לקראת כנס NLS - הרהורים 14
הרהורים 14
" אלא שאם הסימפטום ניתן להיות נקרא זה משום שהוא עצמו כבר רשום בתוך הליך של כתיבה"
(ז'.לאקאן, " הפסיכואנליזה והוראתה ", 1957, Écrits, p. 444-45 )
הכתיבה של הסימפטום, התענגות בתהום המסמן
Réginald Blanchet*
|
וזוהי ההכרזה הקלאסית של לאקאן אשר הופכת את הסימפטום, בדומה לכול תצורה של הלא-מודע, למבנה מסמני. ליתר דיוק מדובר, ביחס לסימפטום אשר ניתן לאנליזה, בתצורה "אשר נתמכת במבנה זהה לזה של השפה" (שם). שימו לב להיסט. הוא חוזר על עצמו: הסימפטום רשום, מדייק לאקאן, בתוך הליך של כתיבה. לאקאן אינו מביא אותו כדי להפכו שקול להליך עצמו. זה האחרון עולה עליו: מכתר אותו. כך גם לגבי המבנה שלו, מסמני ככל שיהיה, איננו המבנה של השפה. הוא זהה לזה של השפה. מכאן נשאלת השאלה מהו מקורו של הליך הכתיבה בו נרשם הסימפטום: מהו שכותב? מהו שנכתב? המענה שלאקאן ינסח, במגמה של הקצנתה לכול אורך הוראתו הוא שזה הלא מודע שכותב, כלומר שנכתב. מטבעו, הלא מודע מצפין. את המסר שלו ( "תצורות הלא מודע" שלעיל ובכללן הסימפטום) אם כן יש לפענח. יש לקרוא.
אך מדוע הלא-מודע כותב? מדוע הוא מצפין? מדוע שיהא מטבעו רק כתיבה והצפנה? זה משום שהלא מודע, הפעולה שלו כמו גם מנגנוניו שנחשפו על ידי פרויד מראים זאת, לא רוצה לדעת. זהו ידע שאינו יודע את עצמו ככזה, שאינו יודע דבר על מצב הלדעת שלו. זהו ידע צרוף ללא מגמה או מטרה וללא כוונה. " פועל אידיאלי", יאמר לאקאן באופן אירוני. מצב הידיעה שלו הינו מנוגד למצבו של אחד הרוצה לדעת. אשר על כן גם המסקנה הנובעת מן התיזה של הלא-מודע-כתיבה הינה זו של הסימפטום שמוגדר כ" האופן בו כל אחד מתענג מן הלא-מודע שלו ". מתענג מן הלא-מודע בדיוק בשל כך שהלא-מודע הינו הידע הזה ששרוי במצב של התענגות.
ההתענגות של הלא-מודע מתגוררת בהצפנה. הווה אומר שהיא מתגוררת קודם כול בהדחקה, בהכרה השגויה של האמת. האמת במצב של הדחקה הינה האמת-עונג, כלומר, שלא הוכרה. היא לא ידועה, היא איננה בעבור שתהיה ידועה. ההתענגות של הלא-מודע מתגוררת גם באופי הא-צפאלי של אותו ידע שאיננו שם כי אם עבור אף אחד, שהוא אף אינו מכיר את עצמו: ידע שמדיר מן הידע הזה. הלא- מודע כותב משמעו אם כן שהלא-מודע בא על סיפוקו במציאות שלו של ידע לא ידוע וא-צפאלי. הסובייקט כמתענג על הלא-מודע שלו מאוכלס על כן בתשוקה לבורות, תשוקה עיקרית שבאמצעותה מגדיר לאקאן מרגע זה ואילך בהיגיון גמור את הסובייקט.
אך מעבר להדחקה שהוא מפעיל ההצפנה של הלא-מודע מממשת את התענגותו בפעילות הרישום ב-אות, על ידי דבר מה שמן ההתענגות מגדיר את ההוויה המדברת ככזו. ה- איות, littéralisation, של ההתענגות הינו בבחינת משיכה ( prélèvement ) של התענגות מן המסמן, אך גם החל ממנו. זה בכך שהמסמן מתגלה כמה שלא נועד רק, אף לא בעיקר, לסמן ( " המסמן איננו פונקציונאלי". לאקאן עומד על כך למן החיבור שלו על הערכאה של האות ). המסמן בלא-מודע הינו ישות של התענגות. הלא מודע כותב או מצפין, בא לומר מכאן שהוא ההתענגות מן ההליך הסמנטי, אך של סמנטיקה לא ניתנת לאבזום, שאינה מושגת באמצעות המובן. הכול מתרחש, אם כן, כאילו זה רוצה לומר דבר מה אלא שהדבר מה הזה נותר לתמיד בלתי ניתן להיאמר, אבוד, ובלתי אפשרי להיאמר בסופו של חשבון. במה, אם כן, הבלתי ניתן להיאמר הזה הינו התענגות? במה הוא אופרטור של התענגות? בדיוק בכך שהו מעניק קיום, בכך שמרעיד את המימד של ההתענגות ככזו שמלופפת בלב המסמן, את המימד ההטרוגני לעצמו של המסמן, ששוכן בליבו. הוא מציין אם כך אופנות של התענגות בתהום המסמן. הכתיבה של הלא-מודע כפעילות צרופה של הצפנה ללא מטרה או יעד הינה הביום של המציאות של התענגות ששוכנת בלב המסמן.
זה מה שמנסח את המושג הלאקאניאני של אות . האות אינה עשויה כדי להיקרא, במובן של המסר שיש לפענח, כי אם על מנת שתהפוך למזוהה וממוקמת. זהו הכיוון שנותן לנו ז'.א.מילר לשם ההתמצאות בריפוי האנליטי: ברגע עצמו של ההקשבה למובן לתת קיום לקריאה של ה-חוץ-מובן, או לעבור מהאחת אל האחרת ( " Lire un symptôme", Mental, N* 26, 2011, p.57 ). בזה יעשה הפסיכואנליטיקאי, במהופך מן הפסיכותרפויט, שימוש כדי שלא להזין את הסימפטום במובן אלא כדי לזקק את האות. תחת הסמנטיקה הוא יתכוון אל קו החוף ההתענגותי של המסמן, אל ה- littéral שלו. זה שם שהסובייקט מצידו יבחר בסיכומו של הריפוי שלו את מה שקובע את הסינטום שלו.
*חבר NLS , חברה הלנית
תרגום: גבריאל דהאן
Calligrafie, Jan Van De Velde (1605)
- התחבר בכדי להגיב