

הנוכחות של האחר שמייצרת את הקיום של הסובייקט כמפוצל, כלומר חושפת את פעולת האמירה