האות, הסגרגציה והקורבן

מאת: 
עלמה יצחקי

האות, הסגרגציה והקורבן

דברים שהובאו במסגרת יום עיון של ה GIEP לקראת כנס ה NLS - איך קוראים סמפטום?

 

"Ignorance, indifference, an averting of the eyes may explain beneath what veil this mystery still remains hidden. But for whoever is capable of turning a courageous gaze towards this phenomenon—and, once again, there are certainly few who do not succumb to the fascination of the sacrifice in itself—the sacrifice signifies that, in the object of our desires, we try to find evidence for the presence of the desire of this Other that I call here the dark God..”[1]

 

אחת מהאינדיקציות שמציע ז'אק אלן מילר ביחס לכותרת "לקרוא סימפטום" היא אמירה של לאקאן ברדיופוניה לפיה "היהודי הוא זה שיודע לקרוא". לאור גורלותיו של המסמן "יהודי" בהקשר המקומי בחודשים ובשבועות האחרונים, אני סבורה שאיננו יכולים לקבל את האינדיקציה הזו מבלי להציב כמה סימני שאלה בנוגע למשמעותה ותוקפה בהווה. מספיק לדעת לקרוא בעיתון כדי לחשוד בכך שהסגרגציה הקשורה לאות, ושהייתה תמיד סימפטום של היהודי, הופכת בימים אלו (פעם נוספת?) לדבר מה שונה, הכרוך בדחיה גורפת של כל פרקטיקה של קריאה, או פירוש, כחלק מהוויכוח מיהו ומהו יהודי.

אם לבחור שתי נקודות התיחסות מתוך רבות, אצביע על שתי הצעות חוק שעברו החודש (ינואר 2012) בכנסת. הראשונה היא החוק למניעת הסתננות, המאפשר כליאה לתקופות זמן בלתי מוגבלות וללא משפט של פליטים ומהגרי עבודה. במסגרת ישום החוק הוחלט על הקמתו של מתקן כליאה ענק (מתקן שיכול להכיל עד 10,000 אסירים) ובו יכלאו גברים, נשים וילדים שאינם יהודים ואשר חצו את הגבול לישראל. החוק השני הוא חוק האוסר על השימוש במילה "נאצי" או מילה בעלת צליל דומה בהקשר פוליטי כלשהו, או ככינוי גנאי לאדם או ארגון.

לשלילה הנמרצת של המסמן הטעון יכול היה להיות אפקט קומי, אלמלא המפלצתיות של התגובה לנוכח בעיה של הסגת גבול. כיצד עלינו להבין את התגובה הזו בחברה שפליטות והסתננות הם חלק מהאתוס המכונן שלה? חוק המסתננים הוא רק מקרה פרטי של השאיפה לטוהר אתני (דמוגרפי) של האוכלוסיה בישראל, שאיפה שמפלגות השמאל והימין כאחת נגועות בה.

המדיניות של ישראל בשנים האחרונות מצטיירת כמדיניות של internal exclusion: למול הסירוב לצמצם את הטריטוריה של המדינה או לקבוע באופן סופי את גבולותיה, נבנות בתוך הטריטוריה הזו יותר ויותר מכלאות מגודרות וגטאות מסוגים שונים. את האקסקלוזיה הפנימית הזו יש לקשר גם לסוגית החרם הבינלאומי (ה- BDS); עולה השאלה האם החרם והזעם שהוא מעורר (או לחלופין, ההזדהות הנלהבת בקרב חוגי השמאל) אינו מצב קלאסי שבו המסר של ישראל חוזר אליה באופן מהופך מהאחר של הקהילה הבינלאומית.

על מנת לגשת לבעיה, הייתי רוצה להרחיב את האינדיקציה של מילר באמצעות התיחסויות נוספות של לאקאן לשאלת היהדות, הסגרגציה והאות.[2] "בערכאה של האות בלא מודע", האות מוצגת כמנגנון של סגרגציה. המנגנון הזה קשור לתפקידה של האות כמסמן חומרי, ממוקם, מסמן שעושה מקום נפרד לסובייקט. אולם בהמשך הוראתו, לאקאן מדגיש את הפער בין הפונקציה של האות לפונקציה של המסמן.

בפרופוזיציה של ה9 באוקטובר, 1967. בסוף המאמר, לאקאן מצביע על שלוש נקודות התיחסות הכרחיות, או למעשה שלושה משברים שביחס אליהם עלינו להעמיד את המנגנון של הפאס ואת הפסיכואנליזה עצמה. המשברים הללו, כפי שמציין לאקאן, שייכים לשלושה סדרים שונים, ובכל זאת עלינו להגדיר את הקשר בניהם 1) במישור הסמלי, לאקאן מתיחס לשקיעתו של האדיפוס ושל שם-האב כאירוע בתרבות; 2)  במישור הדמיוני, לסילוף במעמדו של הסובייקט המונח לידע: סילוף הכרוך בהפיכתה של ההזדהות לחזות הכל, לצד עליתה של גישה מדעית או "מדענית" מסולפת, בפסיכואנליזה ומחוצה לה, המבקשת להכפיף את האדם לקטגוריות אוניברסליות של ידע, ומקדמת תוך כדי-כך הערכאה פיקטיבית של סובייקט בינלאומי וניטרלי ברמה הפוליטית; 3) בממשי, לאקאן מתיחס מחנות ההשמדה של הנאצים, המופיעים "כריאקציה-מקדימה" לשתי המגמות הראשונות: לדחיקה לשולים של שם-האב, ולאוניברסליזציה של הסובייקט בשיח המדע.[3] שלושת המשברים הללו, מדגיש לאקאן, נוגעים לבעיה של סגרגציה; ובאופן ספציפי יותר, הם אחוזים יחדיו בנקודת ההצטלבות שהיא "קיומם של היהודים". לאקאן מדגיש שאת ה"סגרגציה המכוננת של האתניות היהודית" צריך לחקור בתוך הפסיכואנליזה עצמה.  

נקודת ההתיחסות השניה לקוחה מהשיעור המסכם של הסמינר ה-11, שפסקה מתוכו הבאתי בראש דברי.

לאקאן מתיחס גם כאן לבעיה של ההזדהות בפסיכואנליזה, ולתפקידו של האיווי של האנליטיקאי בהצבת משקל נגד לפונקציה הזו, על ידי הסתה של התביעה מהמישור של ההזדהות לעבר האיווי-לדעת (שאינו למעשה איווי כי אם חובה, חובה יסודית של האנליטיקאי). אך באותה נשימה, לאקאן מצביע על הקושי הפנימי, הבלתי נמנע הכרוך באיווי-לדעת הזה, ופעם נוספת, תוך התיחסות ליהודי:

הניסיונות לעשות ביקורת או ניתוח היסטורי לדרמה של הנאציזם, אומר לאקאן, נותרים באפלה עד כמה שהם אינם מצליחים למקם, במישור של ה"סטטוס הסובייקטיבי", את תפקידו של האובייקט a כאובייקט של קורבן. מעטים הסובייקטים המצליחים להתנגד "לפסינציה של הקורבן לכשעצמו", הקורבן שבאמצעותו אנו מנסים "למצוא עדות לנוכחותו של האיווי של אותו אחר שכיניתי כאן האל האפל."

הדרך היחידה להתנגד לכישוף של הקורבן היא באמצעות האיווי לדעת – שלאקאן מתיחס אליו כאן לא רק כחובה אלא כאמונה – אמונה ששפינוזה ניסח כ- Amor intellectualis Dei. הפונקציה הזו, אומר לאקאן, אינה אלא "הפחתה של השדה של האל לאוניברסליות של המסמן", המיצרת ניתוק יחודי מהתשוקה האנושית. ההסטה של האיווי של האחר לעבר האוניברסליות של המסמן מצליחה להציב מחסום בפני הדיאלקטיקה המפלצתית של הקורבן, בפני הניסיון להחיות את האיווי האנושי באמצעות הקורבן לאחר.

אולם אומר לאקאן, העמדה של הפילוסוף – הפילוסוף היהודי הכופר והמנודה – אינה קבילה עבור האנליטיקאי. הניסיון האנליטי מלמד אותנו שהניסיון לצמצם את האיווי למסמן הטהור, המסמן האוניברסלי, תמיד מותיר אחריו שארית. וככל השהניסיון לאוניברסליזציה של המסמן חמור יותר, רדיקלי יותר, כך הפסינציה של הקורבן - של הקרבתו של אובייקט ההתענגות על מזבחו של אל עלום שם – רק הולכת ומתעצמת.

יש זיקה בין היהדות כדת ולבין אסכולה הפסיכואנליטית, בכך ששתיהן מבקשות ליסד קבוצה בלתי אפשרית, קבוצה שמאוחדת סביב פרקטיקה של קריאה ומודוס יחודי של העברת ידע. בשני המקרים מדובר בידע שאינו איזוטרי או סודי, אך כזה שבעיקרון אינו מיועד לכולם – שאינו אמור להפוך לדוגמה אוניברסלית, או לחלופין לחלק משיח האוניברסיטה והמדע  – אלא רק לאלו שמוכנים להפוך את הקריאה הזו, כך או אחרת, לפסיכופתולוגיה של חיי היומיום, לחלק מהסימפטום שלהם; בשני המקרים, הקריאה אחוזה בחומריות של הגוף והמעשה; בשני המקרים, הפרקטיקה של הקריאה מייצרת קבוצת מיעוט, קבוצה שתמיד ובהכרח תמצא בעמדה גבולית ושולית ביחס לשיח האדון.

אלא שלהצמדות לאות הכתובה יש אפקטים מערערים במישור של הקשר החברתי, כפי שמדגימות ההיסטוריה של היהדות ושל הפסיכואנליזה כאחת. היהודי והאנליטיקאי קשורים זה לזה לא רק דרך הפרקטיקה של קריאה, אלא גם האופן שבו האחד והאחר מוצאים את עצמם, בזכות הפרקטיקה הזו, במקום של האובייקט הדחוי, השארית של השיח.

הסכנה שרובצת לפתחה של כל אחת מהפרקטיקות הללו היא בראש ובראשונה הסכנה של ההזדהות הדמיונית עם האובייקט הדחוי, ההזדהות עם העמדה של הקורבן שיכולה כהרף עין להתהפך ולהיות להזדהות עם התליין.

מצד שני, אין שום דרך לעשות "נורמליזציה" לשארית הזו של קריאה, לאפקטים החומריים והממשיים של ההצמדות לאות – ולאופן שבו הם מחבלים בכל ניסיון ליצור קבוצה הרמונית או מלוכדת (להלן – חרם, אקסקלוזיה פנימית, בדלנות פלגנות ו"שנאת חינם"). לא ניתן למוסס את האפקטים הללו באמצעות פניה לאחר או לאוניברסליות של החוק, יש להמציא עבורם פתרונות אחרים

 

 

 

 




[1] Lacan, Seminar XI, p. 275

[2] מרקו מאואס הצביע על שתי נקודות ההתיחסות הללו ועל הקשר בניהן בסדרת מפגשים בנושא "שואה, ציונות, והשמאל הקיצוני הלאקניאני" שהתקיימה במכון הצרפתי ב-2010

[3] "La mise en marge de la dialectique œdipienne qui en résulte, va toujours plus s’accentuant dans la théorie et dans la pratique.

Or, cette exclusion a une coordonnée dans le réel, laissée dans une ombre profonde.

C’est l’avènement, corrélatif de l’universalisation du sujet procédant de la science, du phénomène fondamental, dont le camp de concentration a montré l’éruption.

Qui ne voit que le nazisme n’a eu ici que la valeur d’un réactif précurseur.

La montée d’un monde organisé sur toutes les formes de ségrégation, voilà à quoi la psychanalyse s’est montrée plus sensible encore, en ne laissant pas un de ses membres reconnus aux camps d’extermination." Lacan, première version de la proposition du 9 octobre 1967 sur le psychanalyste de l’école , dans Ornicar ? Analytica volume 8 –1978.