לקרוא סמפטום - הלוגיקה היא מדע הממשי

מאת: 
רנן עמיר

לקרוא סימפטום - הלוגיקה היא מדע הממשי - רנן עמיר

דברים שהובאו במסגרת 'וינייטות של קריאה' בסמינר מקום

 

בחרתי להתמקד בשני רגעים באטורדי  שבהם לאקאן משתמש בלוגיקה כמה שהוא מכנה "מדע הממשי" ולנסות לקשר את זה לכותרת של "לקרוא סמפטום" או במילים אחרות לשאול איך הקריאה שהלוגיקה מאפשרת פותחת פתח לסוג הקריאה שנדרשת לסמפטום?

בדברים שהביאה רויטל לפני כמה חודשים "קול"  מופיע כסימפטום: נוכח בגוף בצורה של העדר הקול וגם מופיע בצורת מסמן שחוזר על עצמו (ניקול, קולה).

רויטל שאלה (או ככה אני הבנתי את זה)  האם הקריאה הנכונה היא הקריאה הקבלית, כלומר ייחוס משמעות פנימית למסמנים, או מצד שני האם נכון להתייחס אל המסמנים כסימנים בלבד של משהו שלא מצוי בהם? כקונטינגנטיים, לא הכרחיים? כלומר האם לחומריות הווקאלית של הסמפטום יש סיבה נפשית או שבאותה מידה היה יכול להופיע סמפטום גופני שונה?

זה הזכיר לי את האופן שבו ז'אק רנסייר, פילוסוף צרפתי עכשווי, מציג את הדימוי כיום בפרק "עתידו של הדימוי" בספר בעל אותו שם. הוא אומר שכיום בתערוכות אפשר לסווג את הדימויים תחת אחת משתי קטגוריות (שלוש אבל השלישית לא מעניינינו): הדימוי הערום, זה שמציג את עצמו כדבר עצמו, שכל משמעותו מצויה בו. והדימוי שהוא הירוגליפי, כלומר הוא מציב את עצמו כסתום בפנינו וקורא לנו לפרש אותו, כלומר הוא כל כולו נשא של משמעות שאינה בו.

הוא אומר שזו דרך של האמנות להתחמק מאי הלוגיות שקיימת בדימוי באופן החידתי שבו הוא מציב את עצמו בין לבין, באופן שהוא מסרב ליפול לכל אחד מהקטבים הללו. הדימוי מחד הוא אינו הירוגליף הקורא למשמעות שאינה בו ובו בזמן הוא אינו דימוי ערום, שלא מאפשר שום פרשנות ביחס אליו, אלא הוא מתקיים במרווח שבין שניהם.

באופן דומה מסביר ז'אן לוק ננסי את האיסור הדתי על עשיית צלמים. הוא אומר שביהדות נאסרים צלמי האל לא משום שהם חיקוי קלוש לדבר מה הקיים מחוצה להם אלא בדיוק ההפך: הם מציגים את עצמם כדבר עצמו. היות והאל היהודי הוא נעדר ("אהיה אשר אהיה") הצורה הניתנת מקבלת מעמד של האל עצמו. בנצרות לעומת זאת קיימת מגמה דומה באיקונוקלסטיקה אבל היא נובעת בדיוק מהטעם ההפוך: היות והרעיון הנוצרי מניח גוף של אל, הצלם מובן כצל חיוור ריק מתוכן ומשמעות ומכאן הסכנה בו.

מה שהאיסור על הדימויים חושף, טוען ננסי, הוא את האמת של הייצוג שפועלת בין שני הקטבים הללו: מצד אחד היא אינה נותנת תיווך צורני לישות אידאית (כמו בנצרות) ומצד שני היא אינה נותנת נוכחות לנעדר (כמו ביהדות). כלומר, דימוי אמנותי הוא כזה שמתקיים בתווך בין היותו צלם ערום- הדבר עצמו, ובין היותו צלם הירוגליפי- ריק מתוכן עצמאי ומכוון מחוצה לו.

באופן אנלוגי (אני לא מתכוונת להגיד שדימוי הוא סימפטום אלא להיעזר בהבחנות הללו שבעיני מדייקות את שני הקצוות) אפשר לחשוב על הסימפטום כמה שהוא אינו לחלוטין התקלות קונטינגנטית, מסמן אקראי, חסר משמעות משל עצמו, שאת כל כולה האנליטיקאי והאנליזנט קוראים לתוכו- הירוגליף. ובו בזמן הוא אינו מתאים לאופן הקריאה הקבלית הרואה את כל המשמעות המצוייה בתוכו,( אפשרות שמרוקנת מתוכן את הקריאה שלו יש לומר). מה שבפילוסופיה אפשר להקביל אולי לקריאה הרומנטית בדימויים. הרומנטיקה רואה בדימוי את מה שמצליח לייצר אחדות בין התוכן החושי הקונקרטי לבין הכלל העומד מאחוריו, להציב את הסינגולרי כהכרחי.

הסימפטום הוא גם לא מה שקונטינגנטי ובו בזמן גם לא מה שהכרחי, במילים אחרות הוא מהווה נקודה בלתי אפשרית עבור הלוגיקה (הלוגיקה מסוגלת להגיד על טענה רק אם היא קונטינגנציה או שהיא מהקוטב של ההכרח- טאוטולוגיה או סתירה). זאת משום שלא ניתן לומר מצד אחד בצורה של טענה אוניברסאלית:  כל הופעה של המסמן "קול" היא סימפטום היסטרי (הכרח) ומצד שני לא יוכל להיות מוכל בטענה ישית קונקרטית, למשל: המסמן "קול" הופיע כסימפטום, (קונטיגנטי) משום שנרצה לטעון שיש בו איזשהו תוכן פריבילגי, שאינו אקראי לחלוטין, איזשהו תוכן מעבר להתקלות הקונקרטית, הסינגולרית, מופיע בו בהכרח וקושר בין ההופעות השונות שלו. 

מעניין לשים לב ששני הקטבים הללו של הקריאה נוכחים בפסיכואנליזה במובהק: מילר מראה שככל שמתקדמת ההוראה של לאקאן הסימפטום מובן כמה שהתשובה אליו כלולה בתוכו ואינה דורשת מענה מטעמו של האחר, עד כדי ההוראה המופיעה בהכוונת הריפוי ש"את האיווי יש לקרוא אות אות". כלומר, החומריות של המסמן נושאת משמעות משלה, הקוטב "הערום". מהצד האחר, פרויד קורא לפענח את תצורות הלא מודע כמו שמפענחים כתב חרטומים וב"פשר החלומות" אפשר בקלות לראות איך קריאה כזו מתאפשרת, איך פרויד קורא דימויים (כבר בנק' המוצא הזו ישנה הנחה שתצורות הלא מודע הם מהסדר של הכתיבה), כהירוגליפים ממש.

הלוגיקה היא מהסדר של הכתיבה ולא של הדיבור, זה ברור. גם הסימפטום הוא מה שנכתב ולכן אפשר לקרוא בו משום שהוא מנותק מהמובן שכרוך בדיבור ולא מצועף על ידו. לכן הלוגיקה יכולה לתפוס משהו מהממשי, שהוא כישלון הכרחי, משום שהכישלון רשום בה, ולא מוסתר על ידי המובן. הסתירות רשומות בה ומהוות חלק ממנה, לכן היא כמו "גלאי" של הממשי, המסומן על ידי נקודות הכשל שלה.

משום שהלוגיקה (הקלאסית) מתעסקת בטענות חיווי שעליהן ניתן להגיד רק אם הן אמיתיות או שקריות, היא נכשלת, נתקלת בנק' בלתי אפשריות עבורה כשטענה אוניברסאלית נתקלת בקיום כגבול שלה. כך עולה משתי נקודות בל'אטורדי שבהן מופיעה הלוגיקה כמה שמצליח לבטא משהו מן הממשי:

טענה אוניברסאלית מהסוג: "כל העורבים שחורים", "כל בני האדם בני תמותה" "כל מה שאומרים נותר נשכח מאחורי מה שנאמר במה שנשמע", "כולם תחת הפונקציה הפאלית" לא נוגעות כלל לקיום, אין להן שום קשר אליו! מפתיע אבל הטענה כל העורבים שחורים היא אמיתית גם כאשר לא קיים אף עורב בעולם. הטענה האוניברסאלית נטענת מ"שום מקום", טוען לאקאן, אבל צריך להבין את זה במובן הכי עמוק: היא אדישה לקיום [הדרך היחידה להוכיח שהטענה כל הפיות ורודות היא שקרית היא למצוא פיה לא ורודה]. אך על מנת שתהיה אמיתית, מישהו צריך לבדוק את כל העורבים בעולם או מסובך יותר, לחיות אחרי כולם. זה המקום הבלתי אפשרי עבור הלוגיקה: טענה אוניברסאלית נתקלת בקיום כגבול שלה, כאן הלוגיקה נוגעת בממשי.

רותי עסקה בדיוק בזה כאשר הביאה את המשפט שמננו הל'אטורדי יוצא לדרך:

"כשאומרים", "נותר נשכח מאחורי מה שנאמר במה שנשמע" הלוגיקה תקרא את הטענה הראשונה כמודאלית ולא כנושא של משפט חיווי (המשפט השני), כלומר כטענה אוניברסאלית. ברגע הזה, בו נחשפת המודאלית של ה"כשאומרים"- האפשרות של האמירה, עולה הקיום של הסובייקט שאומר. בשביל "להרעיד" טענה אוניברסאלית, מספיק להזכיר עניין של קיום, משום שהיא בדיוק מחזיקה כל עוד אין לה נגיעה לקיום. התניית הטענה האוניברסאלית בקיום, חושפת את הבלתי אפשרי עבור הלוגיקה, את הריקות של המקום שממנו נטענת הטענה האוניברסלית, אז מופיע משהו מן הממשי.

זה בדיוק מה שלאקאן חושף כאשר הוא כותב את נוסחאות הסקסואציה שמהוות סתירה עבור הלוגיקה: שתי הנוסחאות הראשונות של הסקסואציה, של העמדה הגברית, (מופיעות בעמ' 56 בתרגום של גלאגר ) הן אלו:

[1]AxQx - 1  כולם תחת הפונק' הפאלית

Ex~Qx -2  יש מישהו שלא תחת הפונק' הפאלית.

אלו כמובן טענות סותרות לוגית

לאקאן אמר שהסובייקט מתהווה בסינקופה של הפונקציה הפאלית, כלומר היכן שהאוניברסל מפסיק לתפקד.  ועבור הפסיכואנליזה, בניגוד ללוגיקה הקלאסית, שתי הנוסחאות הללו מתקיימות בו זמנית. ניתן להבין את זה במונחים של סובייקט פריבילגי (נניח אב קדמון) שעליו האוניברסל לא חל. בפסיכואנליזה הפונקציה הפאלית בהכרח מניחה יוצא מן הכלל לשם קיומה ולכן שתי הנוסחאות מתקיימות בו זמנית, כאשר כל סובייקט מופיע עבור עצמו כמי שלא תחת הפונקציה הפאלית בעוד שכל האחרים כן.

לאקאן קורא לסובייקט שמופיע שם  thomme שילוב בין tome  (חלק) ו – homme – מי שנחתך מהטענה האוניברסאלית, מרעיד אותה, חושף את הגבול שלה כטענה שנאמרת ממקום מסוים, מקיום מסוים. כמו שהמודאלית של ה"כשאומרים" חושפת את הקיום שמתנה את הטענה האוניברסלית לגבי מה שאומרים.

שתי נוסחאות הסקסואציה הבאות ( ע' 18 בתרגום) מייצגות את העמדה הנשית

3. Ex~Qx ~- אין מישהו שלא תחת הפונקציה הפאלית (שקול לנוסחא הראשונה)

4. AxQx~-  לא כולם תחת הפונק' הפאלית ( שקול לנוסחא השנייה)

מבחינת הלוגיקה שתי נוסחאות אלו שקולות לשתי הקודמות. נוצר, עבור הלוגיקה, "ריבוע ניגודים" כאשר בין צמד הנוסחאות הראשונות מתקיימת סתירה ובין שתי התחתונות מתקיימת סתירה. הראשונה שקולה לשלישית והשנייה לרביעית.

מעניין לשים לב שבפוזיציה הנשית הסובייקט עולה מתוך הטענה האוניברסאלית והאוניברסל מתוך הטענה היישית. לאקאן אומר שהאופן הזה של הכתיבה מקובל פחות מתמטית אבל חושף משהו דווקא בצורת הכתיבה הזו-

בעוד שהלוגיקה תראה את הטענה "יש מישהו שלא תחת הפונק' הפאלית" (נוסחא 2) לזהה לטענה "לא כולם תחת הפונק' הפאלית" (נוסחא 4) הפסיכואנליזה לא!

מכאן נובעים שני דברים:

 1. שתי הנוסחאות הנוספות לא מייתרות את הקודמות ולהפך. (בעוד שעבור הלוגיקה 1,2 שקולות ל- 3,4 - זה להגיד את אותו דבר) לאקאן אומר שהכתיבה הזו של השלילה הכפולה nyania (נוסחא 3) חושפת משהו. כלומר אולי בהבדל שמתקיים בין ה"יש מישהו שלא" וה"לא כולם" עבור הפסיכואנליזה מצוי גם ההבדל בין הפסיכואנליזה והלוגיקה.

2. לא מתקיימת סתירה בין "אין מישהו שלא" ובין "לא כולם" או בין "יש מישהו שלא" ו"כולם". שוב, בקיום של שתיהן יחד שלא אפשרי לוגית, נחשף דבר מה מהותי עבור הפסיכואנליזה.

מהו ההבדל הזה בין שני הביטויים שעבור הלוגיקה הם שקולים? דווקא מהטענה האוניברסאלית עולה סובייקט ודווקא מהטענה היישית עולה טענה אוניברסאלית. זה העיקר בעמדה הנשית. בצמד הנשי של הנוסחאות (3,4) הסובייקט מתהווה דווקא מתוך הטענה האוניברסאלית. זו בדיוק ה"הרעדה" הזו שדיברנו עליה קודם.

מהטענה "לא כולם כפופים לפונק'" (נוסחא 4) נובע כאמור לוגית "יש מישהו שלא כפוף לפונקציה" אבל בניגוד לצד הגברי (נוסחאות 1,2) ששם מופיעה הנוסחא הזו עם כמת של קיום. בצד הנשי אין סובייקט מסוים שעליו לא חלה הפונק' , אלא הלא כולם הנשי הוא כזה שבו אף אחת מהנשים לא כלולה ב"כולם". אפשר לחשוב על זה כ"לא כולה" במקום "לא כולם כאלו"

כלומר כל אחת מהן היא לא כולה תחת הפונק'. לאקאן אומר שבחצי הנשי "שום דבר קיים לא מגביל את הפונקציה". זאת אומרת, בעוד שבעמדה הגברית הסובייקט מתהווה מתוך הגבלת האוניברסל כקיים (thomme), בחצי הנשי הפונקציה הפאלית מוגבלת באופן אחר. שוב, כמו במקרה השני של השימוש שלאקאן עושה בלוגיקה, המקום שמהווה מבוי סתום עבור הלוגיקה, קשור להגבלת הטענה האוניברסאלית.

אני רוצה להציע  שההגבלה של הטענה האוניברסאלית, ההגבלה החידתית הזו, בדיוק כמו החיתוך של המשפט הראשון בל'אטורדי, היא ההוראה של "לקרוא סימפטום". כך אפשר אולי להבין את הטענה שהלוגיקה היא מדע הממשי.

כלומר, אם היינו רוצים למקם את הטענה האוניברסאלית ואת הטענה היישית בכל אחד מהקטבים בטבלה לא היינו מצליחים: אנחנו נוטים לחשוב על הטענה האוניברסאלית כמי שממוקמת בקוטב שקראנו לו הרומנטי, הכל כלול; כמו בטענה: כל הופעה של המסמן "קול" היא סימפטום, אבל בדיוק ראינו  שבמקומות שבהם הלוגיקה נקלעת למבוי סתום, הטענה האוניברסלית מופיעה כמה שייך  לקוטב ההירוגליפי, כי התוכן שלה הוא כמעט קונטינגנטי, היא לא מתחייבת על קיום. זה בדיוק מה שהלוגיקה חושפת באמצעות הכשלון שלה (או שהפסיכואנליזה נתקלת בו באמצעות הלוגיקה).

אפשר לומר שלקרוא סימפטום זה לחשוף את הקיום שלו בתוך הטענה האוניברסאלית או את האוניברסאליות שבתוך הקונטינגנטי, כלומר "כשיש סימפטום, הוא נותר נשכח מאחורי מה שמופיע במה שנקרא" – ההופעה הסינגולרית של הסימפטום מופיעה כמודאלית וברגע הזה היא נתקלת בלא אפשרי של הלוגיקה, הטענה האוניברסאלית נתקלת בקיום קונקרטי ולא יכולה ליפול לאף אחד משני הקטבים: ההופעה החוזרת של המסמן "קול" והעלמות ה"קול" כל אחת מהן מתקיימת באופן קונטינגנטי וסינגולרי ובו זמנית נוכחת כנושא של טענה אוניברסאלית. 

 

 

לוח

 

 

 

 

קריאה קבלית

 

 

קריאה של כתב חרטומים

 

כל המשמעות כלולה במסמן

 

 

המסמן הוא אינדקס המצביע על משמעות שאינה מצויה בו

 

 

הסינגולרי הוא הכרחי

 

 

הסינגולרי הוא קונטינגנטי

 

דימוי ערום

 

 

דימוי הירוגליפי

 

איסור יהודי על צלמים

 

 

איקונוקלסטיקה

 

 

רומנטיקה

 

 

קריאה של כתב חרטומים (פשר החלומות)

 

הסמפטום הוא שאלה שהתשובה עליה כלולה בו

 

 

הסמפטום הוא סימן בלבד למשמעות שאינה כלולה בו

 

 

 

 

 

 

 




[1] עקב קושי טכני כמת כולל מיוצג על ידי A , כמת ישי על ידי  E שלילה על ידי ~ ופי על ידי Q