הודעת שגיאה

  • Warning: Invalid argument supplied for foreach() ב-mailchimp_lists_auth_newsletter_form() (שורה 492 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/sites/all/modules/mailchimp/modules/mailchimp_lists/mailchimp_lists.module).
  • Warning: Invalid argument supplied for foreach() ב-mailchimp_lists_auth_newsletter_form() (שורה 492 מ-/home/pragmaco/domains/pragma.co.il/public_html/sites/all/modules/mailchimp/modules/mailchimp_lists/mailchimp_lists.module).

עריכת דין כקריאה

מאת: 
אפרת קפלן

עריכת דין כקריאה

דברים שהובאו במסגרת "וינייטות של קריאה" בסמינר מקום

 

אדבר על צורה מסוימת של עריכת דין שהיא פעולה של קריאה. קריאה של פנייה עם סימפטום. סמפטום שכרוך תמיד עם הממשי.

על מנת לנסח זאת אכתוב שני מהלכים:

המהלך הראשון יתבסס על גלגוליו של המונח "עורך דין" במשפט העברי, מ"ארכי הדין" אל "עורך הדין".

המהלך השני, שהבאתי בכותרת, מן הסכסוך המשפחתי אל התסביך המשפחתי, שרומז לטקסט של לאקאן מ - 1936, ישרטט שתי צורות התייחסות של עריכת הדין אל הדחף; האחת – פורקלוזיה של הדחף, השנייה – פעולה  בשירות הדחף. ואציע צורה שלישית – של קריאה שמכוונת אל הדחף, אל הממשות, אל הסמפטום ולמעשה לוקחת אותם בחשבון בפעולה המשפטית.

על האטימולוגיה של מושג עורך הדין [1].

את המחשבה על אפשרות לעריכת דין כקריאה אפשר ללמוד מגלגולו של המושג "עורך דין".

לראשונה ניתן למצוא את המונח במשנה, מסכת אבות, שם נאמר מפי ר' יהודה בן טבאי : "אל תעש עצמך כעורכי הדיינין. וכשיהיו בעלי דינים עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים, וכשנפטרים מלפניך יהיו בעיניך כזכאין, כשקיבלו עליהם את הדין". אפשר היה לחשוב שמדובר בהוראה שלא להיות כעורכי הדין (על פי הפירוש השגור: המלמדים בעל דין לטעון שיזכה בדין). אלא שקיימת בעיה בפירוש זה כיוון שדיינין נכתב בשני יודים, והיוד מנוקדת בקמץ והדלת בפתח כך שאין מדובר במילה דינין כי אם במילה דיינין, השופטים, היושבים בדין.

לפי פירוש זה, מבקש ר' יהודה בן טבאי מן השופט להיות זהיר בלשונו, ושלא יסייע לאחד מבעלי הדין העומדים לפניו למשפט, כאילו היה עורך דין.

הביטוי עדיין מציב קושי, ביחס למילה "עורכי": מדוע יש לראות בשופט כעורך. בעקבות כך, הוצע (הבלשן י' קוטשר) לראות בגרסה של כתבי היד למשנה, שם נכתב "אל תעש עצמך כארכי הדיינים", כנוסח המקורי במשנה.  לפי נוסח זה "ארכי הדיינים" הוא "גדול שבדיינים, שיודע את הדין על בוריו ואינו צריך לעיין בו". המלה "ארכי" אינה אלא התחילית היוונית archi = ראש, המצויה גם בביטויים אחרים בספרות חז"ל.

כבסיס לטענה זו מביא קוטשר את מדרש בעל האגדה בדבר לוט, שהיה השופט בעיר החטאים, ישב בשער העיר, וכך נכתב עליו:

אותו היום מינוהו ארכי יודיקי. חמשה ראשי דיינים היו בסדום: קוושקר, דבשקר, דבנכל, מטהדין וקלאפנדר, ולוט היה ארכיקריטיס שלהם... שבשעה שהיה אומר להם מה שירצו, אומרים לו: "גש הלאה" (בראשית יט, ט) בשעה שהיה אומר להם דברים שלא ירצו, אומרים לו: "האחד בא לגור וישפט שפוט"?

שני הביטויים ארכי יודיקי וארכיקריטיס הם ביטויים שמשמעם ראש הדיינים.

צירוף הלשון "עורך דין" אינו מצוי בלשון המקרא, אך העריכה, וביטויים קרובים נמצאים בספר איוב: "הנה נא ערכתי משפט" (איוב יג, יח), "אערכה לפניו משפט" (איוב כג, ג).

זאת הסיבה בגינה ככל הנראה  חל בלבול בקרב מי שכתבו את המשנה והפכו את  ארכי הדין לעורך הדיינים.

יוצא כי השורש האטימולוגי של עורך הדין הוא במקורו בארכי הדיינים. ושמושג עורך הדין צמח מן המונח ארכי הדין, ראש הדיינים, השופט.

אלא שהכינוי עורך הדין יוחס לאל: כך, למשל, בפיוט של הקליר: "אל עורך הדין".

בתלמוד ישנה "קפיצה". "עורכי הדיינים" הם עורכי הדין במשמעות ימינו: כך למשל נכתב כי ישנן ארבע נפשות הפועלות בבית המדרש – ובינהם: "כי כפיכם נגואלו בדם" - אלו הדיינין. "ואצבעותיכם בעון" - אלו סופרי הדיינין. "שפתותיכם דברו שקר" - אלו עורכי הדיינין. "לשונכם עולה תהגה" - אלו בעלי דינין.

מה ניתן לאמר על המעבר הזה: מ - ארכי הדיינים, השופט, לעורך הדיינים, האל, לעורכי הדין? אפשר לחשוב על המעבר מהשיפוט, הארכי,  אל פעולת העריכה. המעבר מן הראש אל העריכה, מן האדנות אל הפעולה.

פעולת העריכה היא  פעולה שנעשית בטקסט. הטקסט הוא החומר של פעולת העריכה. זו פעולה של סידור וארגון של הטקסט באופן שמשנה את ערכו. יש לעריכה עניין במילים עצמן, לרבות החלפה של מילה במילה אחרת, בהגייה של המילים, יש לה עניין בפיסוק, בשינוי מבנה המשפט, ויש לה עניין גם באות. אם מתייחסים לעריכה ככתבה וכלשונה, אזי ניתן לראות בעריכת הדין אפשרות לפעול כמעין עורך, בין אם בטקסט של החוק, תחום בו עוסקת ההרמנויטיקה המשפטית, ובין אם בטקסט של הפונה עצמו - הסובייקט.  ומאחר ורות גולן דיברה היום על אהבה – אצטט בקשר לכך את העורך מנחם פרי שאמר באחד הראיונות איתו ביחס לפעולת עריכה של טקסט: "אי אפשר לערוך בלי לאהוב". בתוך האפשרות הזאת של פעולה עם טקסט, כצורה של אהבה, אנסה למקם את הקריאה.

מהלך שני;

המהלך השני שאציג, הוא דוגמא לעמדות שונות, בתוך המושג של עריכת הדין, שעניינן "סכסוך משפחתי". לכל אחת מן הפרקטיקות שיבוססו מתוך כך, יחסים אחרים עם מושג הדחף.

דוגמא 1

לאחרונה הגישה וועדה בראשות פרופ' דן שניט את מסקנותיה ביחס לניסוח יחסי הורים וילדים לשר המשפטים שהודיע כי הוא מקבל מסקנות אלו והן הועברו להכנה לחקיקה.

וועדת שניט המליצה על שורה של תיקונים חקיקתיים שמאמצים מושג מתחום האמנה בדבר זכויות הילד:  "אחריות הורית משותפת בגירושין" .

אני מזהה שני כיוונים עיקריים בדו"ח שעשויים לעניין אותנו ביחס לשאלת הקריאה וביחס לפרקסיס שמבוסס על קריאה.

האחד – השימוש במושג "אחריות הורית משותפת", גם בעת פרידה, כאשר הדגש איננו על האחריות, מושג שהיה קיים גם קודם, כי אם על השיתוף. אחריות – מושג שהיא מהסדר של האחד, הופכת להיות חיוב של שניים, ובכך, לטעמי, שומטת את הקרקע תחת האחריות בכלל.

השני –עקרון העל שקושר בין האחריות ההורית המשותפת ובין הילד, באופן שקובע כי: "במימוש אחריותו ההורית יפעל ההורה כך שטובת הילד תהיה שיקול ראשון במעלה".

שיתוף פעולה בין הורים הופך מעתה לחובה חוקית: "בכל עניין הנתון לאחריותם חייבים שני ההורים לפעול יחד בשיתוף פעולה....".

במידה ורחמנא לצלן התגלעו חילוקי דעות בין הורים, שאז ההוראה החוקית הינה: "נתגלעו חילוקי דעות, לרבות במקרה של פרידה, יפעלו ההורים ככל הניתן על מנת להסכים בדרכי שלום, לרבות באמצעות צד שלישי, מטפל מקצועי או מגשר".  

במקרה של פרידה, כך בחוק, וכתנאי לאפשרות להתגרש, יהא מקום לנסח הסכם הנושא את הכותרת "תכנית הורות משותפת" והוא עוסק באחריותם ההורית המשותפת של ההורים גם בעת פרידה. בתוך הסכם זה עליהם להתחייב לשתף פעולה בינהם, ליישב מחלוקות בדרכי שלום, ולהימנע מחשיפת הילדים למחלוקות בין ההורים.

במידה וההורים הצליחו לנסח בעצמם את תכנית ההורות המשותפת, כי אז הם מקבלים ציון לשבח מן המחוקק כך: "הגעה להסכם תוכיח לבית המשפט את מסוגלותו של ההורה למימוש אחריותו ההורית לגבי כל זכויות הילד וטובתו... עידוד שיתוף הפעולה בין ההורים הוא מרכיב מהותי ביותר שיכול להעיד באשר ליכולתם ונכונותם לפעול במשותף למימוש אחריותם כהורים".

במידה ולא הצליחו ההורים לנסח הסכם משותף, כי אז בית המשפט יעשה זאת. ישנה רשימת שיקולים שעל בית המשפט לשקול. אני מפנה אתכם לשני שיקולים שייקבעו מהי טובת הילד בקשר לשהות עם הוריו: האחד – נכונותו של ההורה, ביחד ולחוד, לשתף פעולה למימוש ההורות וזכויות הילד, והשני – המידה שבה טיפל כל אחד ההורים בילד קודם לפרידה. 

יוצא, כי אמת המידה המרכזית להורות הינה סביב הנכונות לשיתוף בכלל (הורות משותפת), ולשיתוף פעולה בפרט, וכאמור בדו"ח: "הפחתה של עוצמת הקונפליקט הינה אחד היעדים החשובים ביותר להורות מיטבית לאחר גירושין. על כן חיובם לבנות הסכם הורות תוך בניה של שיתוף פעולה בינהם תפחית את עוצמת הקונפליקט..."

אחרון אחרון: הפרת חובת האחריות ההורית המשותפת היא עוולה בנזיקין, כלומר המפר עשוי להידרש לשלם פיצויים להורה השני ואפילו לילדו.

מה לכך ולאמירה שלי ביחס לדחף הפרוידיאני?

בלב ליבה של הפסיכואנליזה הפרוידיאנית מוצב מושג הדחף, תנועה אל עבר הסיפוק. הנחת הדחף והפרדתו מן הצורך הגופני ביולוגי גרידא אפשרה להסביר פעולות שונות של האדם, לרבות את הארוטיקה שלו למן ילדותו ועד לזקנתו. מנגד לכך הציב פרויד את המנגנון החברתי, כזה אשר תובע מן הסובייקט את הסובלימציה, את המאבק בדחף, ובין היתר גם קובע את החוקים והמגבלות על פעולות הדחף, ואי הכרה בקיומו של סמפטום. מה שעומד על הפרק כאן הוא מסדר אחר מאשר מאבק בדחף; זו בעיני דחייה של מושג הדחף, שנעשית כחלק מתורת יישוב סכסוכים שלמה ששמה את הדגש על שני עניינים: השיתוף (שיתוף הפעולה, שיתוף האינטרסים, הליך משתף) והרגשות הדמיוניים הנלווים לכך.

החוק מניח כי טובת הילד, המונחת כמרכז העניין, הינה כי ההורים יפעלו בסביבתו כצורה עקבית, רציונאלית ובלתי מסוכסכת. ההורות המיטבית עבור הילד הינה אחדותית, משתפת, נמנעת מסכסוך ומחלוקת והפעולה ההורית מציגה חזות אחידה. חקיקה כזאת מבטלת את האפשרות של נפרדות, מוחקת את ההבדל בין ההורים, של פונקציונליות הורית – אב, ואם, שאינם אחד.

האידאה למחיקת אי הנחת בתרבות, מחיקת הסימפטומים ויצירת  מבנה לא אנושי של יחסים משפחתיים נאותים ותקינים, מנוסחת בלוגיקה של שכר ועונש: ההורה משתף הפעולה יזכה בזמן רב יותר עם הילדים. לראשונה מוצע לקבוע מיהו הורה מתאים ונכון לילד בין היתר על סמך פרמטרים של הורות 'טובה', תוך יציקת תוכן אחדותי ואידאי: ההורה משתף הפעולה.

אפשר להדגים את רעיון השיתופיות ההורית שעומדת מנגד להבדל, באמצעות שירו של עמיחי, ההבדל ביננו:

ההבדל בינינו

ראיתי איש ואישה שראו אותנו

חבוקים יחד. הם עוד יחד

אנחנו-לא.

אהבתי אותך. אך חי

לא אהבו את חייך.

השמים היו משותפים מעלינו

כמו עורך דין אחד

לשניים שמתגרשים.

הצער שהקשיח אתך,

אותי ריכך.

ההבדל בינינו

כמו ההבדל

בין דלת מוזזת לתוך הקיר

ובין דלת פשוטה, נפתחת ונסגרת

בחבטה.

 

אפשר לאמר שהשיתוף של שניים נפרדים ומובדלים הינו רק בשמיים שמעל.

הנה צורה שניה של עריכת דין; נקלעתי לפגישת ייעוץ אצל עורך דין לענייני משפחה. הפונה ציינה כי בעלה מבקש להיפרד, בגישור וברוח טובה, יש להם ילדים, והיא פונה כדי לשאול מה עליה לעשות בעקבות האמירה שלו. התשובה של עורך הדין הייתה פרוטוקול של כמאה שאלות אינפורמטיביות טכניות קצרות ומהירות, בסגנון סקר שביעות רצון טלפוני: מתי הכרתם? כמה שנים אתם נשואים? ועד לשאלות כמו: האם הוא נוסע לחו"ל לבד? האם הוא מאחר מהעבודה? משסיים לרשום את התשובות לשאלון, הכריז בביטחון רב וללא ספק: "הוא בוגד בך. צריך לתפוס אותו. ככה נוציא מזה כמה שיותר". לא יכלתי להתאפק מלשאול: אתה יודע? השאלה לא הצליחה לחורר דבר. הוא השיב: כן.

הפונה צוידה בפרוטוקול מפורט מה עליה לעשות, לרבות פרטים של סוג ומחיר מכשיר ההקלטה שיש לרכוש בחנות מסויימת, כיצד יש להפעילו, מה יש לאמר לבעל על מנת שיענה את מה ש"אנחנו צריכות" להקליט, כיצד ניתן לפרוץ לתיבת המייל שלו ובאמצעות ווריאציות לסיסמאות ועוד.

מה זה? זהו טיפול בסכסוך בין בני זוג תחת המסמן של מקסום הרווח, כך על פי טענת עורך הדין, או – מקסום העונג, בעיקר זה של עורך הדין - פעולה שהיא בעיני בשירות הדחף הפרוידיאני. זו פעולה קטגורית, הן במובן הטיפול האוניברסאלי בפנייה, והן במובן היותה עוסקת בקטרוגים (הקטגור הוא במקור מי שתפקידו לקטרג). בנוסף, במימד של הפעולה, זו פעולה ללא עצירה, ללא השהייה, הססנות או שכמו דוחפת למעבר לאקט. היא אינה כרוכה בבחינה מה הפונה רוצה לדעת, או רוצה לעשות, ולמעשה יש בה מן המחיקה של הסובייקט.

האם ישנה קריאה אחרת של הסכסוך המשפחתי? זו שאינה פועלת מתוך דחייה של הדחף וזו שאינה פועלת בשירותו של הדחף?

אני מניחה כאן אפשרות לפרקטיקה של קריאה של הסכסוך כתסביך. במקום להניח את האובייקט כסכסוך ואת הפרקטיקה כ-יישובו, אני מציעה להניח בבסיס הפרקטיקה את התסביך וקריאתו. במונח תסביך אני רומזת לטקסט של לאקאן על התסביכים המשפחתיים. הקריאה מכוונת לממשי במובן זה שהיא נותנת מקום לדחף, לסמפטום – כצורת חיים, ומביאה אותו בחשבון בפתרון המשפטי שיימצא.

במימד של המעשה, הסיבה לפנייה נתקלת בשאלה, ולכן מהווה נקודת מעצור. האפשרות לקרוא בצורה זו מתכתבת בעיני עם צורת הפעולה של הסנגור, עליו נאמר במשפט העברי, מדרש תנחומא, כי הסניגור, בעזרת הקב"ה מלמד זכות,  עושה שביל, מראה דרך.

הפעולה ביחס לתסביך תהא אם כן עבודה של עריכה, של ניסוח, כזאת שתחלץ את הסובייקט מתוך האוניברסליות, שתנסח את השביל, את הדרך של הפונה בסבך הכללים המשפטיים האוניברסאליים, לא בלי ליתן להם מקום.

הקריאה מתייחסת לטקסט של הפונה במובנה של קריאה אנליטית, קרי, מייצרת מרחק בין הדיבור ובין המשמעות שהוא נושא, ומכוונת לקרוא בתוך אי המובן של האות.

המצפן ביחס לאבחנה בין המשמעות של דברי הפונה ובין מובנה מצוי בטקסט שאנו קוראים השנה, שכותרתו L'ETOURDIT, בלבול / תמהון, והיא רלוונטית בעיני להבדל בין הפרקטיקות שהבאתי. הקריאה בטקסט של לאקאן מעמידה אותנו הקוראים מולו בהבנה אחת בלבד -  את זאת שקריאה איננה מהסדר של ההבנה, ומתקילה אותנו עם כך שאין ידע מוקדם שיאפשר את הבנתו. נתקלנו בקריאה בערפול, בלבול ואי הבנה. כך, למשל, אפשרות לקריאה כעורך דין מחייבת התייחסות לטקסט של הפונה שלא תחת הסדר של המשמעויות, כפי שהדגמתי לעיל, אלא מצריכה שאלה ראשית לכל ביחס לסיבת הפנייה, ולתביעה, ובהמשך גם ביחס לפתרון המשפטי שיומצא.

יחד עם מה שקראנו השבוע  ב  L'ETOURDIT, אפשר להוסיף כי זו פרקטיקה שיש לה עניין בדיבור שאינו מניח מובן אחד, ובשאלות על אהבה,  על זוגיות, על משפחה ומדובר במעבר מהמחשבה על אהבה שנאה כבינאריות, ו/או כאמביוולנטיות – למבנה אחר. אולי במעבר מה "כן" וה"לא" שהציג גבריאל במפגש הקודם, אל המקומות ואל הנפרדות. מקומו של האב, מקומה של האם, הפונקציונאלית הנפרדת שלהם, מקומה של האהבה ומקומה של השנאה.

הטענות האוניברסאליות, המקום ממנו ניתן לאמר על טובת הכלל, יוותרו אצל אדוני הידע שקרויים כיום 'מיישבי הסכסוכים'. הקריאה של התסביך לוקחת בחשבון את מה שאינו משתנה באדם, הממשות כמה שלא ניתן להכחידו, מכוונת אל  הממשי במשפחה, ואל הממשות של הסמפטום כמה שמגלם את הקשר בין הסובייקט והאחר, לרבות בן זוג, ילד, ופועלת  יחד איתו, זאת מבלי להתיימר למחוק את הסבל שמאפשר את החיים.

(וינייטות שהובאו אינן מפורסמות).

 

 




[1] המהלך האטימולוגי מבוסס על מקורות מתוך המאמר "עו"ד ישמע על פרקליטים ועורכי דין" מאת ד"ר אביעד הכהן" וכן על הערך "עורך דין" במילון הצירופים השלם  של רוביק רוזנטל.